מלפניך משפטי יצא – פרשת שופטים

שֹטֵר, שֹפֵט, כֹּהֵן

ברוב השנים נקראת פרשת שופטים בשבת הראשונה של חודש אלול. רבים מרבותינו דרשו את ענייני הפרשה הזאת בהקשר לענייני עבודת ה’ של החודש הזה. ברצוני ללכת בדרכם ולדרוש את הקשר בין פרשתנו לתשובת חודש אלול וימי הדין[א]. פרשתנו עוסקת בארבע רשויות שבמדינה היהודית- שופט, כהן, מלך ונביא, וראשית לכול עוסקת בדמות השופט, כפי שגם נקראת הפרשה כולה- “שופטים”. עניין המשפט ודאי שייך לימים האלה, שלושים יום קודם החג, ימי הכנה לימי המשפט והדין.

בתחילת הפרשה מופיע הציווי לשים עלינו שופטים ושוטרים: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק”[ב]. לפי דברי התורה השופט והשוטר הם שתי דמויות שבאמצעותן יש לעשות משפט, וכבר הראשונים דנו בשאלת היחס בין השוטרים לשופטים.

מתוך עיון בפשט הדברים יש לתת את הדעת לדמות נוספת ששייכת כאן. לאחר עיסוק בכמה מצוות שאינן שייכות למשפט, ממשיכה התורה לעסוק בענייני משפט: “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ”[ג]. רש”י מפרש ש”דברי ריבות” המוזכרים כאן, הם מריבה שבין הדיינים בעצמם- אחד אומר שהדם טמא, והשני אומר שהדם טהור; אחד אומר שהנגע טמא, והשני אומר שהנגע טהור. כאשר יש מצב כזה, יש צורך בדמות שלישית שתכריע ביניהם:

וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל[ד].

אם כן, המשפט מתנהל באמצעות שלוש דמויות שונות: השופט שדן את המשפט; השוטר שמוציא אל הפועל את הוראות השופט, והשופט היושב במקום הקודש, הוא הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית, בתוככי המקדש. ואף על פי שחברי הסנהדרין אינם דווקא מזרע הכוהנים אלא גם מזרע ישראל, בכל זאת הם נקראים כאן “כוהנים ולוויים”- “וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט”- מפני שהם יושבים במקום הקודש, והישיבה שם מקנה להם שם של כהן ולוי. הסנהדרין היושבת בבית המקדש היא שופט בבחינת כהן, והיא שמוסמכת לדון ולהכריע במחלוקת שבין השופטים בעצמם.

הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה

ברצוני לעסוק בשלוש הדמויות העוסקות במשפט באמצעות דברי הבעש”ט המפורסמים. הבעש”ט לימד, שישנם שלושה שלבים בתהליך תיקון הרע ובהתגלות הטוּב האלוקי: הכנעה, הבדלה והמתקה. ההכנעה היא המלחמה ברע ומיגורו; ההבדלה עוסקת בהבחנה שבין הטוב לרע ובבידול הטוב מן הרע, וההמתקה היא דרך העלאת הרע לטוב.

חסידים מסבירים את דברי הבעש”ט באמצעות משל לבן מלך שנשלח אל המדינה, ופעם אחת בצאתו לשוק פגש אישה ששידלה אותו לדבר עבירה. בן המלך נמשך מאוד להתפתות לה, אך מתוך מאבק בנפשו התגבר וברח ממנה כל עוד נפשו בו. לאחר מכן בבואו לביתו, עיין בדבר וחשב כיצד הוא, בן המלך, נמשך אחר שפלות שכזו, ועוד תהה, שהרי אין זו הפעם הראשונה שהוא יוצא לשוק, וכיצד אירע לו כזאת. כאשר העמיק בן המלך והתבונן בדבר, הבין שאישה זו אינה אישה רגילה כלל וכלל, והליכותיה כשל הליכות ארמון המלכות. אולם עדיין תמה בליבו כיצד ייתכן שבת מלך מסתובבת בשוק ומשדלת לעבירה? לאחר שעיין בדבר הבין, שהמלך הוא ששלחהּ אליו בכדי לנסותו. כאשר התעוררה בבן המלך מחשבה זו והוא השתכנע בה בוודאות עמוקה, שלח את משרתו להזמין את האישה אליו. אותה אישה חשבה שבן המלך נפל ברשתהּ, אך בן המלך שאל אותה לשלום אביו, ולבסוף היא הודתה בפניו שאכן היא נשלחה על ידי אביו כדי לנסותו. בן המלך והאישה נקשרו זה לזה, ביקשו להינשא האחד לשני, והמלך בעצמו הגיע לחתונתם.

המשל מסביר שלושה שלבים המתרחשים בעת המפגש עם רע. ראשית לכל, כאשר אדם נפגש עם רע מחוץ לו, עליו להילחם בו ולהכניעו, משום שלעת עתה כולו טמא. לאחר מכן, כאשר מתיישבת דעתו והוא אינו משועבד אל הנפילה, החטא והפיתוי, עליו לברר את העניין- היכן יש בדבר אלוקות, ומה מתוכו הוא לבוש חיצוני. עליו למצוא את הנקודה האלוקית הגנוזה ברע שנגעה בו בהיותו בן מלך. לאחר בירור זה האדם לומד שהאלוקות שבתוך העולם הזה ואף זו שבתוך הרע, היא בעצמה מחייה אותו, והוא נושא ומתנשא על ידה.

לענייננו- כל עניין המשפט הוא המלחמה נגד הרע שבמציאות, ולכן שייך להכיל עליו את דברי הבעש”ט. בהקשר זה נראה לומר ששלוש הדמויות המופיעות בפרשתנו בהקשר למשפט, הן כנגד השלישייה שבדברי הבעש”ט: השוטר תפקידו להכניע את הרע, השופט מבדיל את הרע, והסנהדרין ממתיקה את הרע. אם יש אדם שיצא חייב בדין ואינו רוצה לשלם, הוא רע. השוטר תפקידו להכניע את הרע- לתפוס את אותו אדם, לכלאו או להכותו. השוטר מכניע את הרע על ידי פעולה של הכאה. לעומת זאת, השופט אינו עוסק בהכנעת הרע אלא מברר מה טוב ומה רע. עיקר תפקידו של השופט הוא לדון, ללבן ולהבחין מי צודק ומי אינו צודק, איפה הטוב ואיפה הרע. “ודרשת וחקרת היטב”. מעבר לזאת נראה לומר שתפקידו של השופט הכהן שייך להמתקה, כפי שנבאר בהמשך.

הַשֹּטֵר – הַכְנַעַת הָרַע

כאמור, דמותו של השוטר היא כנגד שלב ההכנעה. תפקידו של השוטר הוא לבער את הרע מן העולם, “וביערת הרע מקרבך”. איננו מתפתים לומר שהכול צריך להיות מתוקן רק בדרכי נועם – יש צורך בשוטרים. יש צורך בכוח שמעניש ומכניע את הרע בכוח הזרוע הן באומה והן באדם הפרטי. אדם אינו יכול לעבור את ימי התשובה בלי לבער את הרע מקרבו. אם הוא מוצא בתוכו משהו רע, הוא אינו צריך רק לשוחח ולדבר איתו, אלא להכריעו בכוח ובעוצמה.

יחד עם זאת יש לשים לב שמקומו של השוטר בפרשתנו הוא שולי ביותר. המילה “שוטרים” מופיעה רק פעם אחת בפרשתנו, מלבד תפקידם, השונה במהותו, במלחמה, כפי שמבואר בסוף הפרשה. כמעט ואין עיסוק בתפקידו של השוטר בהקשר למשפט. לעומת זאת, התורה מרבה לדון בתפקידיו של השופט, כנגד שלב ההבדלה.

בכל ענייני עבודת ה’ היסוד המרכזי הוא יסוד ההבדלה. זהו עיקר חידושו של הבעש”ט בשלישיית הכנעה-הבדלה-המתקה, שעיקר עבודת השם שייך דווקא לשלב ההבדלה. שלב ההמתקה קורה בדרך ממילא. אין מילים וכלים להביע את המהפך העמוק כשהרע נהפך לטוב. תוכן המהפך עצמו הוא ללא מילים אלא כשלהבת העולה מאליה. ההמתקה היא שכר העבודה, אך העבודה עצמה היא ההבדלה. זוהי אף דרכו של הרמח”ל בהקדמה למסילת ישרים המלמד, שעבודת השם אינה נקנית בגלגולי שלג ומאמצים סגפניים, כפי שחושבים רבים, אלא בדרך העיון: “עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נוח בהם ואין הדעת שוקטה”.

הַשֹּפֵט – הַבְדָּלָה

לדברי הרמח”ל, רבים חושבים שכל עבודת השם שייכת לתפקידו של השוטר- להפעיל כוח שיטור חזק על מנת להתגבר על הרע. אולם באמת הכוח לבדו אינו מועיל. משטרה חזקה אינה הפתרון. אמנם יש בה פתרון חיצוני וזמני, אך היא אינה פיתרון פנימי לטווח הארוך.

כשאנו באים לבער את הרע מקרבנו, שלא יהיה רע במציאות ולא יוכל להתפתח; שלא יהיה חמס, לא גזל ולא עבירות, הפתרון האמיתי מתממש בדמותו של השופט. כל אותם אנשים שמתגלגלים בשלג העמידו על עצמם שוטר. זו הנטייה הפשטנית הבהמית – לפעול בכוח ועוצמה כנגד כוחו של היצר, “רוב תבואות בכוח שור”. אולם באמת יש צורך בעיקר בדמותו של השופט המבער את הרע בסבלנות ובמתינות.

תפקיד השופט הוא להתבונן בדקות בפרטי הפרטים ומתוך מתינות רבה, על מנת ללבן את הדין העומד בפניו, “הוו מתונין בדין”[ה]. השופט אינו יכול להסתפק בכך שהוגד לו העניין או ששמע אודותיו, אלא עליו לדרוש ולחקור היטב ולא להכריע בבהילות, “ודרשת וחקרת היטב”. המתינות היא תנאי יסודי במשפט עד כדי כך שסנהדרין שהרגה פעם אחת בשבעים שנה נקראת קטלנית, לדעה אחת, שמא לא בדקה וחקרה מספיק. כמו כן, אחד הדינים היסודיים במשפט הוא שאסור לשמוע את התובע בלי הנתבע משום שבמצב כזה יש סכנה שייעשה עוול. התורה שבה ומדגישה: “לא יומת על פי עד אחד”, ואם אין די ראיות לא ניתן לשפוט.

הנחת היסוד של המשפט היא שהמציאות היא טובה אלא אם כן הוכח אחרת. השופט מתמודד עם מציאות שנראה שיש בה רע, אולם נקודת המוצא שלו היא שהמציאות היא בעצם טובה, אלא אם כן הוכח אחרת. הדבר נכון הן בדינים שבין אדם לחברו והן בדיני שמים. בדינים שבין אדם לחברו, אם ראובן ושמעון באים לדין, כשהשופט מחייב אחד מהם, בכך הוא מזכה את השני. החובה והזכות תמיד באות ביחד, לכן קשה לשופט לדון ולהכריע, ועליו להיות מתון בהכרעתו. גם הדין היסודי של “המוציא מחברו עליו הראיה” משמעו, שאסור למהר ללכת אחרי התובע. נקודת ההנחה היא שלא היה עוול. לעומת זאת, בענייני שמים המשפט הוא חד משמעי. אם יבואו עדים ויעידו שפלוני לא חילל שבת, השופטים אינם צריכים לדרוש היטב אם העדים דוברים אמת. רק במצב הפוך, כשהקטגור מעיד שפלוני חילל שבת, על השופט לבדוק ולחקור היטב עד עוקצי התאנים שם, אם היו בצבע לבן או שחור, וכל עוד לא הוכח באופן ודאי- הדין בטל.

החידוש הוא שאם משהו נראה רע, השופט צריך לדון בדבר וללבנו עוד ועוד. ואם משהו נראה לו רע עוד יותר, עליו לדון בכך עוד יותר! כלומר- כדי להכריע שיש רע גדול במציאות צריך לדון בדבר הרבה מאוד. כך נאמר בפרשתנו, שגם במקרה חמור ביותר, כגון עבודה זרה, על השופט ללבן, לדרוש ולחקור היטב: “כי ימצא בקרבך באחד שעריך איש או אישה אשר יעשה הרע בעיני ה’ אלוקיך לעבור בריתו, וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחו להם, ולשמש או לירח ולכל צבא השמים אשר לא ציוויתי והוגד לך ושמעת ודרשת היטב…”[ו].

השוטר יוצא בכל כוחו נגד הרוע שבמציאות, ואילו השופט מתבונן במתינות וסבלנות במורכבות של המציאות בדקות שבדקות, דיון ועוד דיון, עד להבנה מלאה של המתרחש. כשמשהו נראה טוב ודבר אחר נראה רע – לא צריך שופט. אולם על פי רוב המציאות היא מורכבת, וכאן תפקידו של השופט- לדון ולהעמיק בפרטי הפרטים עוד ועוד, ללבן את הדברים לאט ובסבלנות, למרות מה שנראה למראית עין כרע או כטוב. וכאשר השופט מכריע, הוא מלא ביטחון בצדקתו ובעיקר בדייקנותו. זו מעלת השופט.

שֹפֵט עדִיף מִשֹּטֵר

במחשבת המשטרה, ככל שהדין חמור יותר, גם אם יש פחות משני עדים, יש חובה למגר את הרע, “וביערת הרע מקרבך”. לעומת זאת, במחשבת המשפט, ככל שהדין חמור יותר, השופט חוקר יותר. הצדק מושתת על היסודות של המתינות, הבדיקה והחקירה היטב, גם אם יישאר רע במציאות מחמת מחסור בראיות. לכן אם אין די עדים ודי מידע- השופט אינו יכול לדון ולשפוט בדבר, אלא רק הקב”ה.

בימי חודש אלול, כשאנו עומדים לפני ימי הדין והמשפט, עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו עומדים בפני שוטר או שופט? מה עושה הקב”ה בימים האלה? האם הוא כשוטר- מצליף בכל כוחו ללא הבחנה כדי להילחם ברע, או שמא כשופט- דן במתינות, דורש וחוקר היטב?! אכן אי אפשר לנהל את החיים ללא שוטר, אבל זו אינה המשימה העיקרית. היא רק נלווית למעשי השופט- להתבונן להבחין מה בעצם קורה במציאות. ההתבוננות היא הפעולה הנדרשת מאיתנו.

הדבר נכון לא רק בטיפול ברע שמחוץ לנו, אלא גם בתוכנו פנימה. נדמה שחלק גדול מעבודת ה’ שלנו בהקשר לתפיסת המשפט משועבד למשטרה, ואנו מתנהגים כלפי עצמנו כשוטרים ולא כשופטים. כשאדם עושה מעשה רע, ומכריע על עצמו- “סימן שאני רע”, הוא נוהג כשוטר נמהר ואווילי. אולם לעומת השוטר, השופט אינו ממהר לקבוע שאדם שעשה מעשה רע הוא אכן רע, אלא הוא מברר, בודק וחוקר. אם מסתבר שכשאדם עשה מעשה רע הוא אינו רע, אז השופט צריך לדון מחדש ולברר- איך אדם טוב עשה מעשה רע? איך ייתכן הדבר? זו שאלת יסוד של השופט. “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני”, והשופט חייב לחקור בדבר.

פעולת ההבדלה של השופט אינה קובעת שהכול טוב, אלא בוחנת מה טוב ומה רע, ורק לאחר עבודת הליבון הזו שולח השופט את הזרוע המבצעת בדמות השוטר. כך נדרשים גם אנו לעשות כלפי המציאות שבחוץ וכלפי עצמנו פנימה. כך למשל, אדם שמתקשה לקום בבוקר לתפילה יכול להפעיל את השוטר שבתוכו ולנער את עצמו בכוח מן המיטה. לעומת זאת, השופט שבתוכו פועל אחרת. הוא מתבונן ובודק לעומק: למה קשה לי לקום? האם בגלל שאני רע? האם כל מי שלא קם בבוקר הוא רע? וכו’. אכן בשביל להצליח לקום בבוקר לתפילה צריך פעמים רבות להפעיל שוטר. אך לפי דרכנו אין להתחיל בפעולת השוטר, אלא דווקא בפעולותיו של השופט- לחקור ולמצוא את הרע ואת הטוב, לדון ולבדוק היכן שורש הבעיה, ורק לבסוף להכריע. ייתכן שהסיבה לקושי להתעורר בבוקר לתפילה היא מפני שאותו אדם לא למד מהי תפילה ואין לו מספיק טעם בתפילה. השופט בוחן ורואה שדווקא כלפי אדם כזה זה הקושי להתעורר הוא דווקא טוב מפני שמשהו בתוכו אומר לו שהוא צריך תפילה אחרת מזו הקיימת. במצב מעין זה השוטר אינו מועיל כלל בפעולתו, אלא רק השופט שיודע לדון ולחקור לעומק הדברים.

המהר”ל בפירוש “גור אריה” על הפסוק הראשון בפרשה, מביא דעת ראשונים בעניין המחלוקת אם השוטרים הם רשות בפני עצמה או שהם רק “ידא אריכתא” של השופט. יש מי שטוען שלשוטר יש מעלה על השופט כי הוא זה שבסופו של דבר מבער את הרע מהמציאות. אולם המהר”ל דוחה זאת מכל וכול. לדבריו, התורה אינה דורשת מהשוטר שיהיה בעל מידות טובות, אלא זהו תנאי רק לשופט- אנשי אמת, יראי אלוקים שונאי בצע. הדבר מעיד על מעלת השופט על פני השוטר. יתירה מזו, פעמים רבות גסות רוח אינה פגם בשוטר אלא דווקא מעלה לו, כפי שאמר הרצי”ה בהזדמנויות מסוימות על התכתשויות שהיו עם שוטרים, שהם “יתרי הכוח וחסרי הדעת”.

בימי הדין עומדים למשפט כל באי עולם- כל אדם ואדם באופן פרטי, “על המדינות בו ייאמר” וכלל ישראל. אם במשפט כזה ניקח על עצמינו תפקיד של שוטר, הרי זה רֵשע גמור, כמו לקבל עד אחד במשפט. כשאדם מגיע לימי הדין ופורצת מתוכו דמות של “יסמ”ניק”, והוא דן את הרע שבתוכו כשוטר, עם “יתרי הכוח וחסרי המדע”, הוא אינו פועל נכון. הדרך הנכונה והאמיתית להתבונן בעצמנו היא דווקא באמצעות דמותו של השופט, העוסק בדין מתוך הנחה שבבסיס הכול הוא טוב. לכן הוא בודק, חוקר ומבדיל, בסבלנות ובמתינות. לא כל מה שנראה רע במבט ראשון הוא אכן רע. לכן צריך לבדוק היטב. רק כשמסתבר שאכן הרע הוא רע, יש להפעיל כנגדו את השוטר ולבערו. יש להדגיש ולומר שבשום פנים ואופן איננו יכולים לתת היתר לדברים שאינם טובים בקרבנו. אולם, עלינו להתבונן היטב בתוכנו, בייחוד בדור שלנו, שהוא “טב מלגאו וביש מלבר”[ז], כשהרע שבחוץ נחלש ואילו הטוב שבפנים גובר ומתחזק.

בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… לִשְׁבָטֶיךָ

הפרשה פותחת בפסוק “שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלוקיך נותן לך לשבטיך”. יש מקום לשאול למה המשפט מחולק לשבטים ומדוע הוא נמצא דווקא בשער ולא במרכז העיר, שהרי המשפט צריך להיות אחד ובשווה לכולם. האם לשבט ראובן פוסקים אחרת מלשבט שמעון? נראה לומר שלא בכל שבט פסקו אותו דבר, בוודאי בדינים של בין אדם לחברו, שתלויים במנהג המדינה. ואולי זה גם עניין מקום המשפט בשער, שהוא כולל את האופי והצביון של המקום.

בבואנו לימי המשפט, הן של האדם הפרטי והן של כלל ישראל, עלינו להיות חלק מהסנגוריה והתיקון של הרע, על מנת שהטוב יגבר והרע יתמעט. המשפט חייב להתנהל בהתאם לשבט ולשער המיוחד של כל אחד ואחד: יש מי שנולד להורים מהשומר הצעיר ויש מי שנולד להורים ממפלגת העבודה; יש מי שנולד להורים חרדליי”ם ומי שנולד להורים “לייטים” או חרדיים. האם אפשר לשפוט את כולם בשווה? הרי אי אפשר לדון את מי שגדל בבית שמאלני כפי שהיינו דנים את מי שגדל בבית שמזוהה עם הקצה השני של המפה הפוליטית. לכן כאשר כלל ישראל עומד למשפט, זהו משפט מסובך, ויש לדון כל אדם על פי מוצאו- היכן גדל, מי הם הוריו ומה ינק מהם. יש לדון כל אחד באופן פרטי, כל שבט וכל עיר- מאיפה הגיע, מה מוביל אותו ומה המניעים שלו. “בכל שעריך… לשבטיך”, זה דבר המשפט.

הַכֹּהֵן- הַמְתָּקָה

התורה מלמדת שפעמים יש מחלוקת בתוכנו- “כי ייפלא ממך דבר דברי ריבות בשעריך”. המחלוקת אינה קיימת רק כלפי חוץ, אלא בתוכנו פנימה, כלפי שאלות בתוכנו וכלפי שאלות על כלל ישראל: האם לדון לכף חובה או לכף זכות? התורה מורה שבמצב כזה יש ללכת אל הכוהנים הלויים, אל הסנהדרין שבירושלים. לשכת הגזית היא מקום משפט מיוחד למעלה מכל מקום משפט אחר. ההלכה קובעת שזקן ממרא שהימרה את פי בית הדין הגדול, אינו זקן ממרא אם המרה את פיהם מחוץ ללשכת הגזית. זקן ממרא הוא זה ששמע את פסק הדין בלשכת הגזית בלבד, משום שנאמר “על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה’”.

לפי הדברים הללו מתברר שהמשפט אינו רק ההבחנה בין טוב לרע כפי שראינו עד כה. שורש המשפט מופיע בדמותו של הכהן שעניינו הוא המשפט – “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, אך יחד עם זאת, דמותו היא דמות של כפרה וחסד, דמות השייכת אל שלב ההמתקה של המשפט.

הכהן, כאיש של כפרה, מכפר במעשיו על כל העוונות באמצעות חטאות ואשמות, באמצעות עבודת יום הכיפורים שכולה כפרה, וכן בתמידים ומוספים ואף בבגדיו המיוחדים[ח]. הכהן אינו פועל כשוטר ומכה את החוטא, ואף לא פועל כשוטר המברר את החטא, אלא מכפר עליו. בנוסף, הכהן הוא איש חסד שרואה את הכול בטוב. הוא נושא את שמות בני ישראל על לבו ועל כתפיו, מלמד עליהם זכות, ורואה בהם קודש לה’. לכן אפילו רוצח בשגגה הנס לעיר מקלט, תלוי בכהן ובחסדו.

התורה מלמדת שכאשר יש מחלוקת במשפט, יש צורך לפנות אל סנהדרין הגדולה שבירושלים. יש צורך לפנות לגבוה- אל המקדש, אל מבט הדבק כולו בה’ יתברך, אל הכוהנים, אל הלווים, אל המקום אשר יבחר ה’. רק מנקודת מבטו האלוקית של הכהן, הדבוק כולו בה’ יתברך, יכולה לבוא הכפרה. הוא יודע בדיוק מהי עבירה, “זוכר כי עפר אנחנו”, מכפר על כל העבירות, ודן את הכול לטוב.

ה’ אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ

בסוף פרשתנו אנו פוגשים בשנית את דמות השוטר, הממלא תפקיד חשוב בחיזוק העם לפני היציאה למלחמה. השוטר מדבר לעם ואומר: “שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם…”[ט]. כאשר יש אויבים והרע בעולם מתגבר יש להילחם כנגדו. רבותינו דורשים שבמלחמת היצר הכתוב מדבר, משום שקיים קשר הדוק בין מלחמת הרע בעולם למלחמת הרע שבנפש. אך התורה מצווה “לא תירא מהם” – לא לפחד מהרע שיש בעולם.

השוטר מתייחס לרע בעזות רבה משום שהוא מפחד מהרע ולכן נלחם כנגדו. זו יראת חטא שצריך שתהיה לכל אדם. כשהוא רואה חטא, מיד הוא הופך להיות “יסמני”ק” שפועל כנגדו במלוא העוצמה. אולם מעבר לכך, אדם צריך לפעול כשופט- לברר, לבדוק ולחקור היטב האם מה שעומד מולו הוא אכן רע. רק לאחר מכן הוא יוכל להכריע ולחרוץ את גורלו. גם לאחר שלב זה יש לפעול הלאה אל שלב נוסף. אם עדיין יש ספק על הכרעת השופט, ובעומק עומקים תמיד יש איזה ספק, יש ללכת למקום המופלא, אל הכוהנים הלויים, בעלי המבט האלוקי על המציאות.

רש”י מפרש “שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה”- “אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם”[י]. זכות קריאת שמע מספיקה בשביל לנצח משום שהיא מלמדת על הדבקות המוחלטת שבין כנסת ישראל לקב”ה- “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”. השופט-הכהן צריך לדון כיצד ייתכן שמי שדבוק באלוקים חיים עשה חטאים. איך מיישבים את הסתירה הזאת? אולם, כשהוא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה, מה יותר עמוק- הדבקות בה’ או החטאים, הוא יכול להגיע להכרעה. ו”אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע” – לא תירא מהם. “כי ה’ אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם”.

הכהן אינו עוסק בטוב ורע. בחושן המשפט שעל ליבו, שעליו חקוקים שנים עשר שבטי י-ה, נעוץ עיקר הטוב. בני ישראל נזכרים על ליבו של הכהן כשנים עשר שבטים שונים בעלי צבע, אופי וצביון ייחודיים. בעלי נטייה לחטאים מסוימים ובעלי נטייה למצוות מסוימות. ומעל הכול- אלו עם ישראל שאמירת “שמע ישראל” חקוקה על ליבם ועל שפתם, ומהפכת את הקרביים גם של אלו הרחוקים יותר. “כי ה’ אלוקיך מתהלך בקרב מחנך”[יא]. בעת מלחמה איננו לבד. הקב”ה הוא שנלחם עמנו ומגן עלינו. וכשישראל דבקים בה’, ה’ דבק בישראל. זהו עומק המשפט המתגלה בלשכת הגזית בירושלים. ההכרעה המשפטית שם אינה נובעת מהשכל, אלא מנקודת המבט האלוקית של הכהן היושב בבית ה’. משם מוכרע המשפט ומשם הכול מתכפר.

הֱוִי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת

בימי הדין, כשאנו עומדים למשפט, כל אחד ואחד כלפי עצמו וכלפי כלל ישראל, השופט שבקרבנו עומד בפני שאלות לא פשוטות- “כי ייפלא ממך דבר למשפט”. לא כל הימים שווים, לא מה שהיה נכון במשפט אתמול נכון במשפט היום. השפה משתנה ותנועות הנפש משתנות. לכן עלינו להיזהר מלהיות שוטרים של עצמנו, ולשפוט בלא לחקור היטב. עלינו לנהוג במתינות, לחקור ולברר. עלינו ללכת אל הכהן, אל הקודש, אל הדבקות האלוקית השלמה, “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”. רק משם, ללא שוטרים, תוכל להגיע תנועת כפרה עצומה מתוך חסד עצום.

עלינו ללכת אל “הכהן השופט אשר יהיה בימים ההם”. בימים שלנו הרי הוא מרן הראי”ה קוק זצ”ל, שיום פטירתו חל בג’ באלול, שהִרבה ללמד זכות, חסד ורחמים על כנסת ישראל. היכן שהוא נלחם – צריך להילחם, והיכן שהוא לימד זכות – צריך ללמד זכות. עלינו ללמוד את כתביו- איך הוא נושא את שמות בני ישראל על לבו, וכיצד עומק הדין הוא לדון לכף זכות ולמצוא את עומק הזכות של ישראל. “הווי דן את כל האדם לכף זכות”. שנזכה.

[א] יש לסייג מעט את הדברים: הדרשות המופלגות שרחוקות מן הפשט הן קשות יותר לבני הדור שלנו. בני הדור הזה ששבו אל הארץ, שבו גם אל פשט התורה, שהיא כעין ה”ארץ” שבפרד”ס התורה. לכן ברצוני ללכת באותה הדרך שבה הלכו רבותינו ולדרוש את הקשר שבין הפרשה לענייני אלול, אך באופן שיהיה סמוך וקרוב אל הפשט, עד כמה שידנו מגעת, ומעל לזאת, לחבר את עומקי העומקים עם הפשט. החזרה אל הפשט היא נצרכת. אולם החזרה אל הפשט לבדו, בלי שמי שמים המוטים מעל הארץ הזאת, היא כעין אותה חזרה אל הארץ והעיסוק בעבודת חומר ללא כל מדרגות הקדושה העליונות, והיא שיוצרת משבר. לכן עיקר המאמץ וההשתדלות המוטל עלינו היום, הוא לעסוק בממדי העומק העליונים ביותר דווקא מתוך צמיחתם מן הפשט בעצמו, ומתוכו לנסות ולגעת בעומק העומקים.

[ב] דברים טז יח

[ג] דברים יז ח

[ד] דברים יז ח-יא

[ה] אבות א א

[ו] דברים יז ב-ד

[ז] תיקוני זוהר ס, וראה הראי”ה קוק מאמר הדור: “דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא; הוא כולו חייב גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אפיו למען נוכל לצאת לעזרתו”

[ח] כפי שהסבירו חז”ל (זבחים פח ע”ב) שכל בגד מבגדי הכהן מכפר על חטא אחר.

[ט] דברים כ ג

[י] רש”י דברים כ ג

[יא] דברים כג טו