פדיון הבן

פדיון הבן

ז, ב ההוא גברא דאקדיש בשיראי -  ח א

ט א תוד"ה והלכתא

אבני מילואים סימן לא

[ג] דלא סמכה דעתה. בתוס' (ט, א ד"ה והלכתא) כתבו דמה"ט נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן ע"ש, וצריך עיון במה שנהגו ליתן לכהן בפדיון הבן אבנים טובות ומרגליות דהא מבואר בש"ס להדיא דגם בכהן בעינן סמכה דעתי' ע"ש (ח, א) אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו' וכתבו תוס' שם ז"ל ללישנא קמא מייתי ראי' עכ"ל וללישנא קמא דרב יוסף משום דלא סמכה דעתא ע"ש ומוכח דגם בכהן בעינן סמכה דעתי'.

אלא דלא נדע כוונת תוספת דלכאורה נראה דבכהן אינו מקנה לישראל שום דבר ואינו אלא בע"ח ויוכל הישראל לפרוע לו בע"כ.

וראיתי בס' עצמות יוסף שכתב ז"ל אם נתן לכהן חמש סלעים מה לנו בידיעת הכהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים, ונראה דכיון שהכהן הוא אדון הבכור זה אם אין לו ידיעה בשיוי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שיעור הקידושין ע"ש. ואכתי לא אתברר לי דמאי שנא מפרעון בע"כ דשמי' פרעון אפי' בפדיון הבן וכמ"ש פרי חדש בספרו מים חיים [בתשו' סי' ה'] בכהן א' שדר בכפר ולא רצה לקבל פדיונו וע"ש דיכול ליתן הפדיון בע"כ דפרעון בע"כ שמי' פרעון ע"ש וא"כ למה לי סמיכת דעתו.

קובץ שעורים קידושין אות לו

לו) [דף ו ע"ב] שם. בהא דמהני מתנה ע"מ להחזיר בפדיון הבן צ"ע, דהא לכאורה בפדה"ב אינו אלא פריעת חוב גרידא, ובפירעון ודאי לא מהני מתנה ע"מ להחזיר אלא א"כ מקבל המלוה מרצונו דהוי מחילה ולא פירעון, ובודאי אם יתן לעני צדקה ע"מ להחזיר לא קיים מצות צדקה, ומ"ש פדה"ב, וצ"ל דהחוב בפדה"ב הוא בתולדה מהמצוה וכיון דהמצוה מתקיימת במתנה ע"מ להחזיר כמו בכל מתנות כהונה ממילא מסתלק החוב, ויסוד זה מוכח בתוס' ב"ב נ"ו גבי חמש ולא חצי חמש עיין שם, אלא דקשה מהא דבספק פדיון הממע"ה ואם העיקר הוא המצוה ראוי לילך בספיקו להחמיר.

יו"ד סימן שה

ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).

ביאור הגר"א

(ליקוט) ואין האב כו' וגם כו'. כ"ז הוא תמוה דלא מיבעיא ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו אלא דאף אחר יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב דלא עדיף ממ"ש שאחר יכול לפדות כמ"ש בפ"ד דמ"ש וכן נטע רבעי כמש"ש בפ"ה וכן הקדש כמ"ש בערכין וכ"ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמ"ש בבכורות מ"ח א' ב' ושם אישתעבדו ניכסי כו' וע"ש כל הסוגיא ובקדושין כ"ט ב' ובתוס' שם וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה אלא דלכתחלה יותר מצוה באב וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב):

סוף פסחים דף קכא עמוד ב

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן - אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים.

שולחן ערוך סימן שה

הכהן שואל אותו: במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו...

ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' רל"ה).

רמב"ם סהמ"צ מצות עשה פ

שצונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כב) בכור בניך תתן לי. ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו (ס"פ קרח) אך פדה תפדה את בכור האדם.

שו"ת דעת כהן סימן קפז

כיון שקראתו תורה פדיון, י"ל שהרי זה כעושה סחורה, שנכנס הבן לרשותו, מצד גדרי התורה ע"י קיום המצוה. וכ"ז מורה שאין אנו צריכים לומר שהבן הוא שייך לכהן לפני הפדיון באופן ממשי, אלא מאחר שהתורה קראתו בשם פדיון י"ל דהוי כמו סחורה, שמכניס איזה דבר מרשות לרשות... ואין הדבר דומה לשאר מתנות כהונה, שההיתר נמשך רק מהנתינה וקיום המצוה, בלא תיאור של כניסת איזה דבר לרשותו של אדם, וע"כ י"ל דלכו"ע צריכים כאן דעת בעלים.

הערות מו"ר הרצי"ה

ובזה שהתורה קראתו כאן בשם פדיון י"ל שהודיעתנו שיש באמת במצוה זו ענין של פדייה ממשית לגופו של בן הישראל, שהוא נכנס על ידה מרשות כהונה לרשות ישראל בכלל. ובזה י"ל שמתבאר ביותר ענין הוראתו של הרמ"א, ע"פ ת' הריב"ש (סי' קל"א) שאין דין שליחות בפה"ב,

אמנם ממה שרבותינו מוני המצות, הרמב"ם סהמ"צ מ"ע פ' ואחרים...קבעו את עיקר יסודה של מצות פה"ב  בקרא דפ' מתנ"כ שבפ' קרח תפדה את בכור האדם, שצווי זה הרי נאמר לאהרן, מוכח שעיקר יסודה של מצוה זו הוא באמת מצווה אל הכהן, שהוא יפדה את הבכור במה שיקבל את שקלי הפדיון, והיא מסתימת

ולפיכך כאן הכהן עושה מצוה עצמית בקבלתו זאת, יותר מבשאר מצות מתנות כהונה, ואין לדמות אותה להן,

וכן מה דאיתא בתקון הגאונים המובא שם, שהאב מברך את הברכות בהדי דיהיב ליה לכהן את כסף הפדיון...הרי היה צ"ל מקמי דיהיב ליה...הוא ג"כ נמשך מתוך הבלטת כוון זה, שהמצוה נעשית מבין שניהם ובהמשך הדברים שביניהם: