כל אחד מאתנו נושא אתו געגוע עמוק, געגוע שאין לו מילים ושפה אבל צורב את נפשנו. אנו מלאי כמיהה מחפשים שואלים ופעמים רבות אפילו לא יודעים לומר מה בדיוק. ברגעים רבים אנו צמאים לה’ יתברך, לתורתו ולמצוותיו אך ישנם רגעים אחרים, רגעים של קושי, בהם איננו מצליחים לחוש כיצד אנו מרווים את עצמנו מאלה. יש רגעים שבהם אנחנו קרועים בין השאיפה לחופש ולחיים לבין הרצון להתמסר ולקבל על עצמנו באמת ובתמים עול מלכות שמים. ישנם זמנים ששלום שוכן בין השאיפות האלה וזמנים בהם נדמה לנו כי שאיפות אלו מסוכסכות זו עם זו.

שאלות העומק שמטרידות אותנו אינן דווקא שאלות של אמונה אלא שאלות של אמון. נדמה כי הדור הזה בכללו וכך גם כל אחד מאתנו איננו מוטרד כמעט משאלות עצם מציאותו של בורא העולם אלא משאלת טובו.

גם הגעגוע שמלחך את נשמתנו הוא געגוע לא-לוהים טוב ומטיב קרוב ואוהב, בנוסף כמובן להיותו רם ומתנשא מעל כל גדר ומחשבה. אנחנו צמאים לתורה ומצוות מלאות חיים תורה ומצוות שיביעו את כל הטוב שבכל אחד מאתנו את הכישרונות את האהבות את הרצונות הטובים.

ישיבת רמת גן נטלה על עצמה להתייגע כדי להשיב את האמון, אמונם של ישראל ואמונו של כל אחד מאתנו בה’ יתברך.