בית המדרש

חפשו שיעור

רבני הישיבה

הנושאים

עוד באותו נושא

קטונתי מכל החסדים – פרשת וישלח

יעקב אבינו, סמוך לפגישתו עם עשו הרשע, מזמן עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה. מתפילתו אנו למדים פרק בהלכות הודיה לה´ יתברך, כיצד יש לקבל מתנה באמת, להכיר עד עומק נקודת הלב בחסדו, כי גבר עלינו.

ח׳ כסלו תשע״ח

“קָטֹנְתִּי מכל החסדים ומכל האמת” כו’. פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד. כי “חסד דרועא ימינא”, “וימינו תחבקני”, שהיא בחינת קרבת אלוקים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה’ ביתר שאת וְהַגְבֵּהַ למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב “מרחוק ה’ נראה לי”. וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן, כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם, שאמר: “אנכי עפר ואפר”. וזו היא גם כן מידתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו, ולא די לו בהבטחתו “והנה אנכי עמך” כו’. מפני היות קטן יעקב במאוד מאוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים, “כי במקלי” כו’, ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו’, וכמאמר רז”ל “שמא יגרום החטא”, שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן ב’זה לעומת זה’ הוא ישמעאל, חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו. (אגרת הקדש סימן ב) תורת ה’קבלה’קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות[א]. יעקב אבינו, כשהוא מכין את עצמו למפגש הקרב עם עשו הרשע, עומד בתפילה שיש בה משום הודאה על העבר וצעקה לעתיד לבוא. ראשית כל הוא מודה הודאה עמוקה וכנה על כל החסד שגמל עמו ה’ יתברך עד הנקודה שבה עמד באותה עת – בראש שני מחנות גדולים וענפים הכוללים גם עושר ומקנה רב. עוד הוא מתייחס למצבו עשרים שנים קודם לכן, בעת שעבר את הירדן במקלו – עני וחסר כל. יעקב מלמדנו פרק חשוב ונפלא בתורת ה’קבלה’, כלומר – כיצד יש לקבל את השפע מאתו יתברך, וכיצד יש להודות עליו. בראשית דבריו הוא מציג את העמדה הנפשית הראויה למקבל השפע: “קטנתי”. אתה עושה עמי חסד, ואני קטן בעיני. הלימוד הזה הוא מן היסודות החשובים ביותר שהעמידה תורת החסידות כנר לרגליה, והוא נידון בכתביה מצדדים רבים ומגוונים. בשל הסמיכות של פרשת וישלח לי”ט כסליו, יום גאולתו והצלתו של בעל התניא מן הכלא הרוסי, ניתנה לנו ההזדמנות להתבונן בדבריו – שכמו תפילתו של יעקב אבינו, לא נאמרו רק בדרך לימודו אלא מתוך חוויה אישית של פדות וישועה. מיד עם צאתו מהכלא, מה שהתפרש על ידו לא רק כנס פרטי אלא גם כנס כללי וכניצחון דרכה של תורת החסידות והפצת מעיינות פנימיות התורה ברבים, שיגר בעל התניא איגרת לחסידיו[ב] ובה הוא פותח בפסוקו של יעקב אבינו ומפרש אותה בעומק אחר עומק. בשורות הבאות יהיו דברינו שלובים בדבריו, מתוך נסיון לקרבם אל דעתנו ולבנו. המתנה והנותן קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד. הפירוש הפשוט לאותה קטנות שחש יעקב, הוא – קטן אנכי, ואינני ראוי לכל החסדים שעשית עמדי. הקטנות עניין לעצמו, והחסד עניין לעצמו. פירוש אחר מביא רש”י, בשם מדרש רבותינו: “נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי”. אני מתבונן בעצמי לאחר כל החסדים הללו, ומוצא שאני קטן מכפי שהייתי. זכויות רבות כל כך מציגות בפניי תביעה חמורה, וזו גם הסיבה מדוע אני חושש כל כך מפני עשו הרשע: “שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו”. כאן החסד הוא סיבת הקטנות, אולם מתקבל הרושם שאין הוא אלא תופעת