• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

והיה מספר בני ישראל - פרשת במדבר

מהו היחס שבין הכלל לפרט באומה הישראלית?
מה מקום למנות את ישראל ומדוע פעמים אחרות אין למנות אותם?
נתבונן ביחסי הגומלין שבין שלושה מניינים שבתורה
ואף נבאר מהי שייכותו של יום ירושלים למנייני המדבר.


מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל

מהולדת עם ישראל במצרים ועד הכניסה לארץ ישנם שלושה סוגים של מניינים המתייחסים למספרם של בני ישראל. המניין הראשון, עם היציאה ממצרים מונים בני ישראל "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"[א]. המניין האחרון, מופיע בפרשת פנחס, נעשה למען חלוקת הארץ לנחלות כהכנה לקראת הכניסה לארץ. בין לבין, מצויים מנייני המדבר המופיעים בפרשת פקודי ובפרשתנו. בפרשת פקודי לא נעשה מניין באופן ישיר, אלא מתוך מניין מחצית השקל שהובא כתרומה לאדני המשכן שהוקם בראש חודש ניסן, עורכת התורה את מניינם של בני ישראל. חודש לאחר מכן, נערכו מניינים נוספים המופיעים בפרשתנו. מניינים אלה מצטרפים לתיאור סדר המחנה במסעות המדבר. תחילה נמנים הנשיאים בשמותם, לאחר מכן נמנה כל שבט ושבט בנפרד, אחריהם נמנה כל דגל עם נשיאו ולבסוף מופיע מניינם הכולל של בני ישראל. לשבט לוי מקום ייחודי במנייני המדבר בהיותו משרת בקודש, על כן הוא מופיע בנפרד כשבט העומד בפני עצמו ואינו נמנה עם שאר השבטים. מתוך השוויון במניין בין פרשת במדבר לפרשת פקודי מסתבר אף כי שבט לוי לא נמנה אף עם תרומת המשכן של מחצית השקל.

רש"י בתחילת הפרשה מסביר כי הטעם הפנימי למניינים הוא החיבה העזה שהקב"ה מחבב את עמו ישראל: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". הבעת החיבה הזאת מתגלה בכל פעם באופן אחר: חיבה של בערך – כשישים ריבוא, חיבה שהלווים לא נמנים בה, חיבה שישראל נמנים אגב לאדנים, חיבה שנמנים עם הנשיאים, חיבה שנמנים לשבטיהם וחיבה שנמנים למשפחותם. במניין של פרשת פנחס כאשר ישראל נמנים למשפחותם, ישנה חיבה יתירה, שלא מצינו כדוגמתה בפרשתנו אלא אצל הלויים, שלא רק שישראל נמנים למשפחותם, אלא הקב"ה קורא את שמו על כל משפחה ומשפחה בשם עליון ונשגב- י-ה שבשם. למשל, משפחות הראובני- החנוכי, הפלאי, החצרוני והכרמי, וכן על הדרך. יש להתבונן ולהעמיק בחיבה ובמשמעות השונה של כל מניין ומניין ביחסי הגומלין שבין המניינים השונים.

 

כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי

במצרים, ברגע הולדת האומה נמנים ישראל במניין לא מדוייק שנעשה על דרך ההשערה-  "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"[ב]. במניין זה הפרטים בטלים לגמרי בשורשם, ואין להם עדיין קיום נפרד. העם נספר כאחד, בלי שום התייחסות לפרטיו, כיוון שרק כעת הוא נוצר. ההשערה שבספירה מבטאת ביתר תוקף את העובדה שאין עניין בפרטים אלא בסך הכל הכללי, עד כדי מחיקת כמה וכמה מהם. האומה הישראלית במצרים ערב הגאולה היא כגרעין בו כלולה ומכונסת בהסתר כל ההתפרטות שעתידה לצאת ממנו בעתיד- הגזע, הענפים והפרות.  


אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ

בקצה השני והמנוגד למניין שבמצרים, מופיע המניין שבפרשת פנחס, ערב הכניסה לארץ, המונה את ישראל למשפחותם ולפרטיהם עם הייחודיות של כל פרט, שבט ומשפחה. ייחודיות המיתרגמת אף לנחלה הניתנת לכל אחד ואחד לפי גודלו וצרכיו. מניין זה מהווה חלק מן ההכנות לכניסה לארץ כחלק מתהליך חלוקת הארץ לנחלות. במניין זה כמו במנייני המדבר, לא נמנה שבט לוי עם כל השבטים אלא בנפרד, כי "ה' הוא נחלתו"[ג] ואין לו חלק ונחלה בארץ.

כאשר בני ישראל נוחלים את הארץ הם יושבים בשטחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כל אחד לבדו. בחוץ לארץ הפרטים מתבטלים אל הכלל אך עיקר מעלתה של הארץ, שאין היא מבטלת את ייחודו של הפרט בתוך הכלל, אלא היא מעניקה קיום ייחודי לכל פרט ופרט לעמוד בפני עצמו עם שם שמים החל עליו בשמו הפרטי הייחודי.

 

כְּלָל וּפְרָט

שני המניינים שתוארו לעיל- ביציאת מצרים ובכניסה לארץ, משקפים שתי נקודות קיצון בקשת היחסים שבין הכלל לפרט. בחיצוניות הן מתגלות בשתי צורות של יחס בין הכלל לפרט בתפישה החברתית-כלכלית של אומות העולם: קומוניזם וקפיטליזם. הקומוניזם היא שיטה בעלת תפישה ריכוזית המגייסת את הפרט לטובת הכלל. הקפיטליזם לעומת זאת, מושתת ביסודו על תפישה ביזורית המדגישה את ערך האדם הפרטי וטובתו האישית. שתי התפישות הללו הן שיקוף חיצוני להבדל הפנימי ביחס שבין הכלל לפרט בקדושה, כפי שמתגלם במדבר ובארץ ישראל. המניין במצרים מתייחס רק לאומה בכללה כפי שהקומוניזם מדגיש את ערך הכלל, ואילו המניין של הכניסה לארץ מדגיש את הפרטים בדומה לתפישה הקפיטליסטית.

בעין שטחית נראה לומר שהמניעים הקומוניסטיים מוסריים ואידיאליסטיים הרבה יותר מן המניעים הקפיטליסטיים אך למעשה, ההיסטוריה הוכיחה כי תיקון החברה נעשה אצל הקפיטליסטים באין ערוך מאשר אצל הקומוניסטים. יותר ויותר משטרים שחרתו על דגלם את עקרונות הקומוניזם, הופלו על ידי ההמונים שביקשו להשתחרר מעומק הרשע שהתגלה במשטר הקומוניסטי. הריכוזיות במשטר זה המצטיירת בחיצוניות כדאגה לטובת הכלל והחברה, גרמה בפנימיותה להכפפת כל החברה אל היחידים המובילים אותה בכוח עצום וביד חזקה. כולם צריכים היו ללכת באותה דרך וכל אלו שיצאו כנגד- נכלאו או הוצאו להורג.

העולם נמצא כעת בתהליך בו מתפשטת התפישה הקפיטליסטית והוא הופך להיות יותר ביזורי ופחות ריכוזי וקומוניסטי. ניצחון המערב על המזרח במלחמה הקרה, נפילת החומות בין המזרח למערב ונפילת ברית המועצות מעידים כי העולם מעדיף את הקפיטליזם שמביא לצמיחה ולרמת חיים גבוהה על פני חומות הברזל שהציב הקומוניזם. אמנם השיטה הקפיטליסטית מביאה יחד עמה את חסרונותיה הרבים של תרבות המערב, אך יש בה תיקון לשעבוד הקומוניסטי ובשורה של חופש וחרות לפרט[ד].

 

צַדִּיק וְמֶּלֶךְ

היחס שבין הקומוניזם לקפיטליזם הוא בפנימיות כיחס שבין הכלל לפרט במניין מצרים ובמניין ארץ ישראל, וכיחס שבין תורת חוץ לארץ לתורת ארץ ישראל. תפישת הכלל בעם ישראל שייכת לחוץ לארץ ואילו בארץ ישראל מתגלים ומתרוממים פרטיה השונים של האומה[ה].

כוחות הכלל והפרט שבאומה באים אף לידי ביטוי בשתי דמויות של מנהיגים- הצדיק כמנהיגה של חוץ לארץ והמלך- מנהיגה של ארץ ישראל. הצדיק פועל בשיטה ריכוזית בבחינת 'ממוצע מפריד'. הוא גורם לחסידיו להידבק בקב"ה באמצעות הדבקות בו עצמו סביב חצרו, כפי שהדבק מחבר בין שני חלקים אך על ידי נוכחותו ביניהם בכך הוא אף מהווה גורם חוצץ ומפריד. המלך, לעומת זאת, פועל בשיטה ביזורית בבחינת 'ממוצע המחבר'. כמו שדכן המפגיש בין החתן לכלה אך עוזב אותם לבדם, כך נוכחותו של המלך במדינה משרה אוירה בה כל אחד בפני עצמו זוכה לדבקות אלוקית ממקומו הפרטי, ללא צורך בתיווך ישיר של המלך, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"[ו].

 

אִם אֲנִי כָּאן הכּל כָּאן

הביזוריות היא מעלתה של הארץ, שאין בה ריכוזיות אלא כל אחד עומד בפני עצמו, בחלקו ונחלתו. שיא הביזוריות מתגלה בשנת היובל כאשר כל אחד ואחד נמצא בנחלתו ובמקומו הייחודי והחופשי -"וקראתם דרור בארץ". בארץ ישראל מתגלה כי כל אחד ואחד מישראל הוא עולם מלא בבחינת "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"[ז]. בהלכה הדבר בא לידי ביטוי בכך ש"חייך קודמים לחיי חברך" וכן, שאין מוסרים אדם מישראל על מנת להציל רבים, זאת כיוון שליחיד ערך מוחלט. כל פרט של האורגניזם מכיל בקרבו את האורגניזם כולו ומתא בודד אחד ניתן לשבט את האישיות כולה[ח]. היחיד מגלה בגוון המיוחד שלו כלליות של חיים עליונים מלאים ושופעים שאינם מחולקים לגדרים. גילוי האחדות שבתוך הריבוי זהו הפלא של גילוי האלוקות בתוך המציאות. גילוי זה הוא הטעם של בריאת העולם שנתאווה הקב"ה לעשות לו דירה דווקא במקום הריבוי- בתחתונים. לפני בריאת העולם היה הוא ושמו אחד, אך בבריאת העולמות נוצר מקום הריבוי על מנת להביא את העולם לתכליתו, שהריבוי יידע את מקורו האחד ויתקשר למקור חיותו. זאת תורת ארץ ישראל המגלה את האחדות דווקא מתוך הריבוי.

מצוות התורה שייכות בעיקרן לריכוזיות המתגלה בחוץ לארץ אך לפי תורת ארץ ישראל יש בחינה ש'מצוות בטלות לעתיד לבוא' ואת מקומן תופשת מידת חסידות, על דרך מה שאמר החת"ם סופר כי שולחן ערוך ניתן לכל ישראל בשווה, אך מידת חסידות נתונה לכל אחד לפי ייחודו. עיקרה של תורת ארץ ישראל אינה בחלקים שבתורה הנתונים להכרעה של סמכות הלכתית אלא לתחומים הנתונים להכרעה האישית, על פי הגוון הייחודי של כל אדם ומידת החסידות מגלה את הגוון הייחודי של האדם הפרטי בהכרעתו האישית.

רבי משה לייב מסאסוב היה אומר שלעתיד לבוא יהיו שישים ואחד מסכתות בש"ס: שישים מסכתות הקיימות ומסכתו שלו, של רבי משה לייב מסאסוב. בעצם יש לומר כי המסכת השישים ואחד תתחלף ותשתנה – כל אחד לפי המסכת שלו וגילוי אות התורה שלו. עיקרה של התורה שתתגלה לעתיד לבוא יהיה בגילוי הגוונים האנושיים הפרטיים שבתורה המתגלים בכל פרט ופרט מישראל לפי אישיותו המיוחדת, סברתו ועומק דעתו, עד כדי שאפילו שיחת חולין צריכה לימוד, מסכתו של רבי משה לייב מסאסוב צריכה לימוד ומסכתו של כל אחד ואחד מישראל. התורה הנלמדת כ"תורת ה'", תהפוך ל"תורתו"- תורה דיליה: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"[ט].

 

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי

מעלתה העצומה של תורת ארץ ישראל, שהיא מנשאת את הפרט והיחיד, עלולה להיות לרועץ. כאשר הפרט עומד רק לעצמו, אינו יודע את כל הגודל שכנוס בו ובכך אף מתכחש לגודל שמחוץ לו, בסופו של דבר הוא פוגע הן באחר והן בעצמו. כפי שהביא הקפיטליזם לעולם מעלות גדולות, הוא הביא בצידו אף לא מעט קלקולים. תפיסתו האינדיבידואליסטית חוברת בקלות לאגואיזם קיצוני של "אני ואפסי עוד", המדרדר את האדם לשפל המדרגה, לבהמיות, חומריות ונהנתנות. ההתייחסות לזכויות הפרט בלבד ושכחת הכלל הינה התייחסות הרסנית ומלאה עוול המביאה לאנרכיה והפקרות, שתמציתה בהתפוררות מוחלטת המתגלה ביתר שאת במחשבה הפוסט מודרנית המשווה גדול כקטן, מעלה ומטה, טוב ורע, אמת ושקר ואין אצלה שום מדד לביסוס עולם ערכים. החופש הקפיטליסטי, סופו שמרוקן את האישיות הפרטית מכל משמעות. מן הריקנות של 'עמא ריקא' קצרה הדרך למחלת הדכאון הנפוצה ביותר בתרבות המערב. האני הפרטי המתנכר לסביבתו, למקורו ולשורשיו, נותר בבדידותו, נעשה תלוש, חסר משמעות ומדוכא.

הקפיטליזם, כמו הקומוניזם בשעתו, מראה בימינו אלה סימני משבר ומצוקה. המיתון שהתפרץ בארצות הברית מאותת כי לא מן הקפיטליזם תבוא הישועה. יש למצוא דרך ביניים בין הכלל לפרט, שתהווה נקודת מרכז מאזנת ומגשרת בין הקצוות. דרך אמצע כזו אנו מוצאים במנייני המדבר.

 

וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי

בין שני המניינים הקיצוניים- המניין שביציאת מצרים והמניין שבכניסה לארץ קיים מתח מתמיד, בין מחיקת הפרטים לטובת עליונותו של הכלל לבין גילוי האלוקות העליונה המתגלה דווקא בכל פרט ופרט. המניין הראשון מוחק את הפרט מפני שכל כוחו של הכלל כלול בו, ואילו במניין האחרון כוח י-ה העליון מתגלה בתוך ייחודו של כל פרט ופרט. המתח שבין הכלל לפרט הוא כאמור המתח שבין תורת חוץ לארץ לתורת ארץ ישראל. ביניהם ניצב המדבר כשטח התיווך והמעבר שבין הקצוות.

המניינים שבמדבר הינם ביטוי ליחסים שבין הפרט לכלל המתכללים זה בזה ומתאזנים זה עם זה. ביציאת מצרים היינו כהמון מבוהל הבורח ונדחק לצאת מבית עבדים, כולם כאחד באי סדר וחוסר הבחנה בין הפרטים. במדבר, אט-אט החל ההמון לזהות את ייחודו, ייחוסו, דגלו ומחנהו, לטעום את חירותו. אט-אט החלו הפרטים למצוא את מקומם הראוי, מקומם שלהם, לזהות את מקומם ביחס לאחר ולהסתדר לשבטיהם בסדר המחנות. תהליך ההתפשטות במרחב נמשך ובא לשיאו בחלוקת הנחלות בארץ ישראל. שם, מוצא כל פרט את מקומו האלוקי שניתן לו בגורל, בהתאם לטבעו ולגודלו, בחופש מוחלט, ללא נקודה מרכזת. כל אחד פרוש ומתפשט בנחלתו על פני שטחה של הארץ כולה[י].

במנייני המדבר שבפרשות פקודי ובמדבר נמנים ישראל בנקודת אמצע שבין הכלל לפרט. במניין של פרשת פקודי, כל אחד מישראל מרים ונושא את ראשו הפרטי במחצית השקל המצטרפת יחד עם כולם לתרומת כסף האדנים של המשכן. המניין אינו מתחיל מהמנהיגים שמרכזים את הנתונים אלא מן הפרטים אל הכלל. פרטיותו של כל אחד ואחד מישראל מתגלה מלמטה כלפי מעלה, באחדות כסף אדני המשכן במקום הקודש.

בפרשתנו, המניינים מתייחסים למבנה המחנות המאורגן סביב המשכן כנקודת הציר המרכזי עליו סובבים כל הפרטים, השבטים, הדגלים והמחנות. המניינים נעשים "מלמעלה למטה" בצורה מרוכזת על ידי המנהיגים ונשיאי השבט אל הפרטים הכלולים בו. בפרשת פנחס ישנה התייחסות פרטית יותר- לכל משפחה ומשפחה שבכל שבט, ללא הנשיאים, אך בפרשתנו יש מצב ביניים- מצד אחד יש התייחסות לכל שבט ושבט בנפרד, אך לא כפי שהוא מתגלה בפרטי משפחותיו, אלא עם הדמויות הכלליות שבו, הנשיאים[יא]. הלויים יוצאים מן הכלל במניינים אלו כיון שהם מהווים חלק מן הציר עליו סובבים הפרטים, הם צבא העבודה שבמשכן.

מנין המדבר משרטט מבנה הרמוני ושלם הנרקם בין הכלל לפרט סביב נקודת המרכז של המשכן. מתוך הנקודה האחת מתגלים ומתרקמים האיברים והאחדות שביניהם- עם ישראל חונה לשבטיו ולדגליו- "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

 

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו

בכל זאת, יש להקשות. לכאורה נראה כי מנייני המדבר הם מיותרים. מתוך שתי הקצוות- האחדות והריבוי, ניתן להסיק את דרך האמצע. מדוע יש צורך בשרטוט שלב ביניים ונקודת המעבר שבין זה לזה? לכאורה די להבהיר את שתי הקצוות המנוגדים. הם שמשרטטים את קשת הגוונים הפרושה ביניהם. לשם מה צורך בפירוט דרך האמצע?

באופן פשוט, יש להסביר כי הממוצע תמיד כולל את שני הצדדים כיון שהוא כלול משניהם. כך מובא בתורת החסידות: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן ושניהם באמצעיתן". אך לא די בכך. העובדה שנקודת האמצע יכולה לחבר בין שני הקצוות, מורה כי לא זו בלבד שהיא כוללת את שניהם, אלא היא אף למעלה משניהם כי יש בה היכולת להכיל הפכים[יב].

מקום הכלת ההפכים הבא לידי ביטוי במנייני המדבר, הסובבים סביב המשכן, בין תורת חוץ לארץ לתורת ארץ ישראל, מתגלה בארץ ישראל במקום המקדש, בתורתה של ירושלים. ארץ ישראל אמנם מגלה את הפרטיות של כל אחד ואחד מישראל אך בירושלים מתגלה גילוי עליון יותר של נקודת האחדות העליונה שבין השבטים: ירושלים אינה נחלקה לשבטים[יג] והיא מקום האחדות- "כעיר שחוברה לה יחדיו- שעושה את כל ישראל חברים"[יד].

התפקיד שממלא שבט לוי באומה, כמו התפקיד שממלא מניין המדבר בין המניינים, ממלאת ירושלים בארץ ישראל. שלוש פעמים בשנה עוזבים איש נחלתו ושבטו ועולים לירושלים, למקום הלויים, על מנת להידבק בשכינה ששורה שם[טו]. אז טועם כל אחד את טעם האחדות המתגלה לאחר מכן בפרטיותו. הרגל אינו מהווה רק תזכורת של הכלל לפרטים אלא מעבר לכך, מהווה תזכורת לטיבו של הפרט עצמו. כל קדושת המעשרות נמצאת בכוח בכל הכרי כולו, כך נמצאת הקדושה בגפנו ותאנתו של כל פרט. הרמת המעשר היא רק תזכורת לכך שבעצם הקדושה שורה בכל. במעשר שני כל אחד מרגיש שהוא כביכול לוי האוכל מעשרות בירושלים, כיון שבכל אחד יש בחינת אחדות ולא רק בחינת ריבוי. האחדות והריבוי נמצאים בשורשם במקום פלאי של נשיאת ההפכים המתגלה בשבט לוי מתוך אומה, במעשר מתוך הכרי כולו, במנייני המדבר הנמצאים בין מניין מצרים למניין ארץ ישראל, ובעיקר במקום המקדש בירושלים.

יש מקום להשליך דברים אלו לימינו. יום העצמאות הוא בבחינת יציאת מצרים, אז מנו ישראל בארץ כשישים ריבוא ובהנהגת המדינה שלטה התפישה הסוציאליסטית- קומוניסטית. מאז אנו נמצאים בתהליכי הפרטה וביזור והפרט מחפש את ביטויו האינדיבידואליסטי. בין זה לזה, ביום ירושלים התהוותה נקודת מרכז אמיתית הנותנת סדר וכיוון בין הריכוז לביזור. רק מאז מלחמת ששת הימים, כאשר שוחררה ירושלים והתהוותה נקודת המרכז, נוצרו גושי ימין ושמאל מוגדרים- גוש אמונים ושלום עכשיו, בבחינת "ימין ושמאל תפרוצי". יום ירושלים נתן מימד עומק של מנייני המדבר, כי עם ישראל נושא בקרבו הפכים שבין הפרט לכלל.

 

אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר

מאז המניין ערב הכניסה לארץ המתואר בפרשת פנחס, לא נצטוו ישראל על מניין נוסף, כיוון שמעלתה של הארץ בכך שכל אחד שוכן בנחלתו ומקומו הפרטי, ללא הכללה. דוד המלך חטא כאשר מנה את ישראל כי במניין ביטא ריכוזיות שאינה תואמת את טבעה של הארץ. יואב, לעומתו,  חש את מעלתה העליונה של הארץ ויצא כנגד רצונו של דוד לספור את העם. יואב טען כי אין צורך בהתייחסות מספרית לבני ישראל-  "וְיוֹסֵף ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים"[טז]. יואב רומז למציאות עתידה ועליונה של לעתיד לבוא, בה לא יהיה כלל מספר לישראל: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר"[יז]. אי המניין הוא ביטוי לריבוי בכל חופשו, המתגלה בשופר היובל כאשר כל יושביה עליה. הביזור האמיתי מתגלה כאשר אין יודעים מהו המניין הכללי של העם, אלא כולם מפוזרים ונמצאים בפרטיותם העלומה.

למעלה מהריבוי שאינו נמנה, מתגלה נקודה עליונה של אחדות מופלאה בין הפרטים השונים.  אחדות זו מתגלה בדמותו של הכהן הגדול הנושא על ליבו ועל כתפיו את שמות בני ישראל לשבטיהם, ומתגלה ביתר שאת לפני ולפנים, בקודש הקודשים מבעד למסך הפרוכת הפנימי, בעדו נראים הכרובים כדמות אחת, "ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום"[יח].

הקב"ה מגלה חיבתו לישראל במניינם במצרים, במדבר ובכניסה לארץ, אך יותר מכך, הוא מגלה חיבתו באי המניין "שלא ימד ולא יספר". גילוי המתרחש דווקא לפני ולפנים במקום הסמוי מן העין, שם שורה הברכה, ודווקא שם, ממקום האחדות העליון והנעלם מתברכים ישראל והעולם כולו: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם"[יט].

 


[א]  שמות יב, לז.

[ב] בתחילת ספר שמות יש שני מניינים נוספים. מניין היורדים למצרים- שבעים נפש, שאינו מניין של האומה אלא של הפרטים שלפני היווצרותה ובפרשת וארא, נמנים השבטים ראובן שמעון ולוי רק כחלק מפירוט ההקשר המשפחתי ושושלת ייחוסם של משה ואהרון.

 [ג]  דברים י, ט.

[ד] הרבי מלובאוויטש היה נוהג לכנות את ארצות הברית 'מלכות של חסד' ואת רוסיה הקומוניסטית 'מלכות הרשעה'. אע"פ שבחב"ד תמיד מדברים על כך ש'חסד לאומים חטאת', הרבי ראה בקפיטליזם שיטה מעודנת ולא ראה בה חלק מ-ג' קליפות הטמאות. הרצי"ה לעומת זאת היה מכנה את אמריקה 'עמא-ריקא', כיוון שעדיין יש בהם קלקולים ואין בהם התיקון השלם.

[ה] הכל יודעים שבתורת מרן הרב קוק זצ"ל מבואר פעמים אין ספור הקשר בין הכלליות לארץ ישראל, אף על פי כן, במספר מקומות מסביר הרב כדברינו כאן. וטעם הדבר, שבעצם כל דברינו אינם עוסקים בכלל מול הפרט אלא בשתי צורות הופעה של הכלליות עצמה. האחת, מטשטשת את הפרטים והשניה, רחבה ועשירה יותר באופן שכל פרט מתברך בצביונו הייחודי על ידה.

[ו] אותה חלוקה ניתן למצוא ביחס שבין איש לאישה. בעוד שהאיש הוא ריכוזי ובהולדה נותן את תמצית החיים בנקודה אחת, האישה מבזרת את כוחות החיים המתפלגים לבניית איברי הוולד עד לפרטיהם. גם בתוך הבית פנימה, האיש מביא הביתה את שכר פרנסתו והאישה פורטת אותו לפרטים הרבים של כלכלת הבית. לפי מה שבארנו ניתן לומר כי המשיח הוא יותר בחינה של אשה מאשר של איש, כפי שביחס לחג השבועות למשל, משה רבנו הוא בחינת דוכרא, המביא מלמעלה למטה את חמשת חומשי התורה האלוקית ודוד המלך הוא בחינת נוקבא, שכתב את חמשת ספרי התהילים הבאים מישראל לקב"ה. 

[ז] סנהדרין לז.

[ח] מרן הרב קוק זצ"ל מרחיק ואומר שהפרט מכיל את הכלל לא רק בדרגת האורגניזם החי, אלא גם בדרגת המציאות כולה ואם יהרסו את כל היקום ויישאר ממנו אטום אחד, ממנו ניתן יהיה לשבט את היקום כולו כיון שכל פרט במציאות נושא את כל המציאות כולה וכל הגודל נמצא בכל קוטן שבחיים המתגלים ממקום שהוא למעלה מגודל וקוטן. 

[ט]  תהילים א, ב.

[י] יש כאן סדר של נקודה, קו ושטח. ביציאה ממצרים נמצאים ישראל כולם בנקודה אחת, במדבר הם בחינת קו, ובפרשת פנחס- בבחינת שטח בחלוקת הנחלות שבשטחה של ארץ ישראל.

[יא] הרצי"ה היה מכנה את השבטים 'אבות ב''. אברהם יצחק ויעקב הם אבות האומה כולה- 'אבות א'', ואילו השבטים הם האבות של האיברים באומה, לכן הם אבות ב'. הם מתפקדים הן ככלל והן כפרט כפי שמתפקדים נשיאי השבטים שיש בהם מימד פרטי של השבט אותו הם מייצגים ויחד עם זאת מימד כללי בהיותם ראש השבט ונושא דגלו. על אותה דרך ניתן לקרוא למניין המדבר 'המניין של הילדים' לעומת הנכדים והנינים שנמנים במניין המפורט יותר שבפרשת פנחס, כהכנה למדרגת ארץ ישראל.

 [יב]  על אותה דרך אומרים חז"ל- "איש ואישה זכו- שכינה ביניהם". בין שני הקצוות המנוגדים שבזוגיות, בין האיש לאישה, שורה השכינה, הכוללת את ההפכים. ועוד יש להוסיף כי ככל שבני הזוג נותנים מקום אחד לשני להיות שונים ומוגדים זה מזו, כך השכינה צריכה להכיל בקרבה הפכים גדולים יותר על מנת שתוכל לשרות ביניהם.

[יג]  יומא יב.

[יד]  ירושלמי חגיגה ב, ו.

[טו] ייחודם של הלויים מתגלה כבר במדבר כאשר הם נמנים למשפחותם עם שם י-ה המופיע בשמם בנפרד משאר השבטים, עקב עבודתם במשכן. קיימים שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד, ישראל מחוייבים לפרנס את הלויים ולהפריש להם מעשרותיהם כיוון שאין להם נחלה בארץ ומצד שני, הלויים הם אלו שזנים, מפרנסים ומשפיעים על ישראל ברוחניות- "יורו משפטים ליעקב".   

[טז] שמואל ב' כד,ג.

[יז] הושע ב, א. הפטרת פרשת במדבר.

[יח] יומא נד.

[יט] דברים א, יא.

עבור לתוכן העמוד