• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לילך עם התורה הזאת - פרשת בחוקותי

אין כאן פלפול או חידוש גדול
אלא ניסיון להבין בפשטות ובהירות מהו עמל תורה,
וכיצד נוכל ללכת עם התורה הזאת- "בחוקותי תלכו",
עד כי הקב"ה בעצמו יתהלך בתוככנו.


אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ

פרשתנו פותחת במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"[א]. במילים הללו כוללת התורה את כל עבודת ה' -הליכה בחוקות ה' ושמירת מצוותיו, וכן את השכר והשפע שנקבל עקב כך, עד כדי "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם"[ב]. אומר רש"י, "ופניתי אליכם" – "אפנה מכל עסקיי לשלם שכרכם". כלומר, שהקב"ה יהיה עסוק בנו. ועוד יותר- "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"[ג]. ואומר רש"י, "והתהלכתי בתוככם" – "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם". ישנה כאן הבטחה לקרבת אלוקים שלא מצינו כדוגמתה, עד כדי ש"לא תהיו מזדעזעים ממני"- "יכול לא תראו ממני? תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלוקים'".

כל הטוב הזה תלוי בתנאי הפותח את הפרשה, שהוא תמצית כל התורה והמצווה - "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". רש"י מקשה- "יכול זה קיום מצוות? – כשהוא אומר 'ואת מצוותיי תשמרו' – הרי קיום מצוות אמור. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? - שתהיו עמלים בתורה". כלומר, בנוסף לשמירת המצוות, עמל התורה הוא התנאי לכל הטוב המובטח לנו.

 

אֵין אִם אֶלָא לְשוֹן תַּחֲנוּנִים

על הפסוק "אם בחוקותי תלכו", אומרת הגמרא- "אין 'אם' אלא לשון תחנונים"[ד]. ודורשים חכמינו את הפסוק מתהילים "לוּ עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע"[ה], "לוּ" מלשון הלוואי, כלומר- הלוואי שעמי שומע לי וישראל בדרכיי יהלכו.

לשון התנאי "אם בחוקותי" היא לשון מוזרה, מפני שבכל התורה כולה מצינו לשון ציווי, שהקב"ה מורה ומצווה מהי הדרך הישרה. אולם כאן, בנוגע לעמל תורה, הלשון היא של תחנונים- "אם בחוקותי תלכו". מה פשר ההבדל? נראה לומר שעמל התורה אינו שייך למעשה מצווה חיצוני אלא לתוכן של שייכות פנימית שלא ניתן לצוות עליה. כך אנו מוצאים, להבדיל, במערכת היחסים שבין חיילים למפקדם. מפקד בצבא נותן פקודות לפקודיו ודורש מהם לבצע משימות שונות. בנוסף לפקודות, ישנה מערכת שלמה של הרתעה התומכת בפקודות, על מנת שיצאו אל הפועל, כדוגמת עונשים, ריתוקים, אימונים חוזרים ועוד. מערכת זו היא בתחום הבעלות של המפקד על היחידה שהוא מופקד עליה, ובאמצעותה מתבצעות הפקודות במהירות ובמיומנות הנדרשות. אולם ישנו דבר אחד שאינו נתון כלל בידי המפקד. זוהי כוונת הלב שמעבר לביצוע הפקודה. המפקד אינו יכול לפעול שהפקודות שהוא נותן לפקודיו יבוצעו אצלם מתוך רצון כנה, מתוך הזדהות, מתוך אכפתיות, או מתוך מסירות נפש. כל אלו הם עניינים שאי אפשר לפקד ולצוות עליהם. לכן כשהמפקד רוצה שפקודיו יתנו את עצמם ויפעלו מתוך רצון ומסירות נפש, הוא מקיים שיחת מוטיבציה. תפקידה של שיחה זו, לעורר את השייכות הפנימית של החיילים לפקודות, על מנת שיבחרו לבצעם מתוך הזדהות ומסירות. אין כלים להתמודד עם חייל שאינו מתעורר על ידי שיחת מוטיבציה, ואין אפשרות להענישו על כך, מפני שפעולה זו אינה פקודה. כל עניינה הוא לעורר את הרצון הפנימי והמסירות האישית.

במעמקים של שיחת המוטיבציה אפשר לזהות לשון תחינה ובקשה. המפקד מצייר בפני חייליו את האידיאל הגדול והחשיבות של מעשיהם, ומתחנן בפניהם שיהיו שותפים בכך. המפקד יודע מה עלול לקרות אם לא יהיה לחייליו רצון עצמי לפעול, לכן הוא עומד לפני פקודיו כעני בפתח ומתחנן בפניהם שיהיו עימו, גם אם הוא לא מבליט את הדבר בסגנון דיבורו. כאשר ישנה מצד החיילים איזו התפוררות, נכנס המפקד למצוקה גדולה עוד יותר, מפני שהוא יודע שעונשים לא יעוררו את המוטיבציה, והלשון שלו נעשית מתחננת ומבקשת עוד יותר.

גם בתורה, להבדיל, אנו מוצאים שישנם חלקים שהקב"ה הוא המְצַווה ומורה דרך,בתוך מערכת של שכר ועונש, כמפקד מול פקודיו. לעומת זאת, בפתיחה לפרשתנו "אם בחוקותי", אנו מוצאים מערכת יחסים שונה לחלוטין המאפשרת את התעוררות הרצון הפנימי שלנו בעשיית המצוות. במילים "אם בחוקותי תלכו" מתגלה שהקב"ה מתאווה שנקיים את התורה מתוך רצוננו הפנימי. הקב"ה יכול לתת שכר טוב לעושי מצוותיו ולהעניש את החוטאים, אך אין לו שליטה על הנקודה הפנימית של האדם שהוא הוציא מרשותו- "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים"[ו]. הקב"ה יכול לפקוד ולצוות, אך פתיחת הלב עצמה נתונה בידינו. לכן הוא מבקש "בחוקותי תלכו", כפי שמובא ב"לוח היום יום"[ז]:

 

"אם בחוקותי תלכו" – אם זה מלשון תחנונים כמאמר רז"ל, שכוונתו- הלוואי בחוקותי תלכו. וזה שהקב"ה כביכול מתחנן לפניהם שישמרו את התורה, זה עצמו מסייע ונותן כוח לאדם שיעמוד בבחירתו הטובה.

 

שֶתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה

כל החלק המוטל עלינו לעשות, שאינו ברשותו של הקב"ה, נקרא בפי חז"ל "עמל תורה"- "מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה".

מהו העמל? עיקר העמל שייך להתמסרות הפנימית לתורה, שהאדם חפץ בה בכל מאודו, נתון בה בכל עסקיו, משקיע ופועל ללא לאות, ולא רק על מנת לצאת ידי חובה. בחסידות חב"ד מזכירים פעמים רבות את הביטוי 'ערענסקייט' בנוגע לעבודת ה', שעניינו- רצינות במובן של תמימות והתמסרות, שהאדם נתון בדבר לפי ערכו ומעלתו. זהו עמל תורה. אם נשוב לדימוי הצבאי, אדם שיש בו 'עמל תורה' הוא "מורעל".

כיצד מתעוררים לעמל זה? כל שיטת האדמו"ר הזקן במאמרי החסידות שלו היא עבודת ההשכלה:

 

רבנו הגדול הזקן סידר לפני אנ"ש, העבודה במוח ולחפש את האמת, לבקר כל תנועה שתהיה רק כפי האמת, ובאה על ידי עבודה...[ח].

 

כלומר, כל מעשינו אינם צריכים להיות כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא האדם צריך לתת ביקורת על כל תנועה שהוא עושה, שתהיה כפי האמת וכפי מה שה' שואל מאיתנו. התנהלות כזו באה מתוך התמסרות מוחלטת לדבר ה', שזהו עניין עמל התורה.

מוסיף הרבי הריי"ץ ואומר:

 

ועבודה זו אינה כמו שטועים בזה טעות גמור לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים איבערקערען די וועלט (= להפוך את העולם).

 

הביטוי "עמל" נשמע עבורנו כפעולה הדורשת עבודה קשה, בדומה לדבריו של הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, שנדמה כאילו מידת חסידות דורשת מאמצים על אנושיים כגון גלגולי שלג וטבילות קרח[ט]. אך באמת עבודה זו היא פשוטה וקרובה מאוד, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"[י]. אין כאן כל דרישה מופרכת: "האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית- די ומספיק". כלומר, עבודת ה' מתוך עמל תורה מתקיימת בכל עבודה ופעולה, איזו שתהיה, יחד עם כוונה אמיתית, בפשיטות ובתמימות, ודי בכך.

המחשבה שעמל תורה הוא עבודה קשה ובלתי אפשרית היא עצת היצר, המנסה להניע אותנו משלמות עבודתנו. ידוע שהיצר הרע פועל תמיד בלבושים ותחפושות שאינם נראים על פניהם כרעים- תענוגות עולם הזה, כבוד וגאווה. אך את עיקר פעולתו הוא פועל דווקא באמצעות תחפושת ליצר הטוב, בהידמות לעובד ה' נורא ונשגב, המצייר את עבודת ה' כעבודה קשה- לפרק הרים ולשבר סלעים. אולם כאמור, עמל תורה כולל את עשיית דבר ה' מתוך תמימות ופשיטות, מתוך כוונת הלב הפשוטה, ואין בכך קושי שמעל ליכולת האנושית.

כך לימדו חז"ל- "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"[יא]. עמל תורה אינו נוגע לשאלת הריבוי או המיעוט- לעבודות גדולות או קטנות, פשוטות או מסובכות, מפרקות הרים ומשברות סלעים, או עניינים פשוטים ופעוטים. עמל תורה אינה עבודה השייכת למספר הדפים שנלמדו, או מספר שעות הלימוד, ואפילו לא למספר דקות הלימוד בשעה. כידוע, ההתמדה אינה נמדדת בעיקרה לפי שעות הלימוד ביממה, אלא לפי דקות הלימוד בשעה, ושניות הלימוד בדקה. כלומר, עמל תורה אמיתי שייך לכוונה הפנימית, והמידה שבה נתון האדם בלימודו:

אשר כל עבודה הוא פועל איזה שיהיו בכוונה אמיתית – די ומספיק. ברכה בכוונה, דעם ווארט אין דאווענען (מילה זו בתפילה) כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני מי אתה עומד, א פסוק חומש בידיעה שהוא דבר ה', א פסוק תהילים, ומידה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחיבה".

 

תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי

עמל תורה שייך לנתינת הלב- "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי"[יב], "בהכנת הלב ובידיעה". למשל, בעת לימוד תורה עיקר העמל צריך להיות בלימוד לשם שמים, בידיעה שאנו עוסקים בדבר ה'. אין צריך לשם כך לבעור בעירה עצומה או לפלפל בסוגיה, אף על פי שאלו מעלות גדולות, אך הם אינן מעכבות. רוממות קודש אינה תנאי לעמל תורה אלא דווקא הישרות והפשטות- להיות נתון באופן כן בעניין שבו עוסקים. פעמים כשאנו לומדים תורה- חומש או גמרא, אנו לומדים על מנת לסיים את חיוב שניים מקרא ואחד תרגום, לסיים את הדף היומי או את הקצבה שהצבנו לעצמנו, אך באמת עלינו ללמוד מתוך עמל תורה, מתוך רצוננו להיות נתונים בתוך דבר ה' שלפנינו. עלינו לשאול את השאלות הנכונות ולהבין ברצינות מתוך אכפתיות מה באמת כתוב. זהו עמל תורה.

העיסוק בתורה אכן מצריך חידושים, קושיה ותירוץ, חידוד ופלפול. כל אלו הם חלק מההפריה והתסיסה של לימוד התורה, המבטאים את החיוניות של הלומד והשותפות שלו בתלמודו. יחד עם זאת, כל המתיקות האמיתית בתורה אינה מושגת באמצעותם או במספר הדפים והמסכתות שנלמדו, אלא רק בעמידה הפשוטה של האדם מול דבר ה'.

במסילת ישרים מסביר הרמח"ל את מאמר חז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו"[יג] בהקשר למאמר "לא עם הארץ חסיד"[יד]. הרמח"ל מסביר שמידת חסידות היא מידה שבה האדם נותן את עצמו בתורה[טו]. הוא אינו רק עושה את התורה בחינת "ושמרתם", אלא עמֵל בה, נתון בה, ומסור לדבר ה'. לא קושי המעשה הוא העיקר אלא גודל ההתמסרות הוא העיקר. כמה ראשו ורובו של האדם נמצאים בתורה, וכמה היא מהווה עבורו עניין ועיסוק, עד שמתקיים בו "באהבתה תשגה תמיד"[טז].

כאמור, עמל תורה אמיתי אינו שייך לעקירת הרים אלא לבהירות ופשטות. לכן בלימוד תורה עיקר העיקרים הוא החתירה לבהירות ההבנה מתוך כוונה לשם שמים. הידיעה שהתורה היא התגלות דבר ה', מכוונת את האדם לחתור להבנה בהירה ומדויקת. הכוונה שעמה עלינו לבוא ללימוד תורה היא שהקב"ה מדבר אלינו באמצעות התורה. וכאשר אדם נתון בכוונה מעין זו, ממילא כל פסיק בגמרא וכל חלק מפסוק בתורה יקרים בעיניו עד בלי די.

באופן זה אומר רבי חיים מוולוז'ין דבר מופלא, שהוא היסוד האמיתי של עמל תורה ושל אהבת תורה. לדבריו, כל טעם מתיקות התורה תלוי בבהירות ההבנה של האדם את הסוגיה שבה הוא עוסק. משל למה הדבר דומה? לכלי כסף, שתמיד עולה עליהם שחרוּת, אך ככל שמצחצחים אותם יותר, כך הם נעשים מבהיקים יותר ויותר, עד שהם נראים כחדשים. לדבריו, כשאדם לומד סוגיה הוא מתחיל לשפשף אותה כמו אדם שמצחצח כלי כסף. בתחילה נראית הסוגיה כהה ועמומה. הלומד אינו יודע להסביר בשכלו מהי ההווה אמינא ומהי המסקנה. אך לאחר שהוא מתחיל לשפשף את הסוגיה ולהבריק אותה, היא נעשית בוהקת יותר ויותר. הקושיות נעלמות אט-אט, והתורה נעשית לו כחדשה. זהו "חידוש תורה". פעמים די בחזרה אחת נוספת על הסוגיה על מנת לפתור את הקושיות שבה ולהבינה לעומקה. זה גם הסוד של אמרת חז"ל "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר"[יז]. החזרה על הלימוד אינה חזרה רק לצורך זיכרון, אלא בעיקר לצורך הבנה בהירה ועמוקה יותר. וכאשר התורה נעשית בהירה ונהירה ללומד, אז היא גם נעשית אהובה עליו. היא בעצמה מושכת את הלב, ואי אפשר שלא להתאהב בה.

כל הבסיס לעמל תורה הוא שנהיה נתונים במעשינו בפשטות, באמת וביושר, מתוך חפצנו לעשות רצון אבינו שבשמים. כל רגשי הקודש האמיתיים נובעים רק ממהלך כזה, וכל הצדיקים הגדולים העומדים בתפילתם ברטט ובזיע, זה מפני שהם היו נתונים במהלך מעין זה.

כמו העמל בלימוד התורה, כך העמל בעת התפילה, שייך בעיקרו לכוונת הלב הפשוטה של העמידה לפני ה', ואין זה מעכב כלל אם לא זוכים לכוונות רוממות. כך אומר רבי נחמן, שכאשר אדם מנסה לכוון בתפילה ולא מצליח בכך, הנטייה הטבעית היא להתאמץ להתכוון עוד יותר. אך האמת היא שצריך להתנהג הפוך, וכאשר אדם רואה שלא עולה בידו לכוון, עליו להרפות ולא לנסות בכוח הזרוע, אלא לומר בפשטות את כוונת המילים. הרגש אינו נולד מן המאמץ להתרגש, לכן איננו צריכים לנסות להיות בעלי מדרגה של אש בוערת אלא לעשות תחילה את מה שמוטל עלינו.

כמו בתורה, גם כאן יש לומר- "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". עבודת התפילה והעמל המוטל עלינו, שייכים לכוונת הלב שאנו עומדים לפני הקב"ה- "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", באופן הפשוט והישר ביותר. פעמים רבות כשאנו מקדימים לבוא לתפילה אנו פותחים איזה ספר על מנת "למלא את הזמן" או להספיק איזה לימוד, אך ההכנה לתפילה היא עיקר התפילה, והיא נעשית באמצעות המחשבה הפשוטה לפני מי אנו באים לעמוד.

עמל ברכה מכוון אף הוא לשייכות המלאה בכוונה הפשוטה של המילים. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך, שכאשר אנשים רבים מברכים ברכת המזון, המזמן צריך לקבל את המים האחרונים חמישי לפני האחרון[יח]. באופן זה, בזמן שארבעת אלו שנותרו אחריו ייטלו ידיהם, יוכל המזמן להתבונן ולכוון דעתו בכל אחת מן הברכות של ברכת המזון- ברכת הזן, ברכת הארץ, בונה ירושלים והטוב והמטיב.

כאשר אדם מתבונן בכוונה הפשוטה של הברכות לפני ברכת המזון- "אני עומד עכשיו לפני ה' יתברך ואני רוצה להודות על המזון שהוא נתן לי"- ברכתו נעשית אמיתית ומשמעותית. פעמים האמירה הפשוטה הזו היא חידוש כה מופלג, עד שאנו מתפלאים על עצמנו כמה זמן לא בירכנו את ה' על המזון. הרי לרוב נאמרת הברכה מתוך הרגל, אולם התבוננות מעטה בתוכנה יכולה להביא לחידוש מרענן, ולשנות פלאים את העמדה המורגלת שלנו.

עמל תורה הן בלימוד תורה, בברכות, בתפילה ובכל זמן של עבודת ה'- שמחת בית השואבה, עונג שבת, סעודה שלישית או התוועדות, מצריך עבודה. עלינו לתת את עצמנו שם בכל הרצינות, על מנת שדרך השערים הללו נוכל לעבוד את ה' בכל לבנו ונפשנו. איננו יכולים לעמוד בעמדה מן הצד ורק לבחון אם זה מתאים לנו, אלא עלינו להיכנס פנימה, להיות שם, לתת את עצמנו. ההיפתחות להתרחשות של ההווה, היא זו שמאפשרת את השראת השכינה.

 

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם

ההליכה לפני ה', "בחוקותי תלכו", היא ההימצאות של האדם בדרך, והיותו נתון בפעולתו כיעד, כיוון ומקום. הקב"ה נתן לנו תורה מתוקה שאין כדוגמתה – "נעימות, ערבות, ידידות, מתיקות", כלשונו המיוחדת של האור החיים הקדוש[יט]. הקב"ה אף יכול לתת לנו עוד מצווה ועוד תורה, אך עיקר העיקרים הוא ההימצאות שלנו בתורה ובמצוותיה. אם לא נהיה אנו עצמינו נתונים בהם, לא נטעם מתיקותם. לכן הקב"ה מתחנן- "אם בחוקותי תלכו", שנתהלך בתורה ונהיה נתונים בה, כמו הלשון שהזהיר רבנו ר' נחמן "לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת"[כ].

ההבטחה "והתהלכתי בתוככם" שייכת אף היא להליכה בחוקות ה'. הבטחה זו אינה מתארת רק חזון לעתיד לבוא, שאם נקיים את המצוות הקב"ה ישכון בתוכנו ויגאל אותנו, אלא היא נכונה גם להווה שלנו. כאשר נדע להיות עמלים בתורה, להיות נתונים במעשינו ולהשכין את הקב"ה בהם, אז נוכל לראות כיצד מתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם", שהקב"ה אכן יימצא בתוכנו. שכר מצווה הוא המצווה עצמה[כא]. ואם אדם נתון במצווה באמת, הוא אינו רוצה דבר אחר מפני שהוא כבר השיג את טעם המצווה בכל מתיקותה.

עמל התורה וההימצאות התמימה שלנו בתורה הם שמביאים להרגיש את מתיקות התורה. מתיקות זו תהיה מורגשת היטב כאשר נכוון את לבנו להיות נתונים בה בכל ישותנו. כך אנו מוצאים גם במציאות החומרית שלנו. מעשה בידיד שלי שהיה מכור לשוקולד ולא הצליח להיגמל, אלא על ידי "דיאטת שוקולד". הותר לאותו אדם לאכול שוקולד כאוות נפשו, אך הודגש בפניו שעליו להיות נתון בכל ישותו באכילה. לחוש וליהנות מן הטעם הטוב בכל נגיסה, בבחינת "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשוקולד"... בדרך זו הבין אותו אדם שהוא יכול למצות את טעמו של השוקולד וליהנות ממנו גם בכמות מעטה, כאשר הוא מכוון את תודעתו לכך. אדרבה, דווקא על ידי כך הוא חידד והגדיל את הנאתו.

על זו הדרך מסביר ריה"ל בספר הכוזרי, שאחת מהתועלות של הברכה על המזון היא הנאה מרבית מן המאכלים[כב]. ריה"ל מסביר שאדם שיכור אינו יכול ליהנות גם מן המאכלים האהובים עליו ביותר כיוון שהוא חסר דעת, ודעתו אינה מכוונת לכך. לעומת זאת, ככל שאדם בעל בהירות דעת גדולה יותר, כך הוא נהנה יותר מן המאכלים. הברכה היא אשר מעוררת ומכוונת את דעת האדם להיות נתון באכילה, ובאמצעותה הוא אף נהנה יותר ממאכליו.

לאור דבריו של ריה"ל יש מקום להסביר את דברי חז"ל "על מה אבדה הארץ, על שלא בירכו בתורה תחילה"[כג]. חטאם של דור החורבן לא היה בעזיבת התורה. לימוד וידע התורה היו רבים, אלא שהייתה חסרה להם הברכה תחילה. לפי דברי ריה"ל, לברך תחילה, משמעו, להיות נתון בדבר ועל ידי זה ליהנות ממנו יותר. אנשי דור החורבן לא היו נתונים בדבר ה' שמאיר בדברי התורה כפי גודל מעלתם של ראשונים כמלאכים, וממילא לא נתונים במתיקות התורה כפי שהיה ראוי להם, ועל כך אבדה הארץ. כך גם בדורנו, הקב"ה מתחנן בפנינו "פתחי לי אחותי רעייתי", שנתעורר לפתוח את הדלת כפי ערכנו, לכל הטוּב והמתיקות אשר כבר מוכנים ומזומנים בשבילנו.

יהי רצון שנזכה לטעום מתיקות התורה מתוך שנהיה נתונים בה בכל אישיותנו, מתוך בהירות ודבקות בדבר ה' המתגלה בה, וממילא מתוך כך יתהלך ה' בתוכנו- "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים". במהרה בימינו, אמן.

 


[א] ויקרא כו ג-ד

[ב] שם ט

[ג] שם יב

[ד] עבודה זרה ה ע"א

[ה] תהלים פא יד

[ו] ברכות לג ע"ב

[ז] לוח היום-יום כ"ד באייר

[ח] לוח היום יום ב' אדר א'

[ט] "...עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה. והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו".

[י] דברים ל יד

[יא] מנחות קי ע"א

[יב] משלי כג כו

[יג] ברכות י ע"א

[יד]אבות ב ו

[טו] מסילת ישרים יח

[טז] משלי ה יט

[יז] סנהדרין צט ע"א

[יח] שולחן ערוך אורח חיים קפא ו

[יט] פירושו לויקרא טז א

[כ] ליקוטי מוהר"ן תורה רפב

[כא] אבות ד ב.

[כב] ספר הכוזרי מאמר שלישי יג : "אמר החבר: ומה שיוסיף לו ערבות על ערבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם ומה שמוצאו ממנו. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, והברכות טורח יותר? אמר החבר: הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה, כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח, אע"פ שהצמח ניזון תמיד. אמר הכוזרי: כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה. כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאווה, והוא בעניין שכרותו, ממאכל ומשתה; וישמע הניגונים ויתחבר עם מי שיאהב ותחבקהו אהובתו, ויסופר לו כל זה כשיירפא משכרותו, היה דואג על זה ויחשוב הכול הפסד ולא ריווח, מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בעניין שירגיש וינעם בהם. אמר החבר: ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכוונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש, והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה. כמו שאתה אומר 'שהחיינו וקיימנו', וכבר היית מזומן למות, ותודה על שהחייך, ותראה זה ריווח, ויקל בעיניך החולי והמוות כאשר יבוא, מפני שכבר חישבת עם נפשך וראית שרווחת עם בוראך, שאתה ראוי להעדר ממך כל טוב בטבעך כי עפר אתה, והטיב לך בחיים וההנאות, ותודה על כן. ובעת שיסירם ממך - תודה ותעבוד ותאמר: [איוב א כא] ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, ותהיה נהנה כל ימיך. ומי שאינו אוחז הדרך הזה, אל תחשוב כי הנאתו הנאה אנושית, אך הנאה בהמית איננו מבינה, כאשר אמרנו בשכור".

[כג] בבא מציעא פה ע"ב

עבור לתוכן העמוד