• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

מתוקים מדבש ונפת צופים - שיחה לחג השבועות

מדרש מופלא מביא חמישה רבדים כיצד צריך ללמד תורה. מצד אחד, התורה צריכה להיות מתוקה מדבש ונופת צופים, ולהשאיר אצל השומעים אותה עונג בל ישוער. מצד שני, הדבקות האלוקית היא למעלה-מעלה מכל גדר של עונג גשמי.
על דרכי הלימוד בתורה הקדושה לרגל חג השבועות
עריכה: דרור יהב

חכמינו מביאים מדרש מופלא על הפסוק "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה"[1]. 'שפתותיך' הכוונה לדברי תורה, ו'להטיף' הכוונה ללמד. הכלה היא התורה, שכן בסיום מעמד הר סיני, מהפסוק "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִֽים" למדו חז"ל כי התורה ניתנה למשה ככלה, משום שהמילה ככלותו כתובה חסרה ללא האות וו, כלומר, ככלתו. אם כן, 'נפת תטפנה שפתותיך' פירושו שכאשר מלמדים תורה, "כלה", הדברים צריכים להיאמר באופן של מתיקות - "נופת תטפנה". המדרש מביא חמש דעות על האופן הראוי ללמד תורה:

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא וְרַבָּנָן,

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין לְשׁוֹמְעֵיהֶן כְּסֹלֶת זוֹ שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כִּדְבַשׁ זֶה שֶׁבָּא מִצּוּף, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.

רַבָּנָן אָמְרֵי: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כִּדְבַשׁ וְחָלָב הַמְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.

רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל מִי שֶׁאָמַר דִּבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים וְאֵינָן עֲרֵבִין לְשׁוֹמְעֵיהֶן כְּכַלָּה זוֹ שֶׁעֲרֵבָה עַל בְּנֵי אָדָם בְּחֻפָּתָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כָּל מִי שֶׁאָמַר דִּבְרֵי תוֹרָה וְאֵינָן עֲרֵבִין עַל שׁוֹמְעֵיהֶן כְּכַלָּה זוֹ שֶׁעֲרֵבָה עַל בַּעֲלָהּ בִּשְׁעַת חֻפָּתָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹא אֲמָרָן.[2]

 

לפני שנבאר את הדעות השונות, עלינו לשים לב לשתי נקודות. הראשונה, שהמדרש מתחלק לשני חלקים: שלושת ההסברים הראשונים מביאים דוגמאות מתחום המזון, והשניים האחרונים מדברים על כלה. כלומר, שלושה נכנסים לתוך האדם והם 'פנימיים', ושניים נשארים מקיפים, כמו הכלה שמקיפה את חתנה לפני החופה. חמש הדרגות הללו מזכירות את הדרגות שבנשמה – נר"ן ח"י, ועוד נדון בדברים[3].

 

אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים

הנקודה השניה שעלינו לשים לב אליה היא נקודת המוצא של חז"ל – אף על פי שמדובר כאן במי שאמר דברי תורה ברבים, לכאורה מעלה גבוהה מאין כמותה שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם", בכל זאת 'נוח לו שלא אמרן'. ישנה הסכמה על כך שהאחריות שדברי התורה יהיו ערבים היא על המלמד. כלומר, זו לא רק עצה טובה למי שלא יודע לומר את הדברים באופן שיערב לשומעיהם שכדאי לומר אותם באופן יותר ערב, אלא שאם זה לא ערב, עדיף שלא ילמד כלל.

אף על פי כן, במקום אחר חז"ל אומרים 'אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ'[4]. הדגש כאן הוא על המילה 'אלא', כלומר זו לא המלצה בלבד שכדאי ללמוד תורה בחפץ לב, אלא שאין אדם יכול ללמוד תורה אם אין זה ממקום שליבו חפץ, ואולי אפילו אסור לו ללמוד. הדבר סותר לכאורה את המדרש שהבאנו - כאן התנאי הוא במלמד, שהוא-הוא האחראי שהלימוד יהיה ערב, ואילו שם התנאי הוא בלומד, שילמד את מה שהוא חפץ בו. והדברים לכאורה סותרים וצריכים עיון עמוק[5].

אולי אפשר לתרץ שהדור שלנו הוא דור של עבודת ה' מאהבה, לעומת דורות הגלות שבהם היתה עבודת ה' מיראה. בדור של אהבה שאינה תלויה בדבר בודאי צריך מינון הרבה יותר מרוכז של לימוד באופן של 'נפת תטופנה שפתותיך'. אבל איך מגיעים ללימוד כזה? נראה שהתנאי הראשון והחשוב מכל הוא בהירות מאוד מאוד גבוהה.

הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון, נהג להסביר לבחורים החדשים בישיבה איך לומדים עיון. הוא אומר: קח משהו קטן, לא הרבה; איזו מחלוקת, נאמר ר' מאיר אומר כך ור' יהודה אומר כך. תעבור עליה פעם ועוד פעם ועוד פעם. אחר כך שב לעצמך בנחת, תחשוב כאילו אתה מעשן מקטרת, ותתחיל להגות בה. למה רבי מאיר אומר ככה ורבי יהודה אומר ככה? למה רבי יהודה לא אמר כרבי מאיר? ולמה רבי מאיר לא אמר כרבי יהודה? מה דחק אותו לומר כך? תחשוב, אל תמהר. תבדוק שוב את המילים המדויקות בסוגיה. ומי שעוסק בלימוד וכבר טעם פעם נופת צופים, לעולם יראה שכך קורה לו – שהוא למד וחישבן וחישבן, ופתאום לפי החשבון יוצא לו איזה דבר, והוא אומר רגע, אבל זה תלוי במילים המדויקות שכתובות. ואז הוא מסתכל שוב מה בדיוק כתוב, ופתאום רואים שזה מאיר בפנים.

נופת צופים מחייב איטיות. לעבור פעם ועוד פעם, להתיישב בדבר, ללוש את הסוגיה שוב ושוב עד שהיא נהפכת לנופת צופים ממש. ובכל פעם שחוזרים עליה, נוספת לנו בהירות בסוגיה, עד שהכל הופך לבהיר כל כך. וככל שאתה רואה את הדברים יותר בבהירות, אתה רואה איך החלקים מתחברים זה עם זה. אתה מדקדק עוד ועוד דקדוקים ומתחיל לחשוב, מה הם אומרים, הדקדוקים האלה? מה המשמעות שלהם? ואז אדם מגלה שיש לו אוצר ביד, "יקרה היא מפנינים"[6]. האוצר הזה מעורר באדם תחושת השתאות ופליאה עצומה, וזו המשמעות הפשוטה של דברי תורה שערבים לשומעיהם.[7] וכמו שלומדים, כך צריך גם ללמד – בתחילה מציגים את הסוגיה ואת כל הסברות שלה בצורה העמוקה והמשכנעת ביותר. ואז מראים שבעצם יש כאן קושיה, וככל שמציגים את הסברות יותר לעומק כך הקושיה יותר בהירה ומורגשת.[8] 

הרב גרשון אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', מדבר הרבה מענייני הבהירות. לשיטתו, אם יש לך קושיה על הסוגיה, אחרי שאתה לומד תלמד עוד פעם מהתחלה, לאט לאט, ותראה אם הקושיה נפתרה. אם לא, תחזור עוד פעם, והוא אומר שתשעים אחוז מהקושיות נפתרות בדרך הזו. למה היתה לך קושיה? כי ניסית לדחוס הרבה מידע בבת אחת, כאילו אתה גאון שיכול לתפוס את כל החשבון – שזה היצר הרע הכי גדול בלימוד. אתה חושב שתקלוט את הכל מכל הצדדים, מכל הזוויות, בו זמנית, אבל כנראה שפספסת זווית אחת. הישמר לך, לאט לאט. עוד פעם ועוד פעם, והכל יסתדר.

 

דרגה ראשונה: נופת צופים

'רבי אלעזר אומר: כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן'.

רבי אליעזר מתמקד במילה 'נפת', ומבין אותה כקשורה לנפה המיועדת לקמח. ישנם שני סוגי ניפוי: בהתחלה לוקחים נפה עם חורים גדולים יחסית ומנפים את החלק הראוי לאכילה, ובנפה נשאר המוץ ושאר דברים שאינם ראויים לאכילה. ממקורות שונים רואים שעבור חז"ל, זה היה הניפוי השולי. הניפוי העיקרי הוא הפוך - אחרי שמנפים את הפסולת, לוקחים עוד פעם את מה שיצא מהנפה אך הפעם בנפה הרבה יותר קטנה. מה שיורד ממנה נקרא קמח, ומה שנשאר על הנפה נקרא סולת. מה ההבדל? הקמח הוא אבקתי, וסולת היא גרגרית ויותר שומנית (ומכאן הביטוי 'סלתה ושמנה'[9]) וממילא גם יותר טעימה. גם בסולת יש שני סוגים: יש סולת רגילה, ויש את הסולת שנצמדת בתהליך הניפוי לצדדים, מרוב שמנוניותה. זה החלק המשובח ביותר שנקרא 'סולת צפה', השמנת שבשמנת. ודעת רבי אלעזר שאם אדם אומר דברי תורה והם לא שמנת שבשמנת אצל השומעים, נוח לו שלא אמרן.

הזכרנו כבר שמדובר כאן על מאכל, כלומר השומעים סופגים את דברי התורה לתוכם. איך הדבר נעשה? יש כל מיני מאכלים. יש מאכל רזה ויש מאכל שמן. אף על פי שבזמננו זה כבר לא כל כך באופנה, בימים עברו, שבהם הרגישו יותר את הרעב, הרגישו גם הרבה יותר את המשמעות של השמן. למי שחי חיים רזים ופתאום מקבל משהו שמן, זה כמו מים קרים על נפש עייפה. הסולת היא דבר יקר מאוד שממלא אותך, וכאן יש לא רק סולת אלא סולת צפה, השמנת של השמנת. רבי אליעזר אומר, שכשאדם שומע תורה הוא צריך להרגיש שזה מעדן, לטעום את השמנת, את התענוג הגשמי והשמנוני שבה שממלא אותו ונותן לו עונג ושמחה. ואם אדם מלמד תורה מבלי לתת לשומעים להרגיש את העונג הגשמי, ה'גישמאקט' שבזה, העיקר חסר מן הספר. וזה הדבר הראשון: שתהיה מתיקות, נופת צופים.[10]

 

דרגה שניה: צוף הרים

'רבי יוסי אומר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים על שומעיהם כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן'.

רבי יוסי מתמקד במילה 'נפת תטפנה', ומבין אותה מלשון 'צופים' (המפרשים מסבירים שצ' וט' מתחלפות, תטפנה=תצפנה). 'נופת צופים' הוא דבש הפרחים שנמצאים על ההרים למעלה, שנחשב לדבש אצילי ומיוחד במינו, שאינו מגושם כמו הדבש שנמצא למטה, בפרחי השפלה[11].

צוף הרים גם הוא סוג של תענוג, אבל תענוג מסוג אחר. מה היתרון של צוף הרים על צוף השפלה? אנינות הטעם. הצוף בא ממקום שצופה למרחקים, והטעם מרומם יותר. דברי התורה שהם דבש צופים הם לא רק מתוקים אלא עדינים יותר, והנשמה עולה מאליה למקום אחר לגמרי.

החלק הזה שייך יותר בלימוד פנימיות התורה, אבל יש תלמידי חכמים שיודעים ללמד אותו גם בנגלה. וההמלצה היא לשמוע שיעורים של תלמידי חכמים גדולים בסוגיות שכבר מכירים היטב, ולראות איך הם הופכים את ה'נופת' ל'צופים' ממש. ועם זאת, בדרך כלל 'צוף הרים' הם שיעורי אמונה ופנימיות, כשהנשמה מתרוממת וכל העולם נראה לך אחרת, כאילו אתה עומד על הר ורואה את העולם מזווית גבוהה יותר, למעלה מגדרי העולם הזה. ר' יוסי אומר שכך אדם צריך ללמד - שתהיה בה טעימה עד שכל העולם נראה עכשיו אחרת לגמרי. ונראה שאין פה מחלוקת בין רבותינו, אלא כנראה כל אחד אמר כמידתו.

 

דרגה שלישית: אתהפכא

'רבנן אמרי: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה, נוח לו שלא אמרן'.

חכמים מתמקדים במילים "דבש וחלב תחת לשונך" שמופיעות בהמשך הפסוק. כאן יש שני דברים: האחד, דבש וחלב; והשני, שהם צריכים להיות דווקא מעורבים זה בזה. מה מיוחד בחלב ודבש? ששניהם נוצרים מטמא שהפך לטהור – החלב היה פעם דם[12], והדבש יוצא מדבורה, שרץ טמא. החידוש בדברי רבנן הוא מדרגה אחרת - כאן לומדים תורה באופן שמהפך רע לטוב. זה כמו בית מדרשו של משיח, שרק מי שיודע "לאתהפכא חשוכא לנהורא, ולאתהפכא מרירו למתיקו, ולאתהפכא טמא לטהור"[13], יכול להיכנס אליו. לראות דבר מהמרומים פירושו שיש שפל, ואני עליתי למקום מרומם, אבל השפל נשאר בשפלותו. אבל להפוך חושך לאור פירושו שכל שפל, כל נמיכות וכל טומאה – יש בהם חלק אלוקי מופלא. וזה ודאי למעלה ממרומים, מפני שכל העולם יוצא מטומאתו ועולה לטובה.

אך עדיין לא מובן מדוע הם צריכים להיות 'מעורבים זה בזה'. אפשר היה להסתפק בהם כפי שהם, טמא שנעשה טהור, שזו כבר מעלה גבוהה עד מאוד. אלא שיש שתי דרגות בהפיכת טמא לטהור. האחד הוא שלוקחים דווקא בהמה טהורה ולא טמאה, כי "היוצא מן הטמא - טמא"[14]. הבהמה עצמה טהורה אלא שיש בה חלק טמא, אשר מתהפך לחלק מהטהור שבה. כלומר, זה טהור שיש בו איזה צד טומאה שנתפוגג[15]. אבל בדבש זה לא כך. דבש בא משרץ טמא שמוציא דבר שהוא טהור, והטמא עצמו נהפך להיות טהור. וזו מדרגה עליונה עוד יותר מחלב הבהמה הטהורה.

ובאמת אלה שני סוגי אתהפכא. יש אופן של לקחת את הטוב ולראות שיש בו סיגים ולהפך אותם חזרה לטוב, ויש להפוך את עומק הרע לטוב. זו בכלל לא אותה עבודה. וכאן אומרים רבנן שעומק העומקים של נופת צופים זה לערב את שני סוגי האתהפכא, שיהיה לך את שניהם. שהרי גם מצד הטעם, כמה דבש אדם כבר יכול לאכול? "דבש מצאת אכול דיך, פן תשבענו והקיאתו"[16], זה מתוק מדי. חלב, לעומת זאת, אפשר לשתות, אבל זה פחות טעים. אבל אם מערבים אותם מקבלים משקה טעים ומתוק בדרגה מדויקת.

בנמשל, חלב הוא התחום של הפיכת הסיגים שבתוך הטוב להיות חזרה טוב, וזה דבר מזין. ואילו הדבש שהופך את עומק הרע לטוב לא נועד להזין אלא למתק. אי אפשר להמתיק יותר מדי כי אז מתקבלת מתיקות שאי אפשר לעמוד בה. אי אפשר לעכל כל כך הרבה רע שנתהפך לטוב משום שיש בכך סכנות, כמו שהאדם ייפול בעצמו לתוך הרע. לכן הרוב צריך להיות טוב, שזה החלק הארי בתורה ש"דרכיה דרכי נועם"[17], חלק צריך להיות רע שבתוך אותו טוב שנעשה גם הוא לטוב, ורק חלק קטן מאוד מוקדש להפיכת הרע ממש לטוב. כך שומרים על איזון, תמהיל נכון בין חלב ודבש המעורבים זה בזה. [18]

 

דרגה רביעית: עריבה ככלה

'רבי יוחנן אמר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים לשומעיהם ככלה זו שערבה על בני אדם בחופתה'.

עד כאן ראינו שלושה סוגי לימוד פנימיים הנמשלים למזון. עכשיו מופיע משהו אחר. על מי הכלה ערבה? על בני אדם, כלומר האורחים בחתונה, שמשבחים אותה בפני בעלה: 'כיצד מרקדין בפני הכלה? כלה נאה וחסודה'[19]. ובאמת יש מקום לשאול, איזו מין צניעות היא זו שבשעה שהאישה מתקדשת לבעלה כולם שרים לה ומתקבצים סביבה? הרי אם אדם יגיד סתם כך לאישה שהיא נאה וחסודה, יסלקו אותו ובצדק. אלא שמשבחים את הכלה בחתונתה כדי לחבבה על בעלה – גמרא מפורשת היא, וכך מנהג ישראל שרוקדים לפני הכלה.

אם המשל הוא שהתורה צריכה להיות ערבה כדי שלקהל יערב יופיה וישבחו אותה בפני החתן, מה חסר עכשיו בסיפור? חתן. אנחנו הקהל, התורה היא הכלה והחתן הוא הקב"ה, ואנחנו צריכים לשיר "כלה נאה וחסודה" כדי לשבחה ולנאותה בפניו. ולפי זה, דעת רבי יוחנן היא שעיקר לימוד התורה היא האלוקיות שבה.

כאן כבר מדובר על תורה אחרת לחלוטין, ובעניין הזה נדמה שצריכים הרבה חיזוק. כי למה אנחנו לומדים תורה? בין אם אדם מבין או לא מבין, הלימוד ממלא אותו בגלל סברה מצוינת, בגלל התרוממות כשהנשמה עולה למעלה, ועד כדי שהוא הופך חשוכא לנהורא. ואילו כאן מדובר בתורה שנלמדת כי היא אלוקית, כי היא דבר ה', בלי קשר למה שהיא פועלת אצל הלומד. היא כלה מפני שהיא בת הזוג של הקב"ה, ובודאי חתן שכזה בוחר לעצמו כלה שהיא לעילא ולעילא, והיא ודאי נאה בעיניו.

יתכן שהתורה אינה נופת צופים בשבילי, היא לא מרוממת אותי, איני יודע להפוך בה טמא לטהור. אבל אם אצל הקב"ה היא נאה – זה רצון ה' יתברך והוא יקר לי יותר מהכל. כשאדם מלמד תורה בציבור, והציבור לא טועם שעיקר עומק הלהט שלי זה בגלל שזה רצון ה', עוד לפני שהבנתי, עוד לפני שזה טעים לי, עוד לפני שזה מרומם אותי, עוד לפני שזה הופך טמא לטהור – אז 'נוח לו שלא אמרן'. זה כמו מי שאומר 'ואהבת לרעך כמוך' אבל לא אומר 'ואהבת את ה' אלקיך'. בין אדם לחברו וצדק חברתי הוא אומר, אבל קדושה הוא לא אומר[20]. אבל אם הוא מלמד תורה באופן שחשים ממנו שזה רצון ה' יתברך, שאלה דברי אלוקים חיים כי כך נראה בעיני הקב"ה, הוא עושה את רצונו יתברך. לכן המשל מדבר על כלה, כוח מקיף, מפני שגם אם התורה לא חודרת עדיין את עומק נשמתי, אני נדבק בה כי אני רוצה לשמח את החתן.

 

דרגה חמישית: עריבה ככלה

'ריש לקיש אמר: כל מי שאמר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה, נוח לו שלא אמרן'.

בדרגה החמישית התורה היא הכלה ואני החתן. יש מחלוקת מפורסמת האם צריך לומר 'תורה לשמה' או 'תורה לשמו'? לפי דברי רבי יוחנן שראינו, צריך לומר תורה לשמו, כי הקב"ה הוא החתן ואנחנו רוצים לשמח אותו. אבל הלשון המקובלת היא לא כך אלא 'תורה לשמה'. ובפשט אפשר להבין שזה כמו בשלושת הפנימיים, שהקב"ה נותן לך מתנה ורוצה שתהנה ממנה ותתענג עליה משום שהיא באמת טובה –היא נופת צופים, היא מרוממת, היא מהפכת הכל לטובה. הרב קוק זצ"ל אומר על כך דבר נפלא ביותר[21]:

עניין תורה לשמה - לשם התורה. כי מציאות החכמה הוא רצון ה׳ יתברך שתהיה בפועל, והיא מציאות יותר נחמדה ומעולה מכל מה שאפשר להיחשב, ואין החיסרון כי אם מצדנו, שמצד היותנו שקועים בגוף אין אנו מכירים כל עניין וחוזק ועילוי מציאותה. וחכמת התורה הרי היא הגילוי הא-להי כפי רצונו יתברך הבא מצד עבודתנו ותלמודנו.

כאן רואים נופת צופים שאין כדוגמתו. כל מה שנמצא, ואפילו מה שאפשר רק להעלות במחשבה, מתגמד לעומת התורה. ואם איננו מרגישים זאת, אין זה אלא משום שהחיסרון הוא רק בנו, אנחנו השקועים בגוף, אבל החכמה היא כפי רצונו יתברך, כלומר תורה אלוקית, לשמו.

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו. וכיוון שהקב״ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה ה׳ יתברך בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל שכן לחדש בתורה, שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול.

כשאדם לומד תורה, היא יוצאת אל הפועל מצד הנפש המסוימת של הלומד, ונוצר חיבור מיוחד וחד-פעמי. הדרך שבה התורה מתחברת לראובן אינה דומה לדרך שבה היא מתחברת לשמעון. מהקשר של ראובן עם התורה נולד משהו אחד, ומהקשר של שמעון - משהו אחר, ולכן לראובן יש סברות כאלו ולשמעון סברות אחרות. וממילא יוצא שמה שראובן אומר בתורה, אף אחד אחר לא יכול לחדש אלא הוא, וכן לגבי שמעון וכך לגבי כל אדם אחר. הקב"ה ודאי רוצה שכל פניה של התורה ייצאו אל הפועל, אך אם שמעון לא יגיד את החלק שלו בתורה, פירוש הדבר שהתורה נחסמה ורצון ה' לא התגלה. ואם כן, כשאדם לומד תורה הוא מוסיף את חלקו המיוחד, התורה מתווספת והאור האלוקי גדל. אבל למה עושים את זה? מפני שה' רוצה. החתן הגדול רצה שאני גם אתחתן עם התורה, שאני בעצמי אהיה חתן. ומכיון שכל אחד הוא חתן אחר, התורה מתגלה לכל אחד ככלה אחרת.

זה העומק של תורה לשמה, תורה שהיא כלה בכל ההארות, בכל האופנים, בכל הגוונים. כשאדם לומד תורה והיא מתבהרת לו והוא מחדש כפי שורש נשמתו, התורה בעצמה מתגדלת. זו שיטת ריש לקיש - אתה החתן והיא הכלה. ומי שמלמד תורה ואינו יודע לומר אותה באופן כזה שכל שומע מתעצם מסברתו ורואה איך שהוא עצמו, השומע, נעשה בעצמו החתן, 'נוח לו שלא אמרן'.

 

בתורתו יהגה

לאחר כל המהלך הזה, מוכרחים לשאול: למה? למה ה' נתן למשה את התורה ככלה? ואולי אפשר לומר שעד עכשיו היו שלושה שותפים בלימוד: התורה, הלומד והקב"ה. הקב"ה היה מעל התורה, והתורה הגיעה אלינו דרכו. אבל לפי הפירוש החמישי, שהוא כנגד "יחידה ליחדך"[22], הקב"ה רוצה שעל ידי התורה אנחנו 'יחד' איתו נהיה חתן אחד משותף של הכלה הזאת. וכמו שהביאה הגמרא, "[התורה] בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'"[23].

ריש לקיש ודאי מסכים שבתורה יש את כל המעלות שהוזכרו לפניו – שהיא מתוקה ומרוממת ומהפכת רע לטוב; זה ודאי. אבל עיקר העיקרים של התורה הוא שהקב"ה נותן התורה כדי שאתה תהיה שותף בהארה של התורה, וממילא אתה תהיה גם בחינת חתן. זוהי עיקר התכלית שבשבילה ניתנה התורה לבני אדם, ולמרות שהקב"ה יודע שכשהוא ייתן לנו אותה יהיו משברים ומחירים ושברי לוחות, אבל בדיוק במשברים האלה הוא חפץ. הוא רוצה שאנחנו, עם כל מוגבלותנו וחומריותנו, נהיה שותפים בתורה בעצמה, 'תורה דיליה'.

כשאדם מתחיל ללמוד תורה יש לו רק גרעין קטן, וככל שהוא לומד יותר כך הוא מזבל ומשקה עד שהגרעין הולך וצומח, הולך ומתפשט, עד שנעשה תורה שלו ממש. ומשום כך כל חכם בישראל נקרא משה, 'ויתן אל משה ככלתו', בכל גדולתה ורוממותה.



[1] שיר השירים ד, יא

[2] שיר השירים רבה ד, יא

[3] יש מקום לומר שהמדרש מקבץ את שלוש הדעות האלו לפי הנוסח שיש לפנינו, רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי יוסי ברבי חנינא ורבנן, והשניים האחרונים הם אמוראים. ולכאורה זה ההסבר מדוע המדרש מחלק לשני חלקים. אבל לפי כמה נוסחאות, שיתכן שהן מדויקות יותר, מדובר בחמישה אמוראים ואז לא ברור ההיגיון בחלוקת המדרש לשני חלקים.

[4] עבודה זרה יט, א

[5] עוד קושי - במקום אחר חז"ל אומרים "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'" (ברכות סג, ב). וזה הרי הפוך לחלוטין מ"מקום שליבו חפץ". ועוד אמרו חכמים שאדם צריך להיות ללימוד תורה כ"שור לעול וכחמור למשא" – כלומר לסחוב על גבו גם כשהמשא כבד. איך מיישבים זה עם זה? אפשר אולי לומר שנופת צופים ו'ממית עצמו באוהלה של תורה' אינם תרתי דסתרי. 'ממית עצמו' זה גודל ההתמסרות והמאמץ, אבל בסוף אדם צריך לדעת שהמאמץ שלו יפיק פירות מתוקים. בלי זה לא תיתכן המתה באוהלה של תורה. כי על מה אדם ממית את עצמו? רק על דבר שהוא אוהב מאוד. כלומר, אם היעד הוא נופת צופים, יש סיכוי שהאדם ימית עצמו עליו. אבל יש הבדל – שור לעול וחמור למשא עושים את זה בעל כורחם, ואם הם יתנהגו שלא כיאות, יש שוט, ומשתמשים בו עד שהוא משתכנע שיותר כדאי לו לשאת את העול. אבל כאן מדובר על אחד שבבחירה וברצון ממית עצמו באוהלה של תורה. ובאמת בפועל, יש כאן את שני הצדדים. על דרך מה שהיו אומרים הראשונים – 'תכלית הידיעה שלא נדע', ובישיבה דרשנו הרבה שאפשר להחליף את הד' בג', ש'תכלית היגיעה שלא ניגע'. כלומר, שאדם יגע כדי להגיע למנוחה, כמו היחס בין ששת ימי המעשה לשבת. לפי זה, תכלית כל ההמתה באוהלה של תורה היא בשביל לטעום את טעם עץ החיים, ואכן כך אמרו חז"ל: 'הרוצה לחיות - ימית עצמו'. ונראה לי שזה ביאור אמיתי ופשוט שגם אותו אפשר להבין בשני אופנים.

דרך אחת היא שאדם אומר שבאמת התורה היא נופת צופים, ולעתיד לבוא אני אגיע לטעם עץ החיים, אבל עכשיו - שור לעול, חמור למשא, וממית עצמי. ורבים מבתי המדרש נוטים לעבודה באופן זה של המתה ועול בידיעה שבסוף התורה אכן היא נופת צופים, אבל העבודה והדרך לשם – לא. ויש כאלו שאומרים אחרת: נכון שיש עבודה, אבל צריך לטעום את טעם עץ החיים כל הזמן כדי שתהיה מוטיבציה לעבודה וכדי שנדע את היעד האמיתי של העבודה. לכן צריך לאורך כל הדרך לטעום מעץ החיים. ואולי אפשר לומר שהתלמיד צריך להמית את עצמו ולשאת עול, אבל כשהרב מלמד דברי תורה הוא צריך לדאוג שהם יהיו נופת צופים. והדברים נכונים לכל מי שאומר דברי תורה, שצריך להכין אותם כך שיהיו מתוקים, שהשומעים יהיו מרותקים ויהיה בעיניהם נופת צופים.

[6] משלי ג, טו

[7] כאן מוכרחים להביא מעשה שהיה. הרב בן ציון פריימן זצ"ל היה תלמיד חכם עצום שכל התורה היתה אצלו, אבל הוא לא נשא בשום תפקיד רשמי אלא היה "נושא ונותן" בישיבות ולומד עם הבחורים הצעירים. יום אחד, כשהייתי ר"מ בבת עין, הוא ביקש להיכנס לשיעור שלי. אמרתי לו, הרב צריך את השיעורים שלי? הוא אמר כן, אני מאוד רוצה לשמוע. הוא היה בעל ענווה כזה כאילו הוא לא יודע כלום. כיון שאין מסרבין לגדול ולמרות שברכי רעדו ובטני התהפכה, אמרתי לו טוב, אם כך שהרב ייכנס. לימדתי שם סוגיה בגמרא, התוספות הקשו משהו ותירצו, 'קצות החושן' הקשה משהו על התוספות ותירץ, וגם אני הקשיתי על ה'קצות' ותירצתי. כשנגמר השיעור שאלו אותי אם אני יכול להקפיץ אותו הביתה, ואמרתי בשמחה. הוא יושב באוטו, כולו מדושן עונג, ואומר לי 'איזה שיעור, איזה שיעור! אתה יכול לעשות לי טובה ולחזור עליו?'. לא הבנתי. כל התורה כולה פרוסה לפניו, הרגע הוא שמע את השיעור, למה הוא צריך שאחזור? אבל כיון שביקש – חזרתי בשבילו. אני אומר את הגמרא, והוא אומר לי: 'נו, הכל מצוין, איפה הבעיה?'. אז אני אומר לו שהתוספות מקשים כך וכך, וחוזר על הקושייה שלהם. נפלו פניו כאילו הוא באבל, 'אוי ווי, קושיה נוראית. נו, מה עושים? איזו קושיה'. אמרתי לו מה שהתוספות מתרץ והוא קופץ, 'מצוין, תראה איזה תירוץ! הכל טוב, אז מה רוצה הקצות?'. אמרתי לו את קושיית הקצות ושוב נפלו פניו, 'אוי ווי...'. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשבילו זה לא היה מגוחך בכלל. אם הקצות מקשה על התוספות, העולם התרסק, חרב עליו עולמו. אמרתי לו את תירוץ הקצות והוא כולו זורח כמו מי שזכה בפיס, 'געוואלד! יש תירוץ! טוב, אז מה אתה רוצה מהקצות?'. אמרתי לו את הקושיה ושוב חרב עליו עולמו. 'נו, אז מה עושים?', ואמרתי לו את התירוץ שלי. הוא שאל אותי, 'וזה סוף השיעור, נכון? יש לי בקשה קטנה. אתה יכול לעשות לי טובה ולחזור על זה עוד פעם?'. חזרתי בשבילו – גמרא, פשש... מצוין. תוספות, אוי ויי. תירוץ התוספות, יצא מגדרו. קושיית הקצות, מה עושים? עד שהגענו לביתו עברנו על כל השיעור שתיים וחצי או שלוש וחצי פעמים. עצרנו בחנייה ליד הבית, הוא מסתכל בי ואומר: 'מה, נפסיק עכשיו?'. אז נשארנו שם בחניה עד שגמרתי את כל השיעור עוד פעם – ואז הוא אמר, 'עכשיו אפשר ללכת הביתה'. זה נופת צופים.

[8] שמעתי שרב אחד שלמד בישיבה במרכז הרב בא פעם לרבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, ואמר לו שביקשו ממנו ללמד באיזה מקום, אבל כתוב שאם דומה עליך רבך כמלאך ה' תלמד, ואם לא אל תלמד. והוא יודע על עצמו שהוא לא מלאך. הרב צבי יהודה אמר לו נכון, אז אל תלמד. והרב קם והלך. כשהוא מגיע לדלת, הרב צבי יהודה קורא לו לחזור.  כשהוא מתיישב שואל רבנו 'אם אתה לא תלמד, מי ילמד שם? יש איזה מלאך?'. הוא אומר לא. 'אז מי ילמד? ייקחו מישהו אחר. והוא למד תורה כל כך הרבה כמו שאתה למדת?'. -כנראה שלא. 'והוא עובד ה' כמו שאתה עובד ה'?'. -כנראה שלא. 'אז תלמד'. כלומר, תזכור שאתה לא מלאך ה' צבאות, אבל לפי ערך מה שאפשר, עושים את המקסימום.

[9] ויקרא ב, א

[10] רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר למלמדים ש'תנור קר לא מחמם את החדר'. אם המלמד הוא קר, הוא לא יכול לחמם את החדר, ואם הוא חם כולם מתחממים. גם כאן, אם זה טעים בפיו של המלמד, ממילא זה טעים בפיו של השומע והדברים יונעמו לשומעיהם.

[11] מכאן הביטוי שאומרים בתפילת הטל: 'טל יעסיס צוף הרים, טעם במאודך מובחרים'. צופים מלשון הרים שעליהם אדם עומד וצופה למרחקים (רש"י סוף מסכת סוטה).

[12] "דם נעכר ונעשה חלב", בכורות ו, ב.

[13] הקדמת הזוהר ד, א.

[14] בכורות ז, ב.

[15] והראייה היא שחלב גמלים הוא טמא – כי אף שהדם נעכר ונהפך לחלב גם שם, אבל הוא נהפך לחלב טמא כי הגמל כולו טמא.

 [16] משלי כה, טז.

[17] שם ג, יז.

[18] באופן מעשי נראה שהכוונה היא ללמוד כמה סוגי לימוד שמשלימים זה את זה, כמו בסיפור הבא: בצעירותו, רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה קשור לברסלב. יש מכתבים שהוא ביקש שישלחו לו ליקוטי תפילות, ושמעתי שבאותה עת הוא היה מתפלל כמו ברסלבער, בצעקות. מרן הרב קוק זצ"ל כתב איגרת לרבנו, ובה נאמר שאת תורת ברסלב צריך ללמוד עם הדומה לו ועם ההפוך לו – כשהיא לעצמה היא מרוכזת מדי וצריך למהול אותה בהרבה לימוד 'רגיל', נגלה ואמונה והלכה ומחשבה וחסידות.

[19] כתובות יז, א.

[20] וכך גם לגבי מאבקים ציבוריים, כמו על דמות הצבא. שאם מזכירים רק טעמים בטחוניים מדוע אין זה טוב שחייל וחיילת ישרתו יחד באותו טנק, זו סברה טובה אבל לא העיקר. העיקר הוא שזה רצון ה' יתברך וזה אלוקי.

[21]  אורות התורה, פרק ב סעיף א.

[22] מתוך הושענות לסוכות.

[23] עבודה זרה יט, א.

עבור לתוכן העמוד