שפת אמת בשלח- שנת תרנובפרשת המן. ממטיר לכם לחם מה”ש כו’ למען אנסנו כו’. כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה. כפי קדושת המאכל. וז”ש חז”ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. שני’ להם אוכלי תרומה. כי גם תרומה נק’ קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת א”י. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה. ולכן בש”ק דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה. ואם לא הי’ חטא העגל. היו נזונים מלחם המן כמ”ש אמרתי אלקים אתם. וכמ”ש למען אנסנו. ולכן נשאר צנצנת המן. למען יראו את הלחם שהיינו ראוין להיות ניזון כמה”ש. כדי שנשוב בתשובה. ודור המדבר שזכו לשמוע דבר ה’ בהר סיני. כן ניתן להם מאכל שמה”ש אוכלין. ובמדרש פא”י ומשביע לכ”ח רצון. ע”ש המשל שאין מדת הקב”ה כמדת ב”ו. הספוג בידו כשדוחק נוטף מים. והקב”ה מדתו בהפך ע”ש. והענין הוא כי א”א לתחתונים לקבל השפע כמו שהקב”ה משפיע. ולכן צריך לעבור דרך צמצומים ומדריגות שונות להשתנות ממדריגה למדריגה עד שיכולין התחתונים לקבל. וע”י הצימצום שאינו משפיע בהתגלות. עי”ז יכולין לקבל כמ”ש במד’ לכל חי רצון כפי רצון של כל אחד. פי’ כ”א כפי מה שהוא כך נעשה לו צינור ודרך לקבל השפע. והקב”ה פא”י ויש מזו הפתיחה לכל ברי’ כפי מדרגתו. ולפי שכל אלה הרצוניות של ב”ו אין להם שום דמיון להיות מוכן לקבל השפע כמו שהוא. לכן צריך להיות בהתלבשות. מול זה אמר הכתוב על בנ”י הנני ממטיר לכם לחם. כי זכו בנ”י לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא בלי התלבשות והשתנות. ובאמת ע”ז נאמר ופריו מתוק לחכי דייקא. כענין שאמרו כתפוח בעצי היער כו’ שאין לו צל. ומ”מ בנ”י בצילו חמדתי וישבתי. כמ”ש כמה פעמים מזה. כמו כן במן דכ’ לא ידעו מה הוא שלא הי’ בציור גשמי. ואף עפ”כ בנ”י ניזונו ממנו והיא סעודתא דמהימנותא ממש:
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
