מוסר

מוסר

גיטין ז א

שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו? שרטט וכתב ליה (תהלים לט, ב) "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה (תהלים לז, ז) "דום לה' והתחולל לו" דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר.

בבא מציעא פג ב

אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, וקא תפיס גנבי ואזיל. שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה! - שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם.

בית יוסף חושן משפט סימן שפח

ומ"ש ואפילו היה מיצר לו ומצערו. בפרק קמא דגטין (ז.) שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר... והביאו הרי"ף בסוף קמא (מג:) וכתב שמעינן מינה דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל למלכות לא שנא גופיה לא שנא ממוניה וכתב הרא"ש בתשובה (כלל י"ז סי' ב) אם הוא מלשין אותו אפילו בידים מותר להרגו כההוא דהגוזל בתרא(קיז.) ואותו מעשה דפרק קמא דגיטין גניבא הוה, ואדם גדול בתורה היה, ולא היה 'מסור' (שמוסר יותר מפעם אחת) אלא מצערו ומקניטו בדברים אחרים עכ"ל וכיוצא בזה כתוב בתשובת הרשב"א (ח"א סימן קפ"א):

המאירי גטין ז, א

יש שואלים בה והלא המסור מכלל המורידין הוא ולמה מיחה בידו ורב כהנא נמי חזינן (בסוף בבא קמא קיז.) דשמטיה לקועיה דחד. יש מתרצים בו שמכל מקום תחלה ראוי להרבות עליו בתפלה. ואין נראה כן שהרי במוחלט הוא מוחה בידו... בויש מפרשים שלא היו אלו המצרים לו מפסידים לו כלום בהדיא אלא שמצערין אותו בדבריהם ובעסקיו עד שאיפשר שגורמים לו הפסד והוא שאמר מצערן לי. ואף זה אין נראה לי שאף הוא לא היה מורה לעצמו היתר בכך מחמת צער דברים ומיני בזיונות. אלא שיראה לי שאף ב'מסור' הגמור אף על פי שהוא בכלל מורידין מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו! וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין.

מאירי ב"מ פג ב

תלמידי חכמים וחסידים ואנשי השם ראוי להם על כל פנים להרחיק עצמם שלא להתודע לרשות וכל שכן לקבל מהם מנוי לתפוש גנבים וליסטים ושאר רשעי הדור לימסר להריגה שכל שעושה כן הרי הוא גורם להרוג הרבה נפשות מדין המלכות שלא מדין תורה.

הריטב"א ב"מ שם

והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי. [ומ"מ במקום שאין כח למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור.]

יבמות דף מו עמוד א

הני דבי פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו, כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא?.. הכי א"ר ששת: מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח, ומלכא אמר: מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא.

רש"י

כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא.

הרשב"א שם

ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלים נינהו והיינו דקאמר דמשתעבדי בהו עבידתא יתירתא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ומיהו אינשי דלא מעלו הוו ובעא מיניה אי בעי גיטא דחירותא כיון דגבאי המלך מוכרין לו ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בטפסאי דמלכא מנח דעל דעת כן הן באים לדור בארצו וכאילו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף דכתיב וישב ממנו שבי וזה שמכרן לו גופן קנוי לו כעבדים עבריים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין.

המאירי שם

יש מפרשים בשמועה זו שעל ישראלים נאמרה ושאל עליהם אם נקנו קנין הