לשפט את הר עשו – שיחה לפרשת וישלח

הפטרת השבוע היא
למעשה ספר עובדיה, ספר של פרק אחד, ואת הפסוק האחרון בו אנו אומרים מדי יום בתפילת
הבוקר: “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו,
וְהָיְתָה לה’ הַמְּלוּכָה”.[1] הפירוש הפשוט הוא שזה
סיפור דברים, נבואה שכך יהיה בעתיד. המושיעים יבואו לשפוט את הר עשיו וה’ ימלוך.
אלא שהרבה מדברי נביאנו שמדברים אודות העתיד מתכוונים בעצם לימינו אנו – העתיד
שלהם זה ההווה שלנו. ואם כך, עבורנו הוא הופך מעוד סיפור דברים עתידני לברכה, בקשה
וגם מצווה שעלינו למלא. ואם כך אנחנו הם המושיעים בהר ציון, ומוטלת עלינו מצווה
גדולה לשפוט את הר עשיו, ואז תהיה לה’ המלוכה.

יש שני אופנים אפשריים
להבנת הפסוק. האחד, שאלה שעולים בהר ציון הם הנקראים מושיעים – בגלל עצם עלייתם.
אבל יש אפשרות נוספת שהם כבר נקראו מושיעים עוד לפני הטיפוס בהר, וחוץ מהעובדה שהם
מושיעים הם צריכים לעלות בהר ציון. בימינו נראה שההסבר השני הוא היותר עיקרי
ומתאים: המושיעים, אלה שמקימים את האומה, נלחמים עליה, בונים את כוחה הצבאי,
הרוחני, הכלכלי, הבינלאומי – הם שצריכים לעלות כעת בהר ציון ולשפוט את הר עשיו.

לציווי לשפוט את
עשו ישנם שלושה מעגלים. הראשון הוא המעגל של כלל ישראל מול עשיו, וכפי שמסבירים
רבותינו – “עשיו הוא רומי”.[2] בימינו רומא מיוצגת על
ידי התרבות של אירופה וגרורותיה באמריקה, שהיא בעצם התפשטות אירופאית, והמצווה
המוטלת עלינו במעגל הראשון היא לבוא בדין ודברים עם התרבות המערבית.

המעגל השני נמצא
בתוך האומה הישראלית, אליה חודרות רוחות ‘עשיויות’. עשיו יושב לא רק מבחוץ אלא גם
מבפנים, והוא נכנס לתוך הרוח הלאומית ומרעיל בארסו את הכוחות הפנימיים ביותר שלנו.
עלינו לזהות ולשפוט את החולשות ה’עשיויות’ שבתוכנו, בתוך האומה.

המעגל השלישי הוא
שבכל אדם שוכנת מלכות עשיו – ‘הוא עשיו, הוא שעיר, הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא
יצר הרע’,[3]
ועל כל אחד מוטל לשפוט את ה’עשיויות’ שבתוכו – הרוחות הרעות המנשבות בו. המשפט
הפנימי שמתחולל בתוך האדם פנימה הינו חשוב ביותר, מפני שהוא מהווה תנאי לכל יכולתנו
לפעול תיקון באומה ומול אומות אחרות.

‘נאים
מעשיהם’ או ‘לצורך עצמן’?

נתחיל מהמעגל
הראשון. כיצד להבין את עניינה של רומי? מעשה מפורסם בגמרא מציג את חילוקי הדעות
שבין רבי יהודה ורבי שמעון אודות ממלכת רומי. ואף על פי שהחריבו את ביתנו ושרפו את
היכלנו,

פתח ר’ יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של
אומה זו. תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות… נענה רשב”י ואמר: כל מה
שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן
עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.[4]

לפני שנדון
במחלוקת, עלינו לדון כמי משניהם אנו נוקטים. הרב זצ”ל נוטה בספרו ‘עין
אי”ה’ לדעת ר’ יהודה, וזה גם פשט הגמרא, שהרי היא עצמה קוראת לרבי יהודה
“ראש המדברים בכל מקום”. הוא אמנם קיבל את התואר מידי המלכות, אולם כיון
שהסוגיה מופיעה תוך כדי דיון בהלכות טומאה וטהרה, וכהקדמה מובא התואר הזה ללא כל
הסתייגות, מתברר שגם ישראל מסכימים לו בעניינים הלכתיים. תואר זה נכון לגבי נגלה
דתורה, אולם בחלק הנסתר, נודע בשערים ש’הלכה’ כרבי שמעון.[5]

אפשר לומר שאלו
ואלו דברי אלוקים חיים: בצד הנגלה נאים מעשיהם של אומה זו, ובנסתר לא עשו אלא
להנאתם. כל אחד מהם התייחס לצד אחר – ר’ יהודה מתייחס לעצם הבנייה
בחיצוניות, ור’ שמעון מתייחס למוטיבציה הפנימית שהניעה אותם לבנות מה שבנו.
התרבות המערבית, שהיא כולה עשו, בונה אפוא את העולם ומתקנת אותו, ומהבחינה
החיצונית ודאי נאים מעשיה של אומה זו. אך יחד עם זאת קיימת גם שאלת המוטיבציה, לשם
מה הם מתקנים את העולם, וכשמתבוננים פנימה מתברר שהמטרה הראשונה והאחרונה היא –
הכל להנאתם.

על גבי זאת מופיע
הטיעון המוסרי. טענת הצדק והמוסר שלהם מתחילה מעשיו הרשע בעצמו, שאומר “הכי
קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי”.[6]
עשו הוא הקוזאק הנגזל: חז”ל המשילו את רומי לחזיר, שאומר “ראו שטהור
אני”, שהרי הפרסות בסדר, רק האברים הפנימיים לא.[7] הוא פושט את
טלפיו כי הפרסות שלו על פי התורה הן סימן כשר, אבל בפנים הוא אינו מעלה גירה,
“והוא גרה לא יגר”.[8] וכך גם בעניין המוסר, הם
טוענים עמדה מוסרית אך בעצם חוטאים בה, וכפי שאומר המדרש “מַעֲשֶׂה
בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג הַגַּנָּבִים וְהַמְנָאֲפִים
וְהַמְכַשְּׁפִים, גָּחִין וְאָמַר לַסַּנְקְלִיטִין, שְׁלָשְׁתָּן עָשִׂיתִי
בְּלַיְלָה אֶחָד”.[9] המשפט של הר עשו
צריך להעמיד מחדש את הסדר האלוקי מיהו הצדיק ומי הרשע.

מ’בזיעת
אפיך תאכל לחם’ ל’ורעו זרים צאנכם’

אין ספק שתרבות
המערב בנתה את העולם יותר מכל תרבות אחרת. היו תרבויות חשובות ומתקדמות כמו מצרים,
בבל ואחרות, אך אף אחת לא התקרבה לקידום העולם שהביאה התרבות המערבית. אם נבחן את
ההיסטוריה של המלכויות בעולם נראה שהמלך הראשון, נמרוד, הופיע רק לקראת סוף אלפיים
השנים הראשונות.[10]
באלפיים השנים הבאות התחלפו מלכויות בתכיפות; מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון. ואחרי
זה, אלפיים השנים השלישיות, שייכות במידה מרובה למלכות רומי, וביחוד במאה השנים
האחרונות. המהפכה התעשייתית הוציאה את העולם מהשיעבוד ל’בזיעת אפך תאכל לחם’
ושינתה אותו ממצב שבו תשעים וחמישה אחוזים מהאנשים קמים בבוקר ועובדים קשה בחקלאות
כדי לזכות בפת לחם פשוטה, אם בכלל, לתרבות שיש בה עושר עצום. “עשרה קבים
עשירות ירדו לעולם, תשעה נטלו רומיים קדמונים ואחד כל העולם כולו”.[11] אם משווים את
העושר של העולם בכל הדורות יחד, רובו מתרכז למאה השנים האחרונות. יש בכך שחרור
גדול של האדם מהעבדות ותיקון עולם גדול. היום לכל אחד מאיתנו יש עושר שלא היה
למלכים הגדולים ביותר בהיסטוריה: משקפיים, מזגן בקיץ, מכונית פרטית, נופים מכל
העולם בלחיצת כפתור, מטוסי סילון שמעבירים אנשים מקצה אחד של העולם לקצה השני בתוך
כמה שעות.

את כל זה יש
דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. השפיטה היא היכולת להבחין בקווים הדקים ולהפריד בין
הטוב והרע שמעורבים יחד. בנגלה, בחיצוניות, העולם יצא מארירותו, ומצד זה אנחנו
צריכים לייקר אותו ולדון אותו לחיוב. לתרבות של עשו יש כישרון לפעולות שישחררו את
האדם בכלל, ובעיקר את ישראל, מהצורך לעבוד קשה כדי שנהיה פנויים ללימוד תורה,
“וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם”.[12]
הטכנולוגיה שעשיו מפתח מיועדת בפנימיותה כדי לשחרר את יעקב מהשיעבוד, וכמו שאומר
הפסוק “[רשע] יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ”.[13]
מאז חורבן בית שני, ואולי אפשר להעז ולומר שאפילו גם לפני כן, לא היתה בעם ישראל
כמות כזו של לומדי תורה, עשרות אלפי אנשים שלומדים מבוקר עד לילה. זה התיקון
האמיתי של מה שעושים עם החלק הנאה שבמלכות הרשעה הזו.

הלעיטני
נא

יחד עם זאת,
השיפורים שמציעה תרבות עשיו מעמידה אותנו בסכנה עצומה. כיוון שהמוטיבציה שלהם היא
תועבה נוראית, קיימת סכנה שיחד עם השימוש בכל השווקים, המרחצאות והגשרים -שאמנם
עושים את העולם למקום מפנק יותר, מעניק זמן פנוי ומעדן את האנשים – מחלחלת גם
המוטיבציה שלהם: עריות, כסף, עינוג עצמי.

אין דוגמה טובה
יותר מאשר רשת האינטרנט: השוק הכי גדול, הגשר הכי גדול והמרחץ הכי גדול של ימינו.
השוק הכי גדול – שדרכו זורם חלק מרכזי של המסחר היום, ועוד כמה שנים אולי רוב ככל
המסחר יעבור דרכו. הגשר הכי גדול – משום שהוא מקצר את כל הדרכים, הכל קרוב ונגיש.
והמרחץ הכי גדול – כי אין מי שמעדן את העולם ומשחרר אותו מהשיעבוד כמו האינטרנט.
הכל קל, נגיש בלחיצת כפתור, בנוחות ובידידותיות. אבל מה המוטיבציה של השוק הזה?
אין תחום שתופס רוחב פס ברשת האינטרנט כמו תועבת העריות, קרוב לארבעים אחוז מכל
התעבורה ברשת.

אז אמנם הם פיתחו
את העולם, אך לשם מה? מה הפנימיות של העולם הזה? “הלעיטני נא מן האדום האדום
הזה”[14],
להיות מולעטים מן הצבעים האדומים של המציאות החיצונית. למלא בטנם, כרסם וכיסם בכל
תענוגות העולם הזה, ובעיקר תענוגות של תועבות ועריות, שגורמות לקריסת כל המערכות.

אמת, גם בתרבויות
קודמות היו עריות, וכמו שהתורה אומרת “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר
יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא
אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וגו’”[15]. אבל ההבדל הוא שבאותם
ימים זה היה אפשרי ושייך רק לאליטה התרבותית, ואילו התרבות המערבית באה והפכה את
זה לרשות הכלל. בגלל כשרון הפיתוח היא הכניסה את אותה פריצות לכל מקום, מציבה אותה
מול העיניים, ומשקיעה את הציבור בכל העולם כולו בטומאת העריות הארורה הזו.

אפשר לומר שאם
אדם מגיע רק עם הנטייה לנגלה ומתמקד בצד החיצוני בלבד, הוא יכול להשתמש בפיתוחים
המעשיים. אם מפתחים תוכנת ניווט כדי להביא אנשים מפה לשם בקלות, זה מעשה נאה, אבל
אם הטעם הוא טמא, שאתה רוצה את קיצור הדרך הזה כדי להגיע לטומאה מהר יותר, זה הרעל
של תרבות עשיו בכבודה ובעצמה.

ידיהם
דמים מלאו

התרבות המערבית
הביאה איתה גם ערכים של שוויון, דמוקרטיה, פלורליזם. איננו מתכחשים אליה, ויש בה גם
צד מוסרי חיובי ביותר. הרבי מחב”ד היה קורא לארצות הברית ‘מלכות של חסד’,
ומובן שאם נגזר על מישהו לחיות מחוץ לארץ ישראל, מסתבר שהוא ילך דווקא לארצות
הברית כי שם שוררים צדק, חירות ומוסר ברמה גבוהה יותר מבכל מדינה אחרת. איננו מעוניינים
לחיות כמו לפני המהפכה הצרפתית עם מעמדות מגבילים שאי אפשר להשתחרר מהם, להיפך – אנחנו
רוצים זכויות אזרח, חופש ביטוי, ושכל אחד יוכל להגיע למעלה הגבוהה ביותר שהוא
יכול. ועם כל זה, מה הם עשו עם המוסר השוויוני הזה? התרבות המערבית היא התרבות הכי
דכאנית, הכי משעבדת שהיתה מאז ומעולם. הם שיעבדו את השחורים ומכרו אותם לעבדות,
החריבו את התרבות האינדיאנית בכל יבשת אמריקה, השתלטו על הודו והמזרח הרחוק, ובכל
מקום רצחו והשמידו מיליונים. הם דיברו על מוסר – ורמסו את כל העולם בשם המוסר
הנוצרי ‘רב החסד’ שלהם.

מבין כל העמים
שבהם הם התעללו, המוסר של עשיו שופך הכי הרבה את דמו של יעקב. כמה דם יהודי נשפך
על אדמת אירופה הרשעה? אינקויזיציה, גירושים, פוגרומים, גזרות, וכמובן השואה.
אפילו כשהצליחו הניצולים להימלט בעור שיניהם מאירופה הנחרכת, לא הרשו להם ‘בעלי
המוסר’ להיכנס לארץ ישראל כי היו להם שיקולים בינלאומיים חשובים יותר. זו הסיבה שהקמת
מדינת ישראל היא המשבר המוסרי הקשה ביותר שלהם: במשך אלפיים שנה הם אמרו שהם
‘ישראל החדש’, חס ושלום, שהאלוהים שלהם עזב אותנו ובחר בהם. והנה, כאשר הגלות שלנו
מסתיימת, כל האמונה העתיקה שלהם נעקרה. כעת האומות האלה באות אלינו ומנסות לקבוע
מה מוסרי ומה לא? והרי ידיהם דמים מלאו. הראיה הטובה ביותר לכך שזו צביעות השמורה
לנו בלבד היא העובדה שאומות העולם לא מתערבות כמעט בשום מקום אחר בעולם – לא
בטיבט, לא בסוריה ולא באוקראינה, רק בישראל. רק כאן הן מוכרחות לכפות את דעתן,
משום שאחרת נשמט כל הבסיס המוסרי מתחת לרגליהן.

ברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו

“ועלו
מושיעים בהר ציון” מחייב אותנו להתרוממות פנימית אל עמדה מוסרית אמיתית, כי
המוסר הטרף, החזירי, של אירופה, מטשטש את כל מחשבותינו. העמידה שלנו מולם צריכה
להיות שאנו מושיעים את העולם כולו, “והיתה לה’ המלוכה”. ישראל חוזרים
לארצם לא בשביל טובה פרטית שלנו, אלא בשביל גאולה מוסרית אלוקית של העולם כולו.
הדרך לעשות זאת היא לשפוט את הר עשיו, להכריז על החזיר כטמא. הבחירה האלוקית
והמוסר האלוקי הם ההתרוממות שמכוחם ואליהם אנחנו באים, ‘ברצונו נתנה להם, וברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו’.[16] המוסריות והצדק העמוקים
מכולם הם שהמציאות תפעל לפי הטוב השורשי של החיים האלוקיים שבה. המושיעים בהר ציון
צריכים להתרומם לעמדה הזו כדי להיות במקום פנימי של אמת מוסרית מול הר עשיו, או
שמא יש לומר “האג עשיו” (בית הדין הבינלאומי).

אנחנו נדרשים
לברר את הניצוצות מתוך קליפת עשיו, ולשם כך צריך עמקות מוסרית ולימוד של שיטותיהם,
אפילו הנלוזות ביותר, כדי להכריע היכן הנאורות משרתת את המוסר ואף מעוררת את החלק
האלוקי שבבריאה, והיכן היא נוגדת אותו ואף מעודדת שחיתות מוסרית. זוהי עבודה
פנימית גדולה: להיות בעלי מוסר פנימי של אמת אלוקית בוערת, ואיתה לדון בכל פרטי
המציאות ולנקר כל סדק של שאלה מוסרית. בעם ישראל השראת השכינה והיושר והמוסר הם
במקום אחד: באותו מקום שם שוכנת השכינה, בו יושבת הסנהדרין, ולא בכדי. כדי להיות
ישרים אנחנו צריכים להיות במדרגה של השראת שכינה. אבל לשם כך נדרשת תחילה עלייה
בהר ציון, ובערה פנימית למלא את התפקיד.

תּוֹעֲבַת
ה’ מַחְשְׁבוֹת רָע

כפי שראינו, המחלוקת
שבין רבי יהודה ורבי שמעון אינה מוכרעת לחלוטין, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אולם
בכל המחלוקות שמצאנו בין חכמים, בסופו של דבר צריך לנהוג בדרך מסוימת ואי אפשר
לפסוח על שני הסעיפים. כיצד מכריעים אפוא בין שתי הדעות?

התשובה היא
מורכבת אך חד משמעית. בנגלה, עלינו להיות שותפים להקמת המדינה. אמנם, בראש
ובראשונה מי שיכול להיות תלמיד חכם ודאי נקרא לעסוק בזה ולהתמסר לתורה גם אם יש לו
גם נטיות אחרות, ויש בציבורנו חולשה גדולה בנושא הזה. אבל אנחנו נותנים מקום גם
לכל בניין האומה – בצבא, למרות הקשיים שמציבים לפתחנו, וגם במלאכה ועבודה,
בחקלאות, בתעשייה, בכלכלה, בממשל. אנחנו שותפים מלאים לכל מה שבונה את האומה.

ויחד עם זאת,
יותר ויותר רואים שיש צדק בדבריו של רבי שמעון. שגם בבניית האומה יש מוטיבציה טמאה
שמושכת לכיוון של עריות, של איסורי תורה, של חילול שבת בהיתר, של טומאה מוסרית.
יותר ויותר נראה שהערך המרכזי, שהפך בקרב כמה ציבורים לערך כמעט דתי שהכל נדחה
מפניו, הוא השוויון. כך בצבא אך גם במקומות אחרים. אולם שוויון לא מבורר פירושו
הפקר, “מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען”. כיצד נולד אליפז מעשיו? הוא בא
על אשתו של שעיר, נולדה תמנע, ואחרי זה הוא לקח אותה – את בתו – לכתחילה לפילגש.[17]
גם אצלנו נשמעים קולות ‘עשיויים’ שחושבים שהדבר החשוב ביותר בצבא איננו לנצח את
האויב אלא את היהדות, את המשפחה ואת עולם הערכים. במקום לחתור למגע עם האויב,
חותרים לשוויון. עצם הרעיון של ניצחון הפך, בחסות המוסר העשויי, ללא מוסרי. לכן
אנחנו פוסקים שמצד המעשה, ודאי צריכים להתגייס לצבא ולהשתתף בכל לב ובכל נפש
בבניין האומה, אבל יחד עם זאת צריך להסתכל היטב מה מסתתר מאחורי המגמות הללו, ושם
להיאבק ברוחות הזרות של הפקרות ותאווה שחדרו אלינו וכבר כבשו חלקים מסוימים.

חשוב לומר: המשפט
של עשיו לא יכול להיעשות על ידי דמויות שאינן ספוגות בתורה וברוח אלוקית. אם אלופי
צה”ל לשעבר מתבטאים על כך ששילוב גברים ונשים בטנק גורם לתפקוד פחות טוב של
הכוחות בשטח, זו אינה תביעה אלוקית אלא תביעה ביטחונית. ואם השילוב הזה היה גורם
לרמה צבאית מצוינת, היינו יכולים להסכים לכך? אנחנו עם אלוקי, ובתור שכזה איננו
יכולים להניח לטומאה להיכנס. המאבק אינו למעננו אלא למען כולם, והמלחמה היא בשם
התורה, הקדושה, הקב”ה.

קול התורה צריך
להישמע צלול וברור. האם אותנו אפשר להאשים שאיננו מתחשבים בנשים? האם אותנו אפשר
ללמד מה פירוש לכבד נשים, לשמור על כבודן, על אצילותן? מי יוכל לטעון כנגדנו – האם
אותם פרוצים שעושים מעשה כזמרי ומבקשים שכר כפנחס, שמחפיצים את הנשים מתוך הפקרות
ותאווה? זו מצווה גדולה וקדושה שמוטלת עלינו, אך הדרך עוד ארוכה.

ופתאום
יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים

מכאן לעולם האישי
של כל אחד ואחד, שהוא בעצם השורש של הכל. ודאי שאדם צריך לדעת לחיות בעולם הזה
ולפתח אותו. בתרבות שלנו כמעט מובן מאליו שלהיות אדם יצרני ובריא, מעורב בפיתוח
ותיקון המציאות, בחברה ובעשייה – דבר טוב הוא. זו תכונה בריאה, והאות ע’ של
הת”ע בסיסמה של בני עקיבא (תורה ועבודה) לא צריכה הרבה חיזוק. כל אחד מאיתנו,
אפילו אם כרגע הוא יושב בישיבה, ודאי שותף לכך בעמדה הפנימית שלו, ולכן בציונות
הדתית הרוב לומדים תורה מספר שנים, מועט יחסית, ויוצאים לעולם.

לא כאן המקום
לדבר על המחויבות שלנו כציבור ללומדי התורה, אבל יש עניין הרבה יותר עמוק והוא
היחס שלנו למוטיבציה הפנימית לתקן את העולם. כלומר, כמה מכס אנחנו רוצים לקחת
מהגשרים האלו? עד כמה המעורבות שלנו בעולם העשייה באה מתוך רצון לתקן את המציאות,
וכמה מתוך רצון לעשות קריירה וכסף ותאוות ממון? אמנם, אין זו מוטיבציה פסולה
לגמרי, אבל אם המטרה היא לעדן את עצמו, להיות איש מפונק בגשמיות ואפילו, כואב
לומר, ליהנות מעריות הסמארטפונים – אזי היא פסולה לגמרי.

נסכם את הדברים בשאלה
חריפה הנוגעת לקומה המוסרית שבכל אחד ואחד. האם עם ישראל במצבו הנוכחי ראוי
לגאולה? האם לפי השפיטה הנוכחית מגיע לנו לעלות בהר ציון, להגיע לדרגה של
“והיתה לה’ המלוכה”? אם רוח עשיו חזקה כל כך וישראל אינו ממלא את תפקידו
כשופט האומות, מדוע מגיע לו לזכות להקביל פני משיח?

יש קשר פלאי,
פרדוקסאלי, בין היכולת להגיד בוודאות מוסרית פנימית שהדור הזה – עם המצב שלו, עם
העריות והמשפט הזר והכניעה לאומות ודיכוי הדת – ראוי לגאולה שלמה שלא זכו לה
אבותינו וצדיקנו ורבותינו שבכל הדורות. העמדה המוסרית, הפנימית שבתוכנו, מחויבת
להשמיע את הצד הזך והנקי של “הקול קול יעקב”, שמעבר לכל זה נמצא עם
ישראל מלא זכויות.

להיות בעל עמדה
כזו פירושו לראות שיש לדור יכולת לעמוד ולא להיכנע לשווקים, לגשרים ולמרחצאות.
לעמוד במקום נקי ולראות את הנשמה הנקייה שרק הסתבכה בחוץ, ולהשמיע טענה מוסרית
כלפי האומות, כלפי עצמנו, וגם כלפי מעלה – שישראל ראויים בצדק, ביושר, במוסר,
במשפט, לגאולה שלמה. וכי אפשר להתפלא שאומה שסבלה כל כך הרבה, שבעומק העומקים שלה
חבויה פוסט-טראומה שאין כדוגמתה בכל תולדות האנושות, יש בה גם טומאה? ובכל זאת היא
מולידה מעצמה תורה וקדושה רבה כל כך תוך שהיא נלחמת בעור שיניה מול שבעים זאבים,
מתמודדת עם הזהות הפנימית שלה ומתקרבת עוד ועוד לקודש הקודשים.

החסידים מספרים
על משרד עורכי דין גדול ומצליח, השייך למשפחה שהחזיקה בבעלותה קומה שלמה בבניין
משרדים יוקרתי. מתחתם, בקומה למטה, נפתח קונסרבטוריון למוזיקה, וכשהם התחילו לנגן
זה הפריע לעורכי הדין מלמעלה. הם נלחמו, אבל בקונסרבטוריון עשו הכל על פי החוק, רק
בשעות המותרות ורק בדציבלים המותרים. בכל זאת אחד מעורכי הדין לא ויתר ונלחם בכל
הכוח, בלי פרופורציה. יום אחד הוא נסע לחופשה, ואז הוא התחיל לחשוב על חייו ועל
תכליתו. לפתע התחוור לו שהוא בכלל לא רוצה להיות עורך דין, והחל לתור אחר מלאכה
אחרת. אחרי חיפוש ארוך הוא נעשה מוזיקאי, ומסתבר שכל מה שהפריע לו במוזיקה היה רק
שהוא שמע את הצליל האמיתי שלו והדבר הסעיר אותו. אולם כיוון שבאותו זמן הכלי היחיד
שהוא הכיר היה הכלי המשפטי, הוא נשך איתו.

אם מסתכלים
במשקפיים הללו מבינים שכל הסערות שמתחוללות עלינו הן בעצם זעקת הנשמה שיגלו אותה.
כל החולשות שאנו נחשפים אליהן הן תופעות חיצוניות של תנועת תשובה ענקית, שרוצה
משהו אחר אך לא יודעת עדיין כיצד לבטא זאת מפני שאין לה כלים ומושגים. על כל דבר
שבקדושה יוצאים לטרף של טומאה מפני שקול הקדושה כבר מטלטל וקורא – ובעזרת ה’
“פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים”[18], “ועלו
מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה’ המלוכה”, במהרה בימינו.

[1] עובדיה
א כא

[2] בראשית
לו מג, ברש”י: מגדיאל – “הוא רומי”; ובעוד מקומות.

[3]
בבא בתרא טז ע”א

[4]
שבת לג ע”ב

[5]
עיין בספר “בקרבך קדוש”, פרשת כי תבוא

[6] בראשית
כז לו

[7] “לוֹמַר
לָךְ מָה חֲזִיר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ מוֹצִיא טְלָפָיו וְאוֹמֵר רְאוּ
שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת אֱדוֹם מִתְגָּאָה וְחוֹמֶסֶת וְגוֹזֶלֶת
וְנִרְאֵית כְּאִלּוּ מַצַּעַת בִּימָה”. ויקרא רבה יג, ה

[8] ויקרא
יא ז

[9]
ויקרא רבה, שם

[10]
עיין שיחה לפרשת נח תשע”ח

[11]
קידושין מט ע”ב

[12] ישעיה
סא, ה

[13] איוב
כז יז

[14] בראשית
כה ל

[15] ויקרא
יח ג

[16] רש”י
על בראשית א א

[17] “‘ותמנע
היתה פילגש’, ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר
ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ‘ואחות לוטן תמנע’, ולא מנאה עם
בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב”. רש”י על בראשית לו יב

[18]
מלאכי ג א