לוואי שלילית שלו, מעין מחיר שיש לשלם, ואין הוא ממהות החסד עצמו. מוסיף עליהם פירושו של אדמו”ר הזקן, שתולה את סיבת הקטנות בחסד עצמו, ורואה בה תוצאה מבורכת שלו. קטן אני בעיני, אומר יעקב אבינו, לנוכח כל החסדים והאמת אשר עשית עמדי. אם מתחילה גדול הייתי בעיניי במידת מה, הרי כעת אני למד לדעת עד כמה קטן אנוכי, כמה חסר הייתי, כמה תלוי אני בך. צורת ההתבוננות הזו בשפע הניתן לאדם מלמעלה, היא הפוכה בתכלית מן המצוי והמקובל, כפי שמשתקף בפירוש הפשוט שהזכרנו ואולי גם בדרשת חז”ל. בנוהג שבעולם, כשאדם ‘יושב’ על ריבוי שפע – בנים ובנות הסמוכים על שולחנו, כסף וזהב, צאן ובקר, עבדים ושפחות – הרי הוא נעשה גדול בעיני עצמו כמנהג ישמעאל, בעל מידת חסד דקליפה, המוזכר בסוף דברי אדמו”ר הזקן (שהובאו לעיל). בעל המאה נעשה בעל הדעה, נוכחותו בולטת בכל מקום, אם לטוב ואם למוטב. אולם יעקב אבינו קיבל שפע רב ונעשה קטן בעיניו. הכיצד? אפשר להתבונן בחסד הניתן לאדם בשני אופנים שונים בתכלית. יש מי שמתבונן במה שקיבל, ועליו עיקר שמחתו. קיבלתי את זה, יש לי, אני גדל, מתרחב וממילא גם שמח. מתוך קבלה כזו צומח גם סוג מסוים של הודאה לה’. הקב”ה נתן לי שפע, תודה רבה! אבל צריך לדעת לזהות את הכזב שבהודאה הזו, את הרמייה העצמית, כי ככל שאני הולך ונעשה גדול בעיניי – כך הקב”ה הולך ונעשה קטן ומרוחק. נזקקתי לשפע מסוים, וקיבלתי אותו. יש כאן תפיסה של אמצעי ותכלית שמצמרר להיווכח בה: האמצעי הוא הקב”ה, הנותן, והתכלית היא השפע שקיבלתי. יכול להיות שאם מישהו אחר היה נותן לי היה גם כן טוב, אני לא צריך לקבל דווקא מידיו של הקב”ה. זו דרכה של הנפש הבהמית, שהיא ככלב הנובח תמיד “הב הב” – הב לי בני, הב לי חיי, הב לי מזוני, וכן על זו הדרך[ג]. הנביחה הזו נראית אולי מאוסה ומגוחכת, אבל זוהי הנטייה הראשונית של כל אחד מאתנו כשהוא מקבל שפע מלמעלה – לרכוש אותו, לשמור עליו לעצמו, להפגין את בעלותו כלפיו. חשוב לדעת שאין הנפש הזו עיוורת כלפי האלוקות. אין היא כופרת בה’. מדובר ביהודי טוב, מאמין ושומר מצוות, שאינו שוכח לעמוד בתפילה ולהודות לה’ על השפע שקיבל, וכך הוא אומר: תודה רבה לך ה’ יתברך, על שהיית אמצעי מצויין למטרה נעלית. בתור אמצעי, אני מודה לך. אבל במה אני נתון, מה תופס אותי, מה גורם לי את השמחה – המתנה שקיבלתי, שהיא התכלית. משלבי היווצרותה הקדומים ביותר של תורת החסידות, קידשה מלחמה בעיקר כנגד השעבוד לתפיסה הזו – שמן הכפירה יצאה ואל תכלית האמונה עוד לא באה. מן בהמה כזו, שהדברים כל כך מטושטשים בעיניה עד שאפילו הצרימה הצועקת הזו אינה טורדת את מנוחתה. עם כפירה של ממש לא היה לחסידים עסק כל-כך. עיקר עניינם היה לטפוח על קודקודו של זה שמאמין בה’, שמודה לו, מתפלל ומקיים את כל מצוותיו, אבל בדקות הוא עדיין מעמיד את ה’ יתברך כאמצעי ואת הנאת עצמו כמטרה. כשאומרים את זה בפה מלא זה נשמע בלתי אפשרי, מזעזע, מאוס, אבל בפועל הנפש הבהמית נשארת בשלה: שני מחנות – שור וחמור, צאן ועבד ושפחה[ד] – זה העיקר; ואילו הקב”ה שנתן לי את כל זה הוא אמצעי בלבד. איזה אמצעי משובח הוא הקב”ה, כמה כדאי ומשתלם להיות קשור אליו. הרי הוא בלתי מוגבל! הוא יכול תמיד להוסיף ולתת לי עוד ועוד! זו הנטייה הטבעית שאי-אפשר להתעלם ממנה, לקבל את החסד ומיד לקחת אותו לעצמנו, לגדול ממנו, להתרחב ממנו. אולי מהתופעה המבהילה הזו בורח הפירוש הפשוט שהזכרנו – קטנתי, אינני ראוי לכל החסדים שעשית עמדי. החסד הזה גדול, ואני קטן. אני מסרב לקחת שום דבר לעצמי, כי אני מפחד שזה יגדיל אותי בעיני עצמי. כך גם בדרשת חז”ל – “נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי”. מי יודע מה יגרום לי הסרח העודף הזה, שבאמת אינו שייך אליי ולא אני הבעלים עליו. אולי הוא בא במקום משהו אחר? אולי לא אדע לנהוג בו כראוי? אבל אדמו”ר הזקן לומד כאן מיעקב אבינו איך באמת אפשר לקבל את החסד, לנצל כל טיפה שלו ולהמיר אותה להודייה ולדבקות אלוקית מופלאה. “קטנתי מכל החסדים” – קיבלתי את חסדיך והם הקטינו אותי, לימדו אותי להתבונן על עצמי במבט אחר לגמרי, וזו עיקר המתנה והתכלית שהם רק בגדר אמצעי עבורה. חסדי ה’ מלמדים אותנו. כל שפע שאנו חשים בחסרונו, הוא הזדמנות נפלאה עבורנו לגלות עד כמה אין לנו משלנו כלום. עד כמה אנו זקוקים לה’ יתברך. אותו משפט שאומר יעקב אבינו יכול להתפרש בעצמו בשתי פנים: א. “כי במקלי עברתי את הירדן הזה” – לא היה לי כלום, “ועתה הייתי לשני מחנות” – עכשיו יש לי המון, אני עשיר גדול. ב. “כי במקלי עברתי את הירדן הזה” – אני מצד עצמי עני וחסר כל, וכך אני גם כעת. ובכל זאת – “ועתה הייתי לשני מחנות” – וכל זה רק מאתך ה’ יתברך, ואני עומד ומשתאה על כל הכבוד שדבק בי. החסד הרב שמורעף עליו, רק מחיה בלבו של יעקב את זכרון עניותו וסבלותיו. אני כשלעצמי עני הייתי, מפני עשו ברחתי, בידי אליפז נשדדתי ולידיו של לבן הנוכל נפלתי. “לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו”[ה]. כעת, כשאני ניצב בשערי הארץ, ראש למשפחה ענפה ומבוססת ובעל ממון רב, לבי מתפעם בקרבי מגודל החסד שאתה מגלה כלפיי. לא את הבהמות והממון אני רואה, אלא את חסדך שגבר עליי. כל השפע שהשפעת עליי אינו מטרה ותכלית בעבורי אלא אמצעי בלבד, שבו אני למד על גדולתך ורוממותך, על טובך וחסדך. כעת אני מבין יותר ויותר עד כמה כל מה שהיה לי מאז ומעולם, רק ממך בא לי. תנועת ה”קָטֹנְתִּי” שפיעמה ביעקב, היא ההפך הגמור של ה’יש’ הבא מן הטבע הראשון של הנפש הבהמית. ככל שהחסד גדול יותר, הולך המקבל ונעשה קטן יותר, מודע יותר ליד ה’ הנגלית עליו בכל רגע ממש. מכאן ההודאה המתמדת, הנוקבת חדרי לב, שלבנו גס אולי במילותיה המלוות אותנו בכל יום: “אלוקי נשמה שנתת בי” – עצם החיים ממך; “מתיר אסורים, פוקח עיוורים, זוקף כפופים” – גם על הטובות שאנו רגילים בהם כל-כך, שקשה לנו לדמיין את חסרונן, גם עליהן אנו מודים לך; “שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם, אי-אפשר לעמוד ולהתקיים לפניך אפילו שעה אחת” – אפילו את הכלי שבו אני מקבל את השפע, אתה נתת לי. “כי ממך הכל ומידך נתנו לך”[ו]. זה הלימוד האמיתי של תורת ה’קבלה’, להיות שפל רוח במאוד לנוכח חסדי ה’. להמתיק את סכנות העושר בשורשן – להקדים רפואה למכת העיוורון הנורא שהוא מנת חלקו של השוקע בעושרו החומרי ואינו נותן לבו למי שנתן לו את כל טובתו. קרבת אלוקים ממש כי חסד דרועא ימינא[ז], “וימינו תחבקני”[ח], שהיא בחינת קרבת אלוקים ממש ביתר שאת מלפנים. אדמו”ר הזקן הולך ומעמיק בתפילתו-הודאתו של יעקב אבינו. כי עד עכשיו עסקנו בשפע עצמו, הנשפע מלמעלה ומתקבל בכלי האדם. אולם אדמו”ר הזקן נותן לב, בעת פדות נפשו, להתבונן במה שעומד מאחורי השפע ומעליו – “כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהיא בחינת קרבת אלהים ממש!” אם ההבנה הקודמת הצביעה על כך שלא השפע החומרי הוא העיקר אלא מקורו האלוקי, הנה כעת אנו ממששים וחשים בקירוב הדעת מה טיבו של הגילוי השופע ומתגלה לנו דרך השפע הניתן לנו – מידת החסד, הקירוב והאהבה, “וימינו תחבקני”. מקבל בעל חוש פנימי, אינו מתבונן רק במה שניתן בידיו. הרי יש במתנה הרבה יותר ממה שנראה לעין חיצונית. לא כל נתינה שווה, ולא כל הנותנים שווים. יש מתנה שהיא יקרה מכל לפי ערך נותנה – אדם עני ששיקע בה את חיי נפשו, אך בזויה לפי ערכו של אחר – עשיר גדול, שיכול היה להשקיע ממון וטוב טעם רבים יותר. נמצא שכדי ליהנות מן המתנה כראוי לה, מוכרח המקבל להבין את הנותן ואת הלך נפשו, לחבר בינו ובין מתנתו, לקבל לא רק את החפץ הדומם – אלא גם את רגשי הלב המתלווים אליו. דוגמה נוספת, עמוקה מזו: כל כלה מתקדשת תחת חופתה בטבעת, וכל חתן משתדל שתהיה הטבעת נאה ומכובדת, ביטוי הולם לרגשות העמוקים הכרוכים במעשה הקידושין, החותם את התקופה שבה נאלץ לחזר אחר אבידתו. אולם כלה שתתן עיניה בטבעת ובה יהיו כל מעייניה, אין קידושיה קידושין. הלא אין היא מבינה כלל במה דברים אמורים, וממילא אינה יכולה לקבל קידושין – שוטה היא. כאן ברור עוד יותר שלא השפע הוא העיקר – ואפילו לא כאמצעי – אלא הסיבה הנפשית שמאחוריו. לשני המחנות שניתנו ליעקב אבינו יש סיבה ‘נפשית’ כביכול הכמוסה עמו יתברך, והסיבה הזו יקרה לאין ערוך מכל טוב שיכול להיווצר ממנה בעולם נמוך יותר, שאיננה נחשבת לעומתה “אפילו כמשל טיפה נגד ים אוקיינוס ויותר מכן לאין קץ”, בדרך הביטוי החב”די. באמירה “קטנתי מכל החסדים”, כלולה המודעות לכך שמדובר בתנועה אלוקית של התמסרות ונתינה, של תשומת לב פלאית שבה משגיח הגבוה מכל גבוה בנמוך מכל נמוך, ויתרה מזו – המודעות לכך שאותה תנועה עניינה חסד, קירוב, חיבוק. מכאן נובע המשך הדברים: “שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים”. הקב”ה ליווה את יעקב כבר מראשית מסעו, כששכב בבית-אל ורק אבנים למראשותיו. אז אמר לו: “הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך”[ט]. גם כעת, כשאתה עובר את הירדן במקלך בלבד, אנכי עמך. אבל גילוי החסד מרומם את יעקב לאין ערוך, מקרב אותו הרבה יותר. שם הייתה שמאלו תחת לראשו, וכאן – “וימינו תחבקני”. זוהי “קרבת אלוהים ממש”, אחת המילים הכי חשובות ויקרות בתורת חסידות חב”ד. מילה שאדמו”ר הזקן שם עליה את משקלו באומץ ובחריפות פעם אחר פעם – כלומר: זה ממש כך. זה באמת כך. כל חסד שאנו זוכים לקבל מאתו יתברך מורה על כך שאנו קרובים אליו כעת הרבה יותר ממה שהיינו לפני כן. יראת הרוממות וכל הקרוב אל ה’ ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב “מרחוק ה’ נראה לי”[י]. וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן, כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. אותה קטנות יסודית שנוצרת בנפש ככל שה’ יתברך משפיע עליה מטובו הולכת וגוברת, הולכת ומעמיקה. ככל שה’ יתברך נוהג בך יותר בחסד, בזרוע ימין המחבקת ומקרבת, כך אתה נעשה יותר ויותר שפל בעיני עצמך. מהי שפלות? אין זה הרגש המתקשר אצלנו עם הרפיסות, האפסיות, חוסר הביטחון העצמי וכדומה. השפלות המדוברת בחסידות היא הלב הפתוח לרווחה, פתח מפולש, המודע לכל חסרונו, היודע שאין לו מנוחה, שלמות ותקומה אלא בא-להים חיים. ככל שה’ יתברך מתגלה אל הלב הזה יותר, כך הוא נעשה פתוח יותר, עמוק יותר. הרי רק כשמתחילים לטעום באמת מהי אלוקות, מתחילים להרגיש באמת עד כמה חסרים אנו ועד כמה אנו מתאווים לה. נמצא שהשפע חוצב לעצמו את כלי הקיבול עבורו, וככל שהוא מוסיף לזרום – כך האדם הולך ונעשה מסוגל לקבל אותו יותר ויותר. החוויה הרגשית של השפלות הזו מכונה בחסידות ‘יראת הרוממות’, מידה עליונה ודקה של יראה שאיננה פחד, אלא ביטול והתמוססות עצמית לנוכח גילוי אור גדול. מעניין שדווקא כשה’ יתברך מתגלה אלינו בזרוע ימינו, אנו מגיבים בזרוע שמאלנו. הרי היראה שייכת לקו השמאל, למידת הגבורה – “גבורה דרועא שמאלא”[יא]. בפנימיות התורה ישנה טענה שכך היא המידה בכל נותן ומקבל, שהיחסים מתהפכים ימין לעומת שמאל, וזאת מסיבה פשוטה: כשאדם עומד מול חברו, הרי הם מפנים ימין לעומת שמאל ושמאל לעומת ימין. כך גם כאן, כאשר גומל הקב”ה חסד עם יעקב, הוא נאחז כולו יראת הרוממות, מצטמצם (קטנתי) ומתכנס לתוך עצמו בחרדת קודש[יב]. מהי יראת הרוממות? כששומעים אמרה בשם אחד מגדולי הדור, נאחזים רטט מיוחד של יראה. כשאני שומע משהו בשם ר’ אברום זצ”ל[יג], אני מתמלא חרדת קודש. זה רק הולך ומתחזק במידה והוא נוהג בי קירוב, “וימינו תחבקני”. הייתי אצלו בבית הרבה פעמים, בכינוסים שונים, ופעם אחת ישבתי לידו. אז הבנתי שככל שאתה נמצא קרוב יותר, כך אתה נעשה שפל יותר. ממש רעדתי מפחד. אם הוא גם היה מחבק אותי, הייתי מתמוסס לגמרי. זו יראת הרוממות, זו הקטנות שיעקב אבינו מדבר עליה – “קטנתי מכל החסדים”. הרי לא ר’ אברום חיבק אותו, אלא ה’ יתברך בכבודו ובעצמו. עד כאן למדנו מה זה “כל הקרוב אל ה’”. עכשיו אדמו”ר הזקן ממשיך ואומר “ביתר שאת והגבה למעלה מעלה”. ידועים דבריו הנפלאים בפרק מ”ו של ספר התניא, איך יש לו לאדם להתבונן בחסדיו התדירים של ה’ יתברך ולהתעורר לאהבתו בלהט אש, שהרי הוא יתברך מראה לו אהבתו הגדולה והעצומה בלימוד התורה ובקיום המצוות, “ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש”. אולי אפשר לומר שלכך הוא רומז כאן בשתי העליות שהוא מזכיר – “למעלה מעלה”. עלייה אחת היא למעלה מהעולם הזה החומרי, אל עולמות המלאכים והשרפים, האופנים וחיות הקודש, ועלייה שנייה היא ההתעלות האמיתית והמוחלטת – “עד מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם”. איזו מציאות יש לאדם שנמצא במקום כזה, ובפרט אם הוא מבין שזה אכן “ממש”? במקום כזה מוכרחים להיות אין ואפס ממש, להתמוסס, וזה הרבה למעלה ממדרגת האהבה הפשוטה. אהבה, כמבואר הרבה בכתבי האדמו”ר הזקן עצמו, היא בגדר “יש מי שאוהב”. יש לך מציאות, אתה לא נמס לגמרי, אתה מחבק ואתה מודע לעצמך ולמה שאתה מקבל. אבל עכשיו נכנסנו פנימה יותר, למדרגה שהוא מכנה במקום אחר “אהבה בתענוגים”. זה לא שאני אוהב, אלא שהאהבה פשוט זורמת ומשתפכת, ואת עצמי כבר שכחתי לגמרי. תכלית החוויה הזו מובעת במילים הבאות: “כמו שכתוב: ‘מרחוק ה’ נראה לי’”. ככל שה’ יותר נראה לי, יותר קרוב אליי, כך אני מרגיש את עצמי יותר קטן, יותר רחוק, יותר מודע לגודל המתגלה בי. אם נמשיך עם ר’ אברום זצ”ל, לשבת כאן ולומר אחרת מר’ אברום זה קונץ קטן. להיות בחדר שלו, לשבת לידו ולומר אחרת ממנו – זה קשה מאוד. בכל הכינוסים שהייתי אצלו, כמעט ולא פתחתי את הפה. זה לא היה שייך. דווקא בגלל הקירוב. “וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב. ואם כן, כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא ואין ואפס”. כמה שאתה יותר קרוב, אתה יותר מרגיש ותופס במה דברים אמורים. זו עיקר הקבלה שהחסד הממשי הוא רק צינור, פתח, חלון בשבילה. בשלב הראשון למדתי מהמתנה עד כמה אני זקוק לה’. אחר כך היא גרמה לי להבין שה’ אוהב אותי ומקרב אותי. כעת אני נוכח לדעת שאין כאן רק מערכת יחסים של נתינה וקבלה – אלא שאני בעצמי זה רק הוא יתברך. “אין עוד מלבדו”. לא רק המתנה התמוססה והתגלתה כמעידה על דבר מה עמוק וממשי הרבה יותר ממנה, גם אני בעצמי התמוססתי, “קטנתי”. רוצה אדם בקב שלו וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר “אנכי עפר ואפר”[יד], וזו היא גם כן מידתו של יעקב. כל הגילוי הזה, שנחרת בנפש בתחושת יראת הרוממות וההתמוססות, הוא גילוי מידתו של אברהם אבינו – “חסד לאברהם”. משום כך היה אברהם אבינו כל ימיו “עפר ואפר”, אפוף באותה תחושה של “קטנתי”, חבוק בזרוע ימינו של ה’ יתברך. “וזו היא גם כן מידתו של יעקב”. כאן ישנו מקום עיון. אנו יודעים שמידתו של יעקב אבינו היא מידת התפארת, שבפנימיותה זיהו חכמי הסוד את מידת הרחמים והאמת, אולם אין היא זהה עם מידתו של אברהם. אפשר לתרץ בפשטות ולומר שמידתו של אברהם הייתה באופן מקומי, בהקשר של פרשתנו, גם מידתו של יעקב. כלומר – כאן נהג גם יעקב אבינו כמידתו של אברהם, ומשום כך הוא אומר “קטנתי”. אבל נראה שיש כאן יותר מזה. ה”קטנתי” מיוחד ליעקב אפילו יותר מאשר לאברהם, שכך הוא אומר: “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת”. בנוהג שבעולם, כשאדם מזכיר את הטובות שעשה עמו חברו, הוא פותח בקל ומסיים בכבד. כך גם יעקב – קטנתי לנוכח כל החסדים, ימין שבקדושה, מידת חסד לאברהם. אבל עוד יותר מזה, קטנתי לנוכח כל האמת אשר עשית את עבדך. כשאני בא אל מידתי שלי, מידת האמת, תחושת הקטנתי היא מעל ומעבר. כך אנו מוצאים גם בדברי הנביא, שהקדים את מידתו של יעקב לזו של אברהם: “תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם”[טו]. אלא שהחסד נהיר לנו, “כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות”. אולם באיזו אמת מדובר? מה מבדיל את החסד שנעשה עם יעקב מזה שנעשה עם אברהם? והרי למראית עין קטן חסדו של יעקב, כי אברהם אבינו זכה לשפע שאין לו גבולות. הכתוב מעיד שעשה את רוב ימיו בעושר וכבוד גשמי ורוחני, ואף נאסף אל עמיו בשיבה טובה. אצל יעקב, לעומת זאת, שונים פני הדברים. כבר בתחילת הדרך אין הוא זוכה לברכה מגולה ומפורשת, לרוב טובה הנראית לעין, אלא להבטחת “ושמרתיך בכל אשר תלך” – כאילו אמר לו הקב”ה – אל תדאג, אני אשמור עליך, אתה תחזיק מעמד איכשהו… זו מדרגה אחרת לגמרי. ובסוף ימיו מה הוא אומר: “מעט ורעים היו ימי שני חיי”[טז]. אם כן, על שום מה היה ה”קטנתי” של יעקב למעלה מזה של אברהם? אלא כך יש לומר: עם יעקב מתהלך הקב”ה במידת האמת. אין הוא מקרב אותו ומחבק אותו בכל עת, אלא עוזב אותו לנפשו, לגדול ולפלס את דרכו, להרוויח את לחמו, לבנות את ביתו בכוחות עצמו. ודווקא האמת מגדילה את החסד כמה מונים, שכן אין היא אלא שילוב זרועותיו של הקב”ה – הימין והשמאל, החסד והגבורה. מתוך המיזוג האלוקי הזה נעשה ברור שגם הגבורה אינה רע ח”ו, אלא “כי גבר עלינו חסדו”[יז]. לא באה הגבורה אלא כדי לתת כלים עמוקים עוד יותר לחסד להיקלט, כלים שיש בהם אמת, כלים שיש להם קיום בתוך חיבוקו של הקב”ה. משל למה הדבר דומה? לאב ולאם. האם מפנקת, נותנת ללא גבול, אוהבת ומחבקת ומקרבת ללא סייג, “כאיש אשר אמו תנחמנו”[יח]. אל תוך שפע החסד הזה נמס הבן כאילו שב להיות תינוק, כאילו שב להיות בלוע ברחם אמו. בא האב, ודורש דין. דופק על השולחן ותובע מבנו להיות ראוי לאהבתו, להערכתו. כל בן זקוק לחיבוק האימהי והמגונן. אולם כל בן יודע להעריך גם את מידת הדין של האב, המלמד את הבן לעמוד על רגליו שלו. האב אינו מחבק ומגונן על כל צעד ושעל, הוא רוחש אמון ליכולתו של הבן להסתדר בכוחות עצמו, להצמיח מתוכו את הסגולות המיוחדות לו, שיעצבו את חייו באופן המתאים עבורו. האם היא מידת החסד, שאין לו גבולות והוא מרעיף טובה לכל בלי לפשפש במעשיהם. האב הוא מידת הדין, המשפיעה לראוי ולא למי שאינו ראוי. הבן, המקבל הנוהג אמת בעצמו ומכיר בטובת אמו אך גם בטובת אביו, הוא מידת התפארת – היודעת ששילובם של החסד והדין אינו אלא רחמים גמורים. שכך הוא זוכה לטובה היותר גדולה, עמוקה, אמיתית ומשמעותית[יט]. לכן – “קטנתי מכל החסדים”, אבל עוד יותר מכך – “מכל האמת”. רק כך אני מפיק את מלוא התועלת ממתנתי. הן אברהם אבינו היה “עפר ואפר”, וממילא לא נשאר מי שיכיר בטובה. כל כולו התבטל לנוכח גילוי ימין דקדושה שבו היה אפוף כל ימי חייו. אבל אני, דווקא מכיוון שהרחקת אותי ונתת לי את ההזדמנות להיות לעצמי, זוכה לדעת באמת עד כמה גדל חסדך. אולי גם על כך יש לומר “רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו”[כ] – חברו זה הקב”ה, המאכיל את אברהם נהמא דכיסופא, לחם חסד שאוכלו הוא רק מקבל. ואילו אצל יעקב, ניתן הלחם בדרך אמת, כביכול הרוויח את לחמו, ולכן גבר חסדו וגדלה קטנותו. והייתי שפל בעיני ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו, ולא די לו בהבטחתו “והנה אנכי עמך”ט כו’. מפני היות קטן יעקב במאוד מאוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים, “כי במקלי” כו’, ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו’, וכמאמר רז”ל “שמא יגרום החטא”[כא], שנדמה בעיניו שחטא. מה בין שפלותו של אברהם לקטנותו של יעקב? אמרנו קודם שזו של יעקב גדולה מזו של אברהם, אולם כעת עלינו לדייק יותר. לכאורה, לא כן הוא. הרי אברהם אבינו בטל עד למדרגת עפר ואפר, תכלית השפלות שבנמצא. הוא מתמוסס באמת בחסדי ה’. כך אנו מוצאים, כשעמדו ארבעת המלכים על החמישה, ובשטף מרוצת כיבושיהם שבו גם את לוט, הריק אברהם כנגדם את חניכיו ורדף אותם מבלי להסס לרגע. כמה שונה הדבר מנוהגו של יעקב, שכשרק חשש מפני עימות אפשרי עם עשו הרשע, מיד הכין עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון ולתפילה מה הם עושים? ובפרט כשכבר היה מובטח בשמירה מאת הקב”ה! נראים הדברים שאכן היה אברהם אבינו בטל בתכלית, עוד יותר מיעקב. משום כך לא נצרך מעולם להתפלל לה’ שיעשה עמו חסד, תמיד היה בטוח באהבתו ובחסדיו המגולים. מי שבטל כעפר ואפר, רק יד ה’ הפועלת בו נגלית מתוכו. הוא עצמו אינו תופס מקום כלל, ועל כן גם אינו מוצא מקום בנפשו לחשש מפני הבאות. אולם יעקב לא היה “קטנתי” בתכלית. מצד החסדים – קטנתי, אולם מצד האמת – גדלתי. סיגי הריחוק והעצמאות שנוספו בו, החלישו את ביטולו ונטעו בו ספקות. כך למראית עין חיצונית. אולם לאמיתו של דבר, דווקא יעקב הוא הקטן האמיתי. משום כך אומר אדמו”ר הזקן כי “בזאת התנצל על יראתו מפני עשו… מפני היות קטן יעקב במאוד מאוד בעיניו”. ידוע בפנימיות התורה שעיקר השפלות האמיתית היא בקו האמצע דווקא, שבו מידת התפארת וגם מידת המלכות – מידתו של דוד המלך ע”ה, שאמר על עצמו “והייתי שפל בעיני”[כב]. כי חסרון השפלות של אברהם הוא בהיותו עפר ואפר. מציאות של עפר היא מציאות שפלה בתכלית, אולם אחרי ככלות הכל – מציאות היא. כביכול מי שאוחז בשפלות כזו, מבטל עצמו עד קצה גבול היכולת, ובסופו של דבר – כשהוא בא אל גרעין הישות שבו, שאינו יכול עוד להיבטל – הוא מדמים ומאבן אותו, הופך אותו לחפץ דומם. אולם שפלותם של דוד ושל יעקב הייתה שפלותו של אדם חי, עצמאי, בעל חיים משלו, שנוטל את כל עושר החיים וכוחות הנפש שבהם התברך – ויודע שעל כל אלה הוא חייב לה’ יתברך את התודה העמוקה ביותר. שאין חסד ואמת גדולים יותר מאלו שנעשו עמו, שנברא כאדם החי את חייו בעצמו ומכיר טובה על כך למי שבראו והעניק לו את כל הטוב הזה. ה’ יתברך נתן ליעקב חסד, אולם ביקש ליצור בו גם כלי שיוכל לקבל את החסד הזה מבלי להתמוסס. שיכיר בכל הכוחות המופלאים שניתנו לו, אבל ידע שכל כולם לא משלו הם. “וכן בדוד הוא אומר: כי ממך הכל ומידך נתנו לך”[כג]. לכן יש לו ליעקב התנצלות על יראתו מעשו, כי דווקא ממנה עולה קילוסו של מקום. דווקא מתוך כך שמקבל החסד אינו נמחק, אלא עומד על עומדו וממשיך להתקיים כאישיות שיש לה מקום לעצמה נוכח פני ה’. כך אנו מוצאים גם בדוד, שלא עשה עצמו כעפר, אלא הבליט את עצמו מאוד מאוד בבואו לקלס ולשבח את ה’ יתברך – “ודוד מכרכר בכל עז”[כד]. תאמר שהיה הכרכור הזה של גאווה וחשיבות עצמית? תלמוד לומר – “ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה”כב. שפל, אך לא דומם. עניו, אך לא עפר ואפר. בפרשתנו מעיד יעקב אבינו על עצמו: “כי חנני אלקים וכי יש לי כל”[כה]. על פי דברי חז”ל[כו], בא ה”כל” הזה על רקע מידתם של אברהם ויצחק – “בכל”[כז], ו”מכל”[כח]. אברהם אבינו היה עדיין “בכל”, משהו המתקיים לו בתוך מציאותו של יוצר ‘כל’, מציאות דוממת כעפר, שבעצם קיומה מקום תורפתה. ליצחק אבינו היה רק “מכל”, משהו מתוך הכל, שהרי מידת הדין רואה את עצמה כמקורבת רק לעתים. אין היא באה עדיין בסוד האמת ליעקב, הרואה גם בעיתות הריחוק אך טוב וחסד. רק יעקב אבינו הוא “כל”, וכמו שאומר עליו אדמו”ר הזקן במקום אחר[כט] – “מבריח מן הקצה אל הקצה”. בכל מקום ובכל שעה קטן הוא בעיניו, בשעת קירוב כבשעת ריחוק. סמל לדמותו של יעקב היא הלבנה[ל], שהקב”ה מיעט אותה וגזר עליה להיות נעלמת ואז לשוב ולהתמלא, וחוזר חלילה. כעת הזו, נדמה בעינינו הדבר לחסרון. אולם לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואז יהיה עיקר גילוי שכינה בתחתונים דווקא – בדמות העולה מתוך הריחוק, וגם כשהיא עומדת במילואה היא מגלה את כבוד ה’ כאור שבעת הימים – שעליו בירך יוצר כל “כי טוב”[לא]. עריכה: דובי ליברמן[א] בראשית לב יא.[ב] היא הנדפסת בקובץ איגרת הקדש (כלול בספר התניא), סימן ב.[ג] ראה תיקוני זוהר כב, א.[ד] בראשית לב ו.[ה] תהלים קכד ב-ג.[ו] דברי הימים א’ כט יד.[ז] מידת החסד מתגלה בזרוע ימין של הקב”ה, כביכול, על פי ההקבלה הנפוצה בין עשר הספירות לשיעור קומת האדם. מקור הדברים ב’פתח אליהו’, הקדמת תיקוני הזוהר (יז, א).[ח] שיר השירים ב ו.[ט] בראשית כח טו.[י] ירמיהו לא ב.[יא] תיקוני זוהר שם.[יב] למעשה, לא רק יראת הרוממות צומחת מתוך החסד המתגלה, אלא אפילו יראת העונש. כך מצינו במאמר חז”ל שהוזכר לעיל: “נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא: שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו”.[יג] זמן אמירתה של שיחה זו היה חודשיים לאחר הסתלקותו של האי צדיק וחסיד, אבינו רוענו.[יד] בראשית יח כז.[טו] מיכה ז כ.[טז] בראשית מז ט.[יז] תהלים קיז ב.[יח] ישעיהו סו יג.[יט] וגם כאן, לכאורה, יש שיכול ידיים של שמאל וימין. כשהקב”ה נוהג עמי בימין, מקרב ומחבק, אני מוצא את עצמי נוהג בשמאל – מתמוסס ומתבטל. כשהוא נוהג עמי בשמאל, מרחיק אותי ונותן לי לפלס דרך בעצמי, אני נוהג בימין – מתפתח, פורח, מגלה את הברכה הצפונה בתוככי הווייתי.[כ] בבא מציעא לח, א.[כא] סנהדרין צח, ב.[כב] שמואל ב’ ו כב.[כג] אבות ג: ז.[כד] שמואל ב’ שם יד.[כה] בראשית לג יא.[כו] בבא בתרא יז, א.[כז] בראשית כד א.[כח] שם כז לג.[כט] תניא פרק יג, אגה”ק סימן ו.[ל] כפי שנרמז בברכת הלבנה: “ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך”. ארבע הברכות הללו הן כנגד ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. עיקם הכתוב וכינה לקב”ה “קונך” ולא “מאצילך”, כדי לרמוז ליעקב. וראה חולין ס, ב מה שניחם הקב”ה את הלבנה שיהיו הצדיקים נוהגים במידתה: “זיל ליקרו צדיקי בשמיך – יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן”.[לא] בראשית א ד.

הקדישו שיעור זה

ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן

שתפו שיעור זה:

שיעורים אחרונים באתר

הצטרפו לקבלת השיחה השבועית

כל שבוע - אצלכם במייל

דילוג לתוכן