• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לולי תורתך שעשעי - פרשת במדבר, שבועות

נעמיק כאן בדברי שלמה המלך עליו השלום
המלמדנו אודות תורתנו הקדושה.
מי היא הנסיכה שקיימת מעולם, עוד לפני שיש לה ארמון,
ומהו השעשוע שבלעדיו אין לנו קיום?


מְצִיאוּת, תּוֹרָה, יִשְרָאֵל

קהלת, משלי ושיר השירים הם שלושת הספרים שכתב שלמה המלך עליו השלום, החכם מכל אדם. שלושה אלה עוסקים בשלוש דרגות שונות: מציאות, תורה וישראל. ספר קהלת הוא ספר חכמה העוסק בהתבוננות במציאות, וקובע שהמציאות מצד עצמה היא "הבל הבלים". ומפני שהמציאות היא הבל, מובן שצריך לפנות רק אל הקב"ה ואל מצוותיו, כפי שנאמר בסיום הספר: "סוף דבר הכול נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"[א].

ספר משלי, עוסק בדעת וחכמה, שהיא היא התורה - "ראשית חכמה יראת ה'"[ב], ומסיים ב"אשת חיל", שכולו משל לתורה. הספר עוסק במתח ובמאבק שבין דרך התורה, הקדושה, המצוות והמוסר הקשור אליהם, לבין חכמה זרה ונפילה מטה-מטה עקב הפיתוי שמפתה אותנו העולם הזה.

מגילת שיר השירים עוסקת במעלתם של ישראל ובקשר שבין ישראל לקב"ה כדבקות ואהבת הרעיה לדודה, המשתוקקת למתן תורה בשנית. כך נאמר: "יישקני מנשיקות פיהו"[ג], ומפרש רש"י: "מתאווה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה, פה אל פה"[ד].

 

הַתּוֹרָה- ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ

בתוך ספר משלי ישנם כמה פסוקים מפורסמים העוסקים בחכמת התורה העליונה. אלו הדברים העליונים ביותר שנאמרו על התורה בכל התנ"ך, והם נדרשים אצל חז"ל בדרשות רבות ומופלאות ביחס להבנת עומק עומקיה של התורה:

 

ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ. בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם. בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי. עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל. בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ. וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם[ה].

 

פרשה זו מביאה את דבריה של החכמה בגוף ראשון, וניתן לחלקם לשלושה עניינים שונים: התורה קדמה לעולם, התורה שותפה בבריאת העולם, והתורה כפי שהיא אצלו יתברך.

ראשית לכול אומרת התורה, שהיא הייתה קיימת עוד לפני שנברא העולם: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז". כלומר, קניין התורה הוא ראשון וקודם לבריאת העולם ולכל מפעליו של הקב"ה. ממשיכה התורה ואומרת: "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ", כלומר, התורה הייתה כנסיכה מאז ומעולם, לפני הכול, לפני הבריאה ולפני קיום הארץ. התורה הייתה עוד לפני שהיו תהומות ומעיינות, הרים וגבעות, ולפני שהיו קיימים עפרות העולם: "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם, בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי, עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל".

נוסף לזאת, אומרת התורה שהיא אף שותפה עם הקב"ה בתהליך בריאת העולם: "בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחֻקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ". כלומר, התורה הייתה שותפה עם הקב"ה בהכנת השמים, בחקיקת התהום, בחיזוק השמים, בנתינת התוקף למעיינות תהום, לים וליסודות הארץ.

זהו המקור לדברי רבותינו שהקב"ה הסתכל בתורה וברא עלמא[ו], ומקור לדברי רבותינו שהתורה היא סדר העולם והחוק הפנימי של המציאות, כדברי המהר"ל[ז]. ומפני שהתורה היא הפנימיות של העולם, ממילא כל העולמות העליונים והתחתונים עומדים עליה, על לימודה וקיומה, כדברי הפסוק: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"[ח]. זוהי אף משמעותו של התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, כפי שמפרשים רבותינו, "שהתנה עימהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה... וכולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא שישי בסיוון המוכן למתן תורה.[ט] כלומר, כל המציאות מקבלת את תוקפה ויונקת את זכות קיומה מן התורה.

 

הִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְתָא וּבָרָא עַלְמָא

מהו ההבדל בין מעלת התורה כפי שהיא קדמה לעולם, לבין מעלתה כפי שהיא שותפה ונוכחת בבריאת המציאות? התורה כפי שהיא קדמה לעולם, היא תורה מרוממת מכל גדרי העולם הזה, נישאה ונשגבה לעילא-לעילא מן המציאות. מי שנמצא בתוך המציאות אינו יכול לחוש מהו טעמה האמיתי של התורה, משום שהמציאות נדמית כחפצא העומד בפני עצמו, ואילו התורה מרוממת מכל זאת.

לעומת זאת, מעלת התורה כפי שהיא שותפה בבריאת העולם וכפי שהיא מתגלה בתוך המציאות, מופיעה בתוך גדרים. רווח גדול יש בדבר כשהתורה היא חלק מבריאת העולם, ממילא המציאות אינה עומדת בפני עצמה, אלא יונקת חיותה מהתורה, והינה בעצמה השתקפות של התורה.

חז"ל מלמדים שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא, כמו אדריכל שעל מנת לבנות בית מסתכל תחילה בתוכניות הבניין. התכנית היא החכמה הפנימית וההיגיון הפנימי שעומדים בבסיס הבניין, והיא נושאת בקרבה את ההרמוניה, הטעם, הפשר והיעד של הבית. התכנית מבטאת באופן מעשי את רצונותיו ושאיפותיו של בעל הבית. העובדה שהתוכנית עוסקת באופן בו ייראה הבית, מעידה על כך שהיא משועבדת לתת פשר לבית. אולם, במקרה שלנו, האם המלך תלוי במי שיהיה בבית? האם מלכותו תלויה בבית ובארמון? ודאי שהמלך הוא מלך גם בלא ארמון, וודאי שהתורה נשארת במעלתה בלי תלות בשאלה האם העולם ישנו או איננו. התורה היא נסיכה מאז ומעולם, גם בלא תלות בארמון: "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ". התורה היא בעצם, עוד לפני קיום המציאות ולמעלה מכל גדר, ואינה תלויה כלל בשום דבר שיהיה אחריה. בת המלך היא בת המלך גם אם היא נופלת בשבי ומשעבדים אותה. היא בת המלך בעצם ולכן היא ראויה למלוך, ואין נסיכותה תלויה בהיותה מולכת. רבותינו העוסקים בתורה הם בעלי המלכות, "מאן מלכי רבנן"[י], משום התורה שבהם, שהיא המלכות השולטת, מורת-דרך ומכוונת הכול.

התורה שעליה נאמר "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", היא גילוי אלוקות, כפי שרומזים חז"ל בנוטריקון על מילת "אנֹכי"- "אנא נפשי כתבית יהבית"- אני את עצמי כתבתי נתתי[יא]. הקב"ה הוא טוב בעצם, והתורה היא גילויו של עצם הטוב האלוקי כמו שנאמר "טוב לי תורת פיך"[יב]. התורה, כענף של טבע הטוב, הינה ביטוי לדרכי היושר של הטוב כפי שהוא מתגלה בתוך סבכי מציאות העולם הזה- בין אדם לחברו, בדיני נזיקין ודיני ממונות.

יחד עם זאת, ישנו טוּב שהוא למעלה מהגדרים. זהו הגילוי של טוב ה' מצד עצמו, עוד לפני קיומו של עולם שאליו הוא ישפיע טוב. טוב זה אינו טוב בתוך המציאות, משועבד לתסבוכות של המציאות, אלא טוב עליון שנמצא למעלה מערך המציאות. אולם הקב"ה הוא אף למעלה מלהיות טוב, ולמעלה-למעלה ממה שאפשר לומר עליו דיבור ומחשבה כלשהם. לכן "קודשא בריך הוא ואורייתא חד", אין הכוונה זהות מוחלטת בין השניים, אלא שהם אחד בעניין ההתגלות כלפי העולמות, ואם כי עדיין אין עולמות, מה שעולמות יכולים לתפוס מהתגלות ה', שהוא טוֹב בעצם[יג].

בעניין זה אנו מוצאים את עומק המחלוקת של היהדות עם תרבות המזרח. פעמים רבות נדמה כאילו תרבות המזרח היא עמוקה, משום שהיא חותרת למה שלמעלה מהמציאות. אולם התפיסה היסודית של תרבות המזרח, בעיקר זו הבודהיסטית, היא שהמציאות היא דבר רע שצריך לברוח ממנו ולמצוא מפלט אחר. המציאות, לפי תפיסתם, היא קדמונית, נמצאת ונתונה מאז ומעולם, ואין בה טוב. אולם תורתנו הקדושה אינה גורסת כך, חלילה. התורה ומלכות ה' קדמו לכל מציאות, ומתוקף היותם נגזר קיום המציאות. כל קיום העולמות הוא רק הוצאה לפועל של התורה ושל טוּב שאין בו שום שעבוד. לכן כל השעבודים שבעולם הם כך רק למראית עינינו, אך באמת הם צורות גילוי של מה שאין לו כל שעבוד.

 

בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי

נאמר שהתורה היא הראשית של הכול, "ה' קנני ראשית דרכו", וכן אומרים רבותינו- "בראשית - בשביל תורה שנקראת ראשית"[יד]. התורה קדמה לכל כוחות התוהו והתהום שעליהם הושתת העולם- "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם". רק לאחריה נבראו התוהו ובוהו, השמים והארץ. התורה היא הפנים-פנימיות של הכוחות האדירים, כוחות התוהו, שאינם יכולים כלל להתגלות בעולם. אנו מברכים "רוקע הארץ על המים" על כך שהארץ מהווה שכבה מוצקה על פני כוחות התהום מלאי העוצמה, אך עלינו לדעת שהתורה קדמה אף להם. התורה גם קודמת לאותו חלק מן התהום שמחייה את העולם, הם המעיינות שנותנים חיים לכל המציאות החיצונית. ומכיוון שהתורה קדמה לכל והיא שותפה בבריאת התהומות, יש לנו את היכולת להתמודד עם התהומות הללו, להפוך אותן, לדעת את ראשיתן ושורשן, ולדעת טוּב אלוקי בלתי מוגבל.

כמו העולם שבפנימיותו הכול הוא תוהו, כך בפנימיותה של האישיות האנושית ישנה תהום. הכוחות האנושיים הם כוחות תוהו אדירים המאיימים לשטוף את כל העולם, והנורמליות היא כרקיעת ארץ דקה מן הדקה על המים. מאתייה ריקאר, נזיר טיבטי ממוצא צרפתי ומשנה של הדלאי לאמה, הבחין בין התרבות המערבית לתרבות המזרח בעניין יחסן לתהום שבנפש האדם. לדבריו, הפסיכולוגיה המערבית, ופרויד בראשה, גילו שמתחת לפני השטח של האישיות האנושית ישנה מאורת נחשים ענקית, וכדי לעשות בה סדר יש להיכנס פנימה ולהרוג את כולם. אולם, המלחמה החזיתית הזו נגמרת בתבוסה קשה. לעומת זאת, תרבות המזרח סוברת שצריך לנגן מנגינות הגורמות לכל הנחשים להירדם בתרדמה עמוקה עוד יותר.

לעומת כל הכניעה השפלה הזאת, אנו לומדים מתורתנו הקדושה שקיומן של התהומות אינו סתמי. בחיצוניות, התורה מהווה תרופה ותבלין לכוחות התהום האפלים שבתשתית הקיום, כפי שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"[טו]. לפי הסבר זה, התורה באה לאחר התהומות והיא אינה יכולה לתקנן ולעקרן מהשורש אלא רק לעדן אותן, כמו תבלין. אולם הפסוקים שהבאנו מספר משלי מעמיקים חקר ומלמדים שהתורה קדמה לעולם, ואף לתהומות, ועל כן יש לנו היכולת לתקן הכול. 'נחש' בגימטרייה שווה 'משיח', משמע, שניתן לתקן גם את כל הארס הנמצא בתהומות העולם, ולא עוד אלא שכל ברייתו היא לכתחילית, כדי שנזכה על ידו להיות שותפים בתיקון עולם. הרע במקורו הוא 'טוב מאד' מפני שעל ידו אנו נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית, ונוגעים בעוצמות שמעבר לכלים המדודים של חיצוניות העולם הזה.

 

בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי

מהתבוננות בדברי שלמה המלך נראה כי ישנו הבדל בין הפסוקים העוסקים בתורה שקדמה לעולם לפסוקים העוסקים בשותפותה של התורה בבריאת העולם. בפסוקים הראשונים נאמר שהתורה קדמה לתהומות, מעיינות, עפרות תבל, הרים וגבעות, אך לא מוזכרים כלל השמים. לעומת זאת, בפסוקים העוסקים בשותפות התורה בבריאה, מוזכרים השמים: "בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי", וכן- "בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל". מכאן מובן שהתורה קדמה גם לשמים. כך אף נאמר: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", שהשמים קודמים לארץ ולכל התהומות הכלולים בה. ויש להבין: מדוע השמים אינם נזכרים בפסוקים המתארים את התורה שלפני קיום המציאות? יש בכך נתינת מקום לטועה לומר שהתורה היא למעלה מכל המציאות, אך היא אינה מעל השמים. כמובן שהנכון הוא, שמפני שהתורה שותפה בבריאה של הכול, היא שותפה גם בבריאת השמים, ולכן מוכרח וודאי שהיא קדמה לשמים, אך מדוע לא נאמר זאת?

השמים הם דרגה עליונה מאוד, עד כי נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"[טז]. אין לנו שייכות למדרגת השמים, בחינת "במופלא ממך אל תדרוש"[יז], ואנו יכולים להתבונן בהם רק על מנת לעמוד על גדולתם ונוראותם: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה"[יח]. זו הסיבה שאין לנו יכולת לדבר על מה שקדם לשמים, כי גם בהם אין לנו תפיסה. ניתן לראות את שותפות התורה מתוך השמים, אך אי אפשר לראות לפני השמים, לכן נאמר "בהכינו שמים" אך לא נאמר לפני השמים, אף על פי שראשיתה של התורה כוללת גם את היותה לפני השמים.

 

וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם

עד כה ראינו כי התורה קודמת לבריאה ושותפה לבריאה. מתוך כך היא נותנת תוקף לקיום העולם, ועל ידה אף נולדים שמים וארץ חדשים: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם"[יט]. על ידי לימוד התורה נעשה האדם שותף לבריאת השמים והארץ שבכל רגע ורגע מקבלים את חיותם מחדש, ולולי התורה אין להם מעמד.

מעל הכל, מלבד היות התורה קודמת לעולם ושותפה בבריאתו, שלמה המלך מלמד, כי התורה היא שעשועיו של המלך, ונמצאת אצל הקב"ה בעצמו: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". הביטוי 'שעשועים' מופיע פעמים רבות מאוד בהקשר לתורה, כגון "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"[כ], וכן פעמים רבות בספר תהלים. אלא שעל פי רוב מדובר על שעשועים שלנו, לומדי התורה, ואילו כאן השעשוע הוא שעשוע של הקב"ה בעצמו שמשתעשע בתורה.

בעל התניא מסביר שדוד המלך ע"ה נענש על כך שאמר "זמירות היו לי חוקיך", משום שמדרגת 'זמירות היו לי' שייכת לחיצוניות של התורה, אך בפנימיות, התורה היא שעשועים שלו יתברך[כא]. זוהי מדרגה עליונה למעלה מהיות התורה שותפה בבריאת העולם, ולמעלה מהיותה לפני המציאות. התורה אינה רק חפצא, טוב עליון ונשגב, לפני שנברא העולם, ולא רק קניין "ה' קנני ראשית דרכו", אלא כביכול יש לה דמות ואישיות משל עצמה, "ואהיה אצלו אמון", שהקב"ה גידל וטיפח אותה. התורה אינה רק דבר מוגבל שממנו נגזר העולם והוא שותף בהתגבשות של העולם מתוך האור של הטוּב האלוקי שלפני שנברא העולם, אלא לעילא-לעילא מכך. התורה כמו דמות בעלת אישיות, היא ההתרבות של השעשועים של המלך בעצמו. כמו ילד שגדל אצל אביו ומפתח את דמותו העצמאית, כך התורה אינה סטטית אלא היא מתפתחת וגדלה, "דברי תורה פרין ורבין"[כב]. לא רק זאת, אלא שכל כוח הפריה והרבייה בעולם הוא שיקוף דל של התורה, 'נובלות חכמה של מעלה'.

מה פירוש שהקב"ה משתעשע בתורה? אומר בעל התניא, שהקב"ה בעצמו כביכול שמח ומתחדש באמצעות המפגש עם הטוּב של התורה. התורה היא טוּב הטעם של השעשועים של הקב"ה עם האופי הטוב שלו. זוהי מדרגה שבה "קודשא בריך הוא ואורייתא חד" – עוד לפני העולם, לא מתוך שייכות אל העולמות אלא מתוך שייכות כלפי מעלה.

בעל התניא מוסיף ואומר שלתורה יש פנים ואחור. פנים- כלפי מעלה, ואחור- כלפי המציאות. כל מה שהתורה קיימת לפני הבריאה ומה שהיא נמצאת בתוך ההכנה של הבריאה, אלו רק 'אחוריים של תורה'. אולם פנימיותה של התורה היא שהקב"ה בעצמו משתעשע בה, והטוּב שבה שייך לשמחה ולעונג האלוקיים. לפי זאת מובן שתרי"ג מצוות אינם רק 'תרי"ג עטין' ועצות כיצד להתנהל במציאות, אלא הם 'איברין דמלכא'. התורה היא איברי המלך ותכונות האופי שלו, כביכול, אשר הוא משתעשע בינו לבין עצמו, בהן ובהתגדלותן.

 

וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם

למעלה מן הכל, מגדיל ואומר שלמה המלך ע"ה, שהתורה אינה רק שעשועי המלך, אלא היא מתגלה כך גם בעולם, בקרב לומדיהָ: "מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם". התורה ירדה למציאות העולם הזה לא רק כפי הדרגה שלפני העולם, ולא רק כפי הדרגה שהיא סדר העולם, אלא אפילו עד הדרגה שהיא שעשועי המלך בעצמו. התורה מתגלה כאן באותה מדרגה עליונה ופנימית שהיא שעשועים של המלך בעצמו. לכן כאשר אדם לומד תורה, הוא כביכול שותף עם שעשועי המלך בעצמו המשתעשע בינו לבין עצמו. הוא מתקשר עם המקום שבו הקב"ה משתעשע בשמחה ועונג אלוקיים למעלה מראשית העולם, למעלה מבריאת העולם, ובלא קשר לעולמות. כשיהודי לומד תורה אזי הוא כביכול נעשה חלק מהשעשועים של הקב"ה עם האופי שלו עצמו. הוא לא רק שותף למעשה בראשית, ולא רק מתקשר למה שלפני מעשה בראשית, אלא הוא משתעשע עם המלך בעצמותו כמו שהוא למעלה-למעלה מכל התגלות. כך דורשים חז"ל שהקב"ה לא מצווה לישראל אלא מה שהוא בעצמו מקיים[כג], לכן השעשוע שלנו בתורה הוא השעשוע של הקב"ה בעצמו. זהו עומק דבריו של דוד המלך עליו השלום: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"[כד], שכל חיינו יונקים ממקור החיים בעצמו, למעלה מכל התגלות.



[א] קהלת יב, יג.

[ב] תהלים קיא, י.

[ג] שיר השירים א, ב.

[ד] רש"י על אתר.

[ה] משלי ח, כב-לא.

[ו] זוהר שמות קסא, ב.

[ז] נתיבות עולם, נתיב התורה א.

[ח] ירמיהו לג, כה.

[ט] רש"י בראשית א, לא.

[י] גיטין סב.

[יא] שבת קה.

[יב] תהלים קיט, עב.

[יג] הרצי"ה היה מדקדק על דברי חז"ל "קודשא בריך הוא ואורייתא חד", שמכל שמות ה' רק על הדרגה של קודשא בריך הוא, ניתן לומר שהוא ואורייתא חד משום שזהו שם בארמית ומדרבנן, אבל אי אפשר לומר כך על שמות אחרים כי הם למעלה מזאת.

[יד] בראשית רבה א, א.

[טו] קידושין ל:

[טז] תהלים קטו, טז.

[יז] חגיגה יג.

[יח] תהלים ח, ד.

[יט] ישעיהו סו, כב.

[כ] תהלים קיט, צב.

[כא] תניא, קסא, קונטרס אחרון, ו: "...וזאת היתה שמחת דהע"ה שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר זמירות היו לי כו' נענש ע"ז וא"ל הקב"ה זמירות קרית להו משום שבאמת מעלתה זו שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה היא מבחי' אחוריים של עומק המחשבה כמ"ש במ"א בשם האריז"ל על מארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. אבל פנימית שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור א"ס ב"ה המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי א"ס ב"ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות מאחר דלא ממש חשיבי ובבחי' פנימיותה אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה כי אלקים הבין דרכה וידע מקומה ומעלתה בידיעת עצמו כביכול אבל נעלמה מעיני כל חי כמ"ש ופני לא יראו דהיינו בחי' פנימיותה כמש"ש בשם האריז"ל. וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים אצלו דוקא. משחקת לפניו לפניו דוקא דהיינו בבחי' פנימיותה"...

[כב] חגיגה ג.

[כג] שמות רבה משפטים, ל, ט.

[כד] תהלים קיט, צב.

עבור לתוכן העמוד