האם חזקת האם מועילה לבת

יג  א

משנה - ראוה מדברת

גמ' – מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה וכו'

שב שמעתא  ש"ד פ"ג

כתוב בתשובת הגאונים בתראי (סי' ה) באחד ששחט שבע בהמות ואחר כך נמצא באחת שניקב בית הכוסות ונתערבו הטריפות בכשירות וקודם שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות, מי נימא דגם חצי השני מותר מאחר דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, ואנו יודעין בודאי שזה חציו השני. וא"כ איך נחלק בהמה אחת לומר שחציה מותרת וחציה אסורה

והובא דין זה בפרי חדש יו"ד סוף הספר, וכתב עלה ז"ל, ואנכי הרואה ששום אחד מהם לא כיון להלכה יפה, לפי שכל זה הולך על טעותא שכתב הט"ז שכבש אחד אינו בדין שיהיה מקצתו מותר ומקצתו אסור, ולפיכך אלו חכמים מקצתם אוסרים הכל ומקצתם מתירים הכל, וכבר כתבתי בפנים שזה הוא טעות, וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש, וכל שיעורי חכמים כך הוא ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ל הפר"ח:

שם פ"ד

אמנם אחר העיון רואה אני את דברי המתירים הכל גם חלק הנשאר בחנות קבוע, מהא דתנן פ"ק דכתובות דף י"ג...ואמרו בש"ס התם חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה, ואיכא מאן דאמר התם מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ע"ש, אלא דאנן קיימא לן כמאן דאמר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה

והרי התם הספק שנסתפקנו אם נבעלה לנתין ולממזר הוי הולד ממזר והאם נפסלה לכהונה...וחזינן דמהני חזקת האם לבת, ואמרינן כיון דהאם בחזקת כשרות שלא נבעלה לפסול לה מהני חזקת האם להכריע גם לבתה וכשרה לקהל, וכיון דחזקה מהני לחציה שאין לו חזקה דומיא דאם לבת ואמרינן דמהני חזקה נגד כולו,

א"כ רובא דעדיף מחזקה מכל שכן דמהני רובא של החציה שפירש להכריע חציה השני דמותר - - -

ובטהרות פרק ו' משנה א' נראה דאיפלגי תנאי בכגון זה שם המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרשות היחיד כשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא כשהוא ברשות הרבים ספיקו טהור. ר' שמעון אומר רשות הרבים מפסקת, וכתב שם הרמב"ם בפירושו ז"ל, מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברשות הרבים טהור לפי שהיה שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהיה טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברשות היחיד, כי איך יאמר שהוא עתה ברשות הרבים חי ולפני זה כשהיה ברשות היחיד היה מת? זה יהיה שקר! וזהו ענין אמרו רשות הרבים מפסקת, רצה לומר יסור משפט הספק הקודם ברשות היחיד, ולשון התוספתא ביאור מאמר ר' שמעון כן הוא, ור"ש מטהר שהיה ר"ש אומר רשות הרבים מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברשות היחיד וחי ברשות הרבים, ואין הלכה כר' שמעון עכ"ל.

הרי מבואר דלר' שמעון מכריע קצתו את קצתו, כיון דקצת הזמן שהיה ברשות הרבים חי היה מכריע את קצת הזמן שהיה ברשות היחיד שהיה אז חי. אבל חכמים סברי דאין קצתו מכריע קצתו אע"ג דסתרי אהדדי, אלא כל חדא וחדא כהלכתו וכדינו, משום הכי סברי דברשות היחיד הוא טמא ואמרינן מת היה ואחר כך ברשות הרבים אמרינן שם חי הוא. וכיון דקיימא לן הלכה כחכמים א"כ הכי נמי בנידון דידן אין קצתו מכריע קצתו וכל חדא כהלכתו ודינו, ומה שהוא פירש נדון כרוב, ומה שנשאר בחנות נדון כקבוע ואסור מספק, וזה היפוך ממה שהוכחנו דחזקת האם מהני לבת.

שו"ת אחיעזר חלק א - אבן העזר סימן א (ב)

יש לחקור ספק טומאה ברה"י דעשה הכתוב ספק כודאי, אם הוא בתורת בירור וגזיה"כ הוא שאנו אומרים שהמאורע היה שזינתה או שנגע בטומאה וספיקו כודאי היינו כגוף ועצם הטומאה וכשאר דיני התורה כמו רובא וחזקה המברר אמיתת הדבר או שאין זה ברור כלל על עצם המאורע בפועל רק דין נפרד וטומאה נפרדת בפני עצמה

 ובסוטה אף דכלפי שמיא גליא שטהורה היא מ"מ אסורה כמ"ש התוס' בסוטה כ"ח ואסורה בתרומה אף שיודעת שטהורה היא אלא דכך גזרה תורה בספק כזה שלא נתברר לפנינו א"כ הרי נתחדש ע"ז איסור וטומאה בפ"ע,

ונפ"מ לספק טומאה ברה"י כגון ספק נגע במת מ"מ אם נכנס למקדש אינו חייב דהא חיוב ביאת מקדש בטמא הוא רק בתנאים מיוחדים, וטומאת מת כל שאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב משום ביאת מקדש, א"כ נהי דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מכל מקום אין ראי' מזה שיש עליו טומאת מת באופן שהנזיר מגלח עליו והוא טמא רק משום ס"ט ברה"י דהיא כטומאה בפני עצמה ולא טומאה בפועל כמו שהיא.

זהו שאילת הראשונים ופלוגתא בירושלמי, ומדברי התוס' בשבועות י"ט והר"ש פי"ב דפרה מבואר דס"ל דחייב על ביאת מקדש, אבל מדברי הרמב"ם בהל' שגגות פי"א ה"ו דלא ביאר המקום מבואר דמיירי ברה"י וס"ל דאינו חייב על ביאת מקדש, ובירושלמי נזיר פ"ח ה"א נזיר שנטמא בספק רה"י רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ריו"ח אמר אין הנזיר מגלח כו', צבור שנטמאו בס' רה"י בפסח ריו"ח אמר יעשו בספיקן ור' הושעי' אמר יעשו בטומאה,

אבל בנזיר ובביאת מקדש דבעינן תנאים מיוחדים לטומאת מת שיהא הנזיר מגלח עליו וע"כ גם ס"ט ברה"י נהי דהוא טמא מ"מ דמי לטומאה שאין הנזיר מגלח עליו,

ונראה דספק סוטה הוי ודאי יבמה לשוק כשארי יבמה לשוק ולא הוי ספק ערוה משום דהא בחזקת איסור לשוק עומדת ורק ליבם נאסרה מגזיה"כ וממילא דצרתה בחזקת היתר ליבם עומדת ולהכי מותרת צרתה להתיבם מן התורה, ומה שלא החמירו מדבריהם ככל ספק ערוה דצרתה חולצת ולא מתיבמת דעל עצם ספק סוטה לא הצריכו לאסור מספק שמא זינתה שהרי מה"ת בעשה אפילו קמי שמיא גליא שהיא טהורה וגם צרתה לא נאסרה מספק דהא הסוטה אומרת טהורה אני ואף על פי שאסורה מגזיה"כ דונטמאה כל זמן שלא נתברר ע"י השקאה מ"מ לשארי דינים בנוגע לצרתה משום ברי דידה לא החמירו ורק דהוי כשארי חיי"ל דצרתה חולצת או מתיבמת, וקצת דברים קרובים למש"כ שמעתי ומטין בבי מדרשא משמו דמר ידידי אלופי ומיודעי הגאון הגדול מו"ה חיים הלוי שליט"א האבד"ק בריסק.