שפת אמת לפרשת בשלח- תרלא
אז ישיר כו’. ברש”י ז”ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. ומאי קא משמע לן וודאי כששר הי’ מקודם רצון בלבו לשיר. אך להבין הענין כי איך בכח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה. ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות א’ מהתורה. והרי הכ’ אומר ששרו הם השירה הזאת. אך כי זה ענין כל תורה והמצות הניתן לישראל. שהש”י נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמ”ש קרוב הדבר בפיך כו’. שהש”י תלה ע”י מעשה כ”א מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון. וז”ש ישיר שע”י כחם נתפעלו האותיות ונתגלו הארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ”ל. ונקרא על שמם. כמ”ש אין המצוה נק’ כו’ מי שגומרה. ג”כ הפי’ כנ”ל. שעיקר מה שנעשה ע”י המצוה למעלה. מ”מ הגומר הוא האדם בעשי’ ממש. ונק’ ע”ש הגמר. אף שהעיקר נעשה ממילא. ע”י שתלה הש”י דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים כו’. וודאי לא בכח אדם. רק ע”י שתלה הש”י האותיות בכח האדם כנ”ל. וחבל בחבל ונימא בנימא. עד שעולה להש”י. וכן י”ל מ”ש רש”י ע”ש המחשבה. כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון הש”י. ושיעלה למעלה למעלה. ומחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה בישראל. והטעם ע”י שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. רק מה שמצד אונס. וז”ש רש”י שע”י שעלה בלבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכח אנושי לשיר כראוי. עכ”ז נאמר וכן עשה כו’. [שע”י הרצון נתעורר הפנימיות. שתלה הש”י זה בזה. וכן מ”ש בזוה”ק שבדחילו ורחימו פרחין לעילא. ודחילו ורחימו הוא במחשבה והבן ]:ל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק’ תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
