מקדש בריבית

מקדש בריבית

ו, ב...הערמת רבית....

בית שמואל סימן כח ס"ק כו

משום ריבית. היינו הערמת ריבית כן הוא בש"ס ורש"י פי' על המקשן דהקשה הא ריבית מעלייתא הוא דקושיא שלו היא ואמאי קרי הערמ' ריבית משמע דלא הקשה על הדין למה היא מקודשת אלא הקשה למה קרי ליה הערמת ריבית מזה ראיה דרש"י ס"ל המקדש בריבית קצוצ' מקודש' וכ"כ ב"ח בשם הריטב"א שכתב לה אם נתנה לו ר"ק והוא מקדש אותה בריבית זה מקודשת

חידושי הריטב"א בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואמרינן האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר לה ארבע בחמשה. פי' וקידשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו. רבית מעלייתא הוא. פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי ליה הערמת רבית, אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת, דמעות דרבית שפרעם לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו, ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם, ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מיתקן לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפרישית בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"א ב') פירוש מרווח.

בבא קמא דף קיב עמוד א הניח להן אביהן מעות של רבית, אף על פי שיודעין שהן של רבית - אין חייבין להחזיר; אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי; רבא אמר, לעולם אימא לך: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, ושאני הכא, דאמר קרא: אל תקח מאתו נשך ותרבית, אהדר ליה כי היכי דנחי בהדך, לדידיה קא מזהר ליה רחמנא, לבריה לא מזהר ליה רחמנא.

בבא מציעא דף סה עמוד א ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו, כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה. רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה. מאי טעמא - כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא.

תמורה דף ד עמוד באמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אם עביד - מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי - משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא.

(דף ו עמוד א) דאביי ורבא במאי פליגי? ברבית קצוצה קמיפלגי, וכדרבי אלעזר. דא"ר אלעז': רבית קצוצה - יוצאה בדיינין,..ור' יוחנן אמר: אפי' רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין. א"ל: התם בסברא פליגי? התם בקראי פליגי!... ואמר רב נחמן בר יצחק: מ"ט דרבי אלעזר - דאמר קרא וחי אחיך עמך - אהדר ליה כי היכי דניחי עמך.

מחנה אפרים דיני ריבית סימן ב רבית קצוצה אחר שבא ליד המלוה אי קנאו ונעשה ממון שלו לכל דבר אלא שצריך להחזיר דמיו או לא קנאו וכל שהוא בעין צריך להחזירו בעיניה. ראיתי להריטב"א ז"ל לפרק א"נ רבינו פירש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשה מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשה ממש אלא דמיו וכפי דמיהן של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו דהא קננהו במשיכה, דהא ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבים להחזיר הלכך קנייה ואלו קידש בו את האשה מקודשת יע"ש.

וכ"כ בחידושיו לקידושין לדף ו' ,,,

ודברים אלו הם קשים לע"ד דאפי' אם נודה לו לדבריו במ"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם חזר וקידש בהם את האשה מקודשת מ"מ כשעדין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דר"ק יוצאה בדיינים לאו מידי קא יהיב לה, וכ"נ מדלא נקיט לה אביי למלתיה דהמקדש בהנאת מלוה אפי' בכה"ג דהוי רבית קצוצה:

עוד נלע"ד דזוזי דרבית' אף אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך להחזיר אותם דמים עצמם או אותו בגד עצמו שלקח ברבית,

וכן נרא' מפשטא דסוגיין בריש פ' הגוזל בתרא דאמ' רמי בר חמא על בריית' דקתני הניח להן אביהם מעות של רבית אף על פי שיודעין שהן של רבית אין חייבים להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ע"כ מוכח מהכא דהאב שקיבלם חייב להחזירם בעינייהו כעין גזילה,. ואף רבא דפליג עליה וס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכו' מודה דלא קנאם האב והא דפטורים היורשים הוא גזרת הכתוב,

וכן מוכח מההי' דאמרינן בפ"ק דתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא

וכי תימא איך אפשר לומר דרבא סבר דלא קנה המעות או החפץ של רבית והא רבא גופיה קאמר בא"נ דף ס"ה, משמע דמדינא אין צריך להחזיר הרבית עצמו שלקח זולת בדבר מסויים ומשום כי היכי דלא לימרו הא לאו הכי נראה דכל שמחזיר הדמים סגי כמו שדקדק הריטב"א ז"ל יע"ש,

נראה לע"ד דאין משם ראיה דההיא מיירי במכר לו גלימא משום הד' זוזי דרביתא דהוה מסיק גביה דדל מהכא זוזי דרביתא מ"מ המכר קיים

נתיבות המשפט בסימן רח [א] מקח שנעשה באיסור. כתב הריטב"א...

למסקנא דהש"ס (ב"ק קיב) דהיורשין אינן מחזירין מטעם דכתב רחמנא [ויקרא כ"ה ל"ו] וחי אחיך, אהדר ליה כי היכי דניחי, לדידיה אזהר לבריה לא אזהר וכו', מוכח מקרא דרחמנא אקני ליה הריבית, רק שהזהירו להחזיר כי היכי דניחי, ואין עליו רק מצות עשה להחזיר הריבית, ומשו"ה בניו פטורין.

בית שמואל סימן כח ס"ק כו מיהו י"ל דוקא כשלקח כבר מעות ריבי' ממנה מקדש בו בזה ס"ל לריטב"א דמקודשת אף על גב ר"ק יוצא בדיינים מ"מ יכול לקדש בו לא יהא שהוא חייב לה ולא אמר כנסי סלע שאני חייב לך דהיא מקודשת וכן י"ל אם גזל ממנה מעות ומקדש בו ולא אמר לה שהוא מחזיר גזל שלה דהיא מקודשת אבל אם לקח ממנה איזה חפץ בריבית ומקדש בו י"ל דאינה מקודשת די"ל דידי שקלתי

שערי יושר שער ה פרק ג, מ נראה לענ"ד די"ל דגם לפי מה דאמרינן במסכת תמורה דמאן דסובר יוצאה בדיינים הוא משום דס"ל אי עביד לא מהני, מ"מ קנה המלוה את הרבית כיון דקיי"ל שמה שאסרה תורה הוא רק ע"י קציצה, ובפשטות י"ל דעד כאן לא חשיבא קציצה, אלא אם הועילה הקציצה להתחייב על פי דין המשפטי, אבל אם לא הועילה כלום, הוי כמו בלא קציצה, ומותר אח"כ מדין תורה ליקח הרבית כרבית מאוחרת, ומזה שאסרה תורה ליקח את הרבית ידעינן שאמרה תורה שמהני מעשה הקציצה והפרעון, אלא לענין זה לא מהני מה שחייב להחזיר אח"כ, אבל אם נימא דלא מהני כלל, יהיה מותר גם ליקח את הרבית,

שערי ישר שער ה פרק ג לה ובחידושי הריטב"א למסכת קידושין כתב בזה ענין נפלא ...ובאמת י"ל דלא קשה מידי דכל היסוד שכתבו הריטב"א והרשב"א דלא נחתינן לנכסיו ברבית הוא ממה דילפינן מקרא דליכא חיוב על הבנים, דמזה מוכח דליכא שיעבוד נכסים, ומזה מוכח דליכא גם בשיעבוד הגוף רק מצוה גרידא וכמו שכתבנו לעיל, וממילא מוכח דקנה דמי הרבית בקנין גמור,