וצמאון למבועי מים – פרשת חוקת

וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת

בפרשת חוקת מקופלים בדממה
שלושים ושמונה שנים עלומות של שהייה במדבר. אין התורה מפרטת מה התרחש בשנים ארוכות
אלו. במעבר חד מדלגת התורה מסיפור שהתרחש בשנה השנייה ליציאת מצרים לסיפור שהתרחש
בשנה הארבעים ערב הכניסה לארץ. בפרשתנו כבר מתחילים כיבושי הארץ במלחמות סיחון
ועוג ונחלת עבר הירדן המזרחי אך דווקא לקראת הכניסה לארץ חוזרות ושבות הצרות והתלונות
שהכרנו בתחילת הנדודים במדבר- מחסור במים ותלונות לגבי המזון.  

בעיית המים במדבר היא הבעיה החריפה ביותר בנדודיהם
של בני ישראל במדבר. מהיכן הרוו צימאונם ארבעים שנה? התורה מציינת כי הפתרון לשאלת
המזון במדבר היה המן אשר ירד יום יום במשך ארבעים שנות הנדודים. אך בניגוד למן, אין
התורה מציינת מה היה הפתרון לבעיה קיומית חמורה יותר במדבר- בעיית המים. מהיכן
סיפק ה’ לבני ישראל מים בכל התקופה הארוכה הזו? חז”ל מלמדים כי מהצור שהכה
משה נמשך בארה של מרים והוא שליווה את בני ישראל בנדודיהם וסיפק להם
מים בדרך ניסית עד מותה של מרים[א].
“שירת הבאר” המופיעה בפרשתנו היא לפי הפשט באר שמצאו ישראל בנחל ארנון
בסוף השנה הארבעים ורק חז”ל משייכים אותה לבאר שהלכה עם בני ישראל בכל שנות
השהייה במדבר.

שלוש פעמים בתורה אנו
מוצאים התייחסויות לשאלת המים במסעי בני ישראל במדבר. פעמיים בפרשת בשלח, במרה
וברפידים (“מסה ומריבה”), בשנה השנייה ליציאת מצרים, ופעם נוספת בפרשתנו,
בקדש (“מי מריבה”), ערב הכניסה לארץ[ב].

מיד לאחר קריעת ים סוף הולכים
בני ישראל במדבר שלושה ימים ולא מוצאים מים. לאחר שלושה ימים הם מגיעים למרה
ומוצאים שם מים אך המים מרים ואין הם יכולים לשתות מהם:

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים
בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת
מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה
וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק
אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם
שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ[ג]. 

תלונתם של בני ישראל שהלכו
שלושה ימים במדבר ללא מים הינה תלונה מוצדקת לחלוטין שהרי, שלושה ימים ללא מים במדבר
זוהי סכנת חיים ממשית. התורה מלמדת כי אכן אין בתלונתם חטא ובני ישראל אינם
נענשים. התורה מבארת כי היה זה ניסיון מאת ה’ אשר נס בצידו. ה’ מורה למשה להשליך
למים עץ והמים נרפאים. מיד לאחר מכן מגיעים בני ישראל לאילים, מקום המותאם במדויק לבני
ישראל- שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר השבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקני
ישראל. מתיאור זה אנו למדים כי הקב”ה מוביל את בני ישראל במדבר במסלול ידוע
ומתוכנן שיש בו ניסיונות וניסים.

הפעם השנייה של
התמודדות עם מחסור במים מתרחשת סמוך למרה, ברפידים לאחר שקיבלו את המן במדבר סין:

וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם
לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם
וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה’.
וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה
הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא[ד]. 

בני ישראל רבים עם משה ומתלוננים
כי מחסור במים עלול להביא עליהם מוות, כפי שאולי אף קרה בפועל. משה מצטווה להכות
במטהו בצור ולהוציא ממנו מים וכך הוא עושה. אך
בניגוד לאשר התרחש במרה, מעידה התורה כי כעת תלונתם של בני ישראל לא הייתה מוצדקת ובאה
מתוך ניסיון את ה’ אשר בעקבותיה בא עמלק: “וַיִּקְרָא
שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת
ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”[ה].

בפרשתנו אנו מוצאים
התמודדות נוספת עם מחסור במים:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ
הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב
הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי
ה’  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה’ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה
לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ
מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע
וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת[ו]. 

לכאורה יש בקדש חזרה
על מה שהתרחש שלושים ושמונה שנים מוקדם יותר ברפידים: אין מים ובני ישראל רבים עם
משה ומתלוננים על הימצאותם במדבר. אך שלא כמו בפרשת בשלח, בפרשתנו מצטווה משה לדבר
אל הסלע ולא להכות את הצור. משה מכה את הסלע, בניגוד לציווי ה’, ומן הסלע יוצאים
מים. בעקבות חטאם נענשים משה ואהרן ואילו עם ישראל אינו נענש על תלונתו. ברפידים
נענשים ישראל על תלונתם ועל אשר “רפו ידיהם מן התורה”[ז], לפי
חז”ל, ואילו בקדש נקדש ה’ לעיני בני ישראל: “הֵמָּה
מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם”[ח].

שלוש ההתמודדויות הללו
בשאלת המים במדבר יש בהם הדרכה אלוקית הרומזת על מהלך התמודדויות המתרחש בקרב כל
אדם החש צימאון לאל חי במציאות היבשה והחרבה של העולם הזה.

צָמְאָה לְךָ
נַפְשִׁי

מהו הצימאון למים? המים
הם הבסיס לחיים על פני האדמה והמחסור בהם מערער את עצם הקיום. בלחות שבהם, הם מספקים
לגוף את עצם החיות- הדינמיות, התנועה, האיזון והקירור מול מזג האוויר. המזון, מספק
לאדם אנרגיה, צרכים גשמיים נמוכים וכושר לחיות אך המים לעומת זאת, מוציאים את
החיים אל הפועל, מן הכוח הגלום כגולם ביסוד העפר אל החיות, התנועה והדנמיות, מעלים
ומרוממים את האדם. הצימאון למים שייך ליסוד האש. יש בו מתוך להט המדבר בעירה
ושאיפה כלפי מעלה, למילוי החיסרון. ככל שתחושת הרעב גוברת, האדם נחלש ועלול להתמוטט
ולהעלם מחמת האנרגיה החסרה בו אך לעומת זאת, ככל שתחושת הצימאון גוברת, נזקק האדם
בבעירה עצומה למלא צרכו. גם לאחר שמחמת הצמא האדם מתעלף ונשבר, מיד הוא חוזר
לתנועה אדירה לבקש לו מקור מים חיים.  

הצמא למים הוא הביטוי
החריף ביותר לצורך הקיומי והבסיסי של החיים על כן הוא משמש כביטוי ומשל לבקשת הקשר
עם ה'[ט]. תחושת הצימאון
מבטאת את עומק הערגה והכמיהה של האדם לאלוקיו, מקור מים חיים: “צָמְאָה
לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”[י],
“כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים,
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי”[יא]. אדם ההולך במדבר, ואינו מוצא מים מבין כי כל חייו
תלויים בבוראו אשר בידו נפש כל חי ורק הוא אשר יוכל להרוות צימאונו ולהשיב לו
חייו. זוהי תמציתם של ארבעים השנים בה הוליכנו ה’ במדבר, מקום ציה וחרבה, מקום שיש
בו כורח פנימי של חיפוש, ערגה, כמיהה ובקשת ה’.

לֶכְתֵּךְ
אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר

ישנם דרכים שונות
בעבודת ה’- ישנה עבודה בתפילה, של בקשה והודאה לה’. ישנה עבודה בלימוד תורה, של
התקשרות לחכמה העליונה של ה’, ישנה עבודה ברעב,  בדומה לאדם המפרנס את בני ביתו ודואג לכלכלם,
וישנה עבודה בצימאון. עבודת הצימאון מושתתת על החיפוש, הערגה והכמיהה לאלוקות. ההליכה
במדבר הינה תשתית לכל הליכה בעבודת ה’ שבבסיסה צימאון, כפי שבאה לידי ביטוי פעמים
רבות בספר תהילים אצל דוד המלך, החי בתחושה מתמדת של חסרון, כמיהה וערגה להרוות צימאונו
ולהיות קשור ומדובק בה’. תחושה זו היטיב לתאר מרן הרב קוק זצ”ל במאמר “צימאון
לאל חי”:

אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי
אם באויר האלקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם,
כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלקיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה
והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה
המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא
ידע שלו. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח
ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא
מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל
תוקף. מקום מנוחתנו הוא רק באלקים[יב].

עבודת ה’ בצימאון היא
עבודה מיוחדת מאוד שעיקרה מתרחש במדבר, במקום מרוחק מן היישוב ומן המקדש. עיקר
המעלה בעבודה זו שהיא תלויה דווקא בריחוקנו מה’ ולא בקרבתנו אליו. הריחוק מה’ הוא הסיבה
לעבודה זו והוא שגורם לה להיות בשלמות רבה יותר. דווקא כאשר מראים לאדם הרחקות,
צרות וייסורים, יש בהם לעורר, מבור התחתיות בו הוא נתון, התקשרות מעומק הלב ותשוקה
עזה לקרבת ה’. הפסוקים מתהילים: “צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי
כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם, כֵּן בַּקֹּדֶשׁ
חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ”[יג].
מתארים את הצימאון והכמיהה לה’ שחש דוד המלך במדבר. כפי שמסביר הבעש”ט, יש
בהם בקשה, שכפי עוצמת הצימאון שחש דוד בהיותו רחוק במדבר, כך יחוש, באותה מידה, עוצמה
של תשוקה במקום הקירבה, בקודש. 

הַמְתָּקָה-הַכְנָעָה-הַבְדָּלָה

נשוב להתבונן בשלושת
ההתמודדויות בשאלת הצימאון במדבר בהם פתחנו- מרה, מסה ומריבה ומי מריבה. ניתן
להתבונן בשלישייה זו באמצעות מושגים שלימדנו הבעש”ט: “הכנעה הבדלה
והמתקה”.  על פי רוב, זהו הסדר המקובל
לשלישיה זו אך כאן, בנוגע לעבודת הצימאון שהינה עבודה מיוחדת, אנו מוצאים כי ה’
מוביל אותנו בסדר – המתקה, הכנעה והבדלה.

 הפיכת המים המרים למתוקים במרה היא ההמתקה הכי
פשוטה המופיעה בתורה. לאחר מכן ברפידים ישנה
הכנעה בהכאה העזה בצור הקשה באמצעות מטהו של משה. למרות שעל פי רוב הכנעה וכיבוש
הכוחות אינם אורכים זמן רב, ההכנעה במדבר הינה הכנעה פלאית שמכוחה שתו בני ישראל
במשך ארבעים שנות שהותם במדבר. בפרשתנו, במי מריבה ישנה ההתמודדות השלישית של
הבדלה, הבאה לידי ביטוי בדיבור אל הסלע אשר בה מתרחש תהליך המעבר ממצב אחד להפכו,
כאשר הסלע הופך למים. נתבונן כעת שלב אחר שלב
בדרך של עבודת ה’ שבצימאון: המתקה, הכנעה והבדלה, כפי שהובילנו ה’ במדבר. מה
המשמעות של סדר עבודה זה? [יד].

וַיִּמְתְּקוּ
הַמָּיִם

ראשיתה של עבודת הצימאון
צריכה להיות בהמתקה. בעבודת ההכנעה הפשוטה, ישנו כוח חיצוני או פנימי שצריך להילחם
כנגדו ולהכניעו אך בצימאון לעומת זאת, אין כוח שצריך להילחם כנגדו. הצימאון הוא שמעיד
על מחסור פנימי שיש למלאו. ועוד, בצימאון ישנה הרגשה תמידית של הזולתיות ולא של
העצמיות, לכן אין צריך בו הכנעה של הרגשת העצמיות.

לאחר קריעת ים סוף,
הלכו בני ישראל במדבר שלושה ימים ללא מים וכאשר הגיעו למקום מים נדהמו לגלות כי
המים מרים. כאשר הולכים במדבר שלושה ימים ללא מים, ישנה תשוקה ובעירה עזה להרוות
את הצימאון. לעיתים, בשמש הקופחת של המדבר ומגודל התשוקה למים, הולכי המדבריות
חוזים במראה של מים מרוחק אך כאשר הם מתקרבים למקום הם מגלים כי זוהי רק אשליה ופטמורגנה.
כגודל התשוקה והצימאון, כך גדל מפח הנפש והמרירות כאשר מסתבר כי אין כלל מים או שהמים
הם מרים. כך, דווקא במה שמראים לאדם ומרחיקים ממנו, גדלים ומתעצמים בו הצימאון
והערגה עשרת מונים, צימאון על גבי צימאון. ההמתקה שבאה לאחר מכן היא מופלאה ומתוקה
עוד יותר:  משה לוקח עץ מר, משליך למים
והמים נרפאים- “וימתקו המים”[טו].

מתיקות המים מתעצמת
דווקא למול עוצמת הצמא, בבחינת “מים קרים על נפש עייפה”, לכן היא מורגשת
עוד יותר דווקא כאשר נוסף צימאון על צימאון- צימאון מפני המים המרים על הצימאון של
שלושה ימים ללא מים. ועוד, יש כאן הוספת מיתוק הצימאון בצימאון נוסף בכך שהמים
המרים נמתקים דווקא במר.

ממרה אנו לומדים כי עלינו
לאהוב את הצימאון ולחוש את מתיקותו. הצימאון מבטא את הרגשת המרחק מה’ אך על אף
שהמרחק מביא מרירות גדולה, כעובדי ה’ עלינו להרגיש דווקא את המתיקות שבו. זוהי
עבודת ההמתקה של הצימאון. צעקותיו קורעות הלב של האיל בערגתו למים, אינן גורעות
ממראהו האצילי שכולם מתאווים ליופיו, המלא מתיקות ועונג: “כְּאַיָּל
תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים”[טז]. בתחילה
המרחק הוא מר, וקשה מאוד לחוש את המתיקות שבו אך דווקא בהעמקת הצימאון ובהגדלתו,
יכול האדם לנסוק כלפי מעלה ולחוש מהי מתיקות.

בעבודת הצימאון הרוחנית
כל רוויה היא רוויה זמנית. אמנם בכל פעם בטוח האדם כי הוא כבר הרווה צימאונו ומצא
מבוקשו אך זוהי אשליה. שוב יבוא צימאון נוסף, וחוזר חלילה. הרוויה הזמנית היא שמגבירה
את הצימאון ומביאה את האדם למדרגת עבודה נוספת של ערגה וכמיהה.

תהליך הצימאון
והרוויה הוא תהליך אין סופי של מתיקות הבאה מתוך מרירות. כל הטעם של עבודת ה’ נעוץ
בהרגשת המתיקות שבצימאון לה’ ולכן שלב זה של ההמתקה שבצימאון הוא מוכרח על מנת להמשיך
בשלבי העבודה הבאים.

וְהִכִּיתָ
בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם

לאחר המתקת הצימאון,
ישנה עבודת ההכנעה. כאשר אדם חש את המתיקות שבחיי צימאון לה’, הוא עלול לחוש כי
הגיע אל תכלית העבודה ולהסתפק בכך אך באמת, אין בכך די. אין במתיקות הצימאון להביא
לתיקון העולם לכן יש צורך לעבור לשלב בו יוצא האדם מהצימאון בו הוא נתון ופונה אל מציאות
העולם הזה העומדת כנגדו ודורשת את תיקונה. הצימאון לה’ צריך שיתפשט ויפעל בתוך המציאות-
להפריח את השממה ולהוציא לפועל את כל הכוחות ונטיות החיים הגנוזים בה. לשם כך יש
להכות את המציאות, כפי שהכה המטה את הצור, בכוח ובהכנעה, וכך להוציא מקרבה מים
חיים.

במסה ומריבה, נדרשים
בני ישראל לקחת את עוצמת הצימאון ולהכות עימה את הצור. זוהי עבודה קשה הדורשת כוח,
סבלנות ואורך רוח כלפי המציאות. מתוך עוצמת הצימאון והבעירה לה’ צריך האדם לפנות
אל המציאות של העולם הזה לפעול בה בכוחות אדירים, להכות בה ולשוברה “כפטיש
יפוצץ סלע”. זהו מאבק שעלול למוסס ולמוטט את הצור, את קשיות
העורף ואת החלקים הקשים שבמציאות ולהוציא מהם מים – ‘ואין מים אלא תורה’. הצור
הקשה נמצא בליבו של כל אדם, לכן, ראשית כל, על האדם להפוך את לב האבן שבו ללב בשר ומתוך
כך לפעול ביחס למציאות החיצונית כולה[יז].

בהמשך דברי מרן הרב קוק זצ”ל למאמר
“צימאון לאל חי”, שתחילתו הובאה לעיל, מתאר הרב בדומה לדברינו את שלב
ההכנעה בו הצמֵא, מבקש ה’, מכה במציאות אך אין המים שהוא מוצא מרווים את צימאונו:

אבל האלקים
הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה
שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח.
על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי אלקים יגעים ועיפים ברוח. כשהנשמה הומה
לאור היותר בהיר אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים, לא
באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלמודים היותר ברורים, ולא בהיופי – אפילו בחזיונות
היותר מפוארים, אז מתנול העולם בעיניה: היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם
כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החמריים והרוחניים, נדמה לה לבי עקתא ואוירו נעשה לה מחנק. הם מבקשים מה שהוא
למעלה מכחם, מה שהוא לעומתם אין, ולהפך אין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות, על כן
יחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת אלקים היא מגמתם הפנימית.

וְדִבַּרְתֶּם
אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו

ערב הכניסה לארץ,
מקבלים בני ישראל הדרכה לשלב השלישי של עבודת הצימאון. לפתע מתה מרים, הבאר נעלמת,
שוב אין מים וגובר הצמא. כעת יש לעבור מתהליך ההכנעה של המדבר לעבודת ההבדלה של
ארץ ישראל. במרה נעשה תיקון למים שהפכו למתוקים. במי מריבה נעשתה הכנעה למציאות
הקשה של הצור למשך ארבעים שנה. בקדש, ערב הכניסה לארץ נעשית הכנה לקראת המדרגה של
ארץ ישראל במיתוק הארציות עצמה.

בדומה לעבודת ההכנעה,
נמצאת מול בני ישראל אבן אך אין זהו צור קשה ועז אלא סלע, רך יותר, ואין צריך
להכותו בעוז אלא לדבר אליו ברכות, רק כך ייצאו ממנו מים. זוהי עבודת ההבדלה שבצימאון,
השייכת למדרגה חדשה של ארץ ישראל ושל גאולה.

עבודת הצימאון של ארץ
ישראל, כעבודת ההבדלה המכילה בקרבה שני צדדים, צריכה להכיל בקרבה את כל הבעירה
הפנימית האדירה לה’ עד כלות הנפש אך מנגד, אל לה לבעירה זו לשרוף, להכות ולמוסס את
המציאות בה היא פוגשת. בעבודת ההבדלה, הצימאון והבעירה צריכים למצוא את ביטויים דווקא
בדיבור, ברכות ובנחת. משה אמנם הצטווה לבוא עם מקלו אך התבקש לדבר אל הסלע. ייתכן
כי בשל ציווי זה חל בלבול ומשה הכה את הסלע אך הכוונה הפנימית בציווי זה מורה כי כאשר
אנו מבקשים להיפגש במציאות, עלינו לבוא עם מטה בידינו, עם כל העוצמה והבעירה אשר בקרבנו
שאמנם יש בכוחם לשבר ולנתץ את הסלע אך בכל זאת באותה נשימה, עלינו לבטא עוצמה זו דווקא
ברכות ובדיבור.

בארץ ישראל הקשר עם העולם
הזה נעשה באמצעות הידברות- הצור מגלה כי הוא סלע, הסלע מוציא מימיו, והמציאות כולה
עונה ומגלה רכותה. במדרגה זו אין הצימאון כאש שורפת ומכלה אלא כאש מחממת ומאירה. זוהי
המדרגה הגבוהה של הצימאון שהוא כעין גן עדן ומעין עולם הבא, צימאון המחייה את
המציאות כולה וממתיק אותה.

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל
הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלקות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח
ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת
המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל
חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור. האלקות העליונה, שאנו משתוקקים
להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי
תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים
באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה. ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור
עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלקים[יח].

בקדש נכשלו משה
ואהרון ובמקום לדבר אל הסלע הם הכוהו, לכן לא זכו להיכנס לארץ ולא זכינו להתממשות
הגאולה השלמה בדורם. ככל הנראה לא הגיעה אז השעה לעבודת הצימאון באמצעות דיבור. אך
כעת, כאשר אנו נכנסים לארץ בשנית, דומה כי בשלה השעה להרוות את הצימאון העמוק של
דורנו ואת הרצון העמוק המפעם בו לתיקון העולם, דווקא באמצעות דיבור אשר עתיד
להוציא מן הסלע מים חיים שירוו את העולם כולו. “אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים
תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי
נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם
וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם”[יט].

[א] מעניין
לציין כי שמה של מרים מורכב מן המילה מים ומן המילה מר ובכל התמודדות עם מחסור
במים אנו מוצאים גם את ההקשר של השורש מר: מרים, מרה, ויורהו, מסה ומריבה, מורים ומי
מריבה.

[ב] בהמשך
מובא בפרשה כי בני ישראל ממשיכים בתלונותיהם בנוגע למחסור במים ואי שביעות רצונם
מן “הלחם הקלוקל” ונענשים בנחשים אך אין זה מעניינינו כיון שאנו עסוקים
בשאלת המים בלבד.

[ג] שמות טו,
כב-כה.

[ד] שמות יז,
א-ג.

[ה] שמות יז,
ז.

[ו] במדבר כ,
א-ה.

[ז] תנחומא, יתרו
ג.

[ח] במדבר כ,
יג.

[ט] תחושת הרעב הקשורה ליסוד
העפר כמעט ואינה משמשת כמשל לקשר עם הקב”ה, מלבד בנבואת עמוס ששם ישנו משל של רעב אך מודגש כי
זהו “לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם
כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’” עמוס ח, יא.

[י] תהילים
סג, ב.

[יא] תהילים
מב, ב-ג.

[יב] הראי”ה
קוק, אורות, זרעונים, “צמאון לאל חי”.

[יג] תהילים
סג, ב.

[יד] יש
להתבונן בהבדל שבין הסדר המקובל לסדר שאנו מסבירים בנוגע לצימאון. הכנעה הבדלה
המתקה, כסדר המקובל, עוסקות בהתמודדות מול רע הנמצא בעיקר מחוץ לאדם. בתחילה, יש
להכניעו על מנת שלא יפגע באדם. לאחר מכן, יש להבחין בין הטוב והרע שבו ולבסוף-
לגלות את  האור המתנוצץ בקרבו. משל לדבר,
בן מלך שאביו שלחו ללמוד ענייני המדינה כאחד האזרחים ופעם בצאתו לשוק פגש אישה
ששידלה אותו לדבר עבירה. בן המלך נמשך מאוד להתפתות אך מתוך מאבק בנפשו תפס עצמו
וברח מיד כל עוד נפשו בו. לאחר מכן בבואו לביתו עיין בדבר וחשב כיצד הוא בן המלך
נמשך אחר שפלות שכזו ועוד שהרי אין זו הפעם הראשונה שהוא יוצא לשוק וכיצד ארע לו
כזאת. כאשר מעמיק בן המלך ומתבונן בדבר, הוא מבין כי האישה הזו איננה אישה רגילה
כלל וכלל והליכותיה כשל הליכות ארמון המלכות אך כיצד בת מלך מסתובבת בשוק. לאחר
שעיין עוד בדבר הבין כי המלך הוא ששלחה אליו בכדי לנסותו. כאשר מתעוררת בבן המלך
מחשבה זו והוא משתכנע בה בוודאות עמוקה, הוא שולח את משרתו להזמין את האישה אליו.
האישה חושבת כי בן המלך נפל ברשתה אך הוא שואלה לשלום אביו ולבסוף היא מודה שנשלחה
על ידו לנסותו. בן המלך והאישה נקשרים זה לזו ומבקשים להינשא והמלך בעצמו הוא
שמגיע לחתונתם. המשל מסביר התמודדות של יהודי המוצא רע מחוץ לעצמו. ראשית עליו להיאבק,
להלחם ולהכניע את בקשת הרע. לאחר מכן, עליו למצוא את הנקודה האלוקית הגנוזה ברע שנגעה
בו בהיותו בן מלך ולבסוף, לשאת אותה עד שהקב”ה ישכון במעשה ידיו. הצימאון,
לעומת זאת, אינו רע הנמצא מחוץ לנו אלא הוא החיסרון שבפנימיותנו. הוא בקשת האלוקות
העמוקה של בת המלך הרוצה לשוב לבית אביה כנעוריה ולפיכך ההמתקה היא מיידית. אלא שמתוך
בקשת האלוקות, אנו אף מבקשים להשפיע על המציאות הסובבת אותנו ולתקנה. מתוך ההמתקה אנו
פונים תחילה להכניע ולבסוף לברר את המציאות כולה.

[טו] לפי
חז”ל, משה “ריפא מר במר” כאשר השליך למים דווקא  עץ הרדוף מר ורעיל ובכך ריפא את המים המרים.
מכילתא בשלח פרשה א. יש לציין כי ריפוי מר במר נמצא גם בפרשתנו בנחש הנחושת שנעשה
על מנת לרפא את כל הנשוכים, אך אין זה המקום להרחיב.

[טז] תהילים
מב, ב-ג.

[יז] עבודת ההכנעה נמשכה
במשך כל ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר מן ההכאה בצור ברפידים בבאר המים
שהייתה הולכת עימם. במשך שנים אלו מתרגלים בני ישראל לכך שכל המציאות שהם נפגשים
עימה מתיישרת ומתרככת. באותו אופן, כל עובד ה’ נכנס ל”שיגרת חיים דתית”
שאמנם התפרצה בעבר מתוך עוצמה של צימאון לה’ אך בהמשך סללה לה מסלול ידוע ומוכר
והצימאון נעשה סמוי ונעלם אך יש להדגיש כי זוהי הכנעה של הצימאון עצמו ולא הכנעה כלפי
המציאות הנובעת מתוך הצימאון.

[יח] מרן הרב
קוק זצ”ל, אורות , זרעונים, “צמאון לאל חי”.

[יט] ישעיהו
לה, ה-ז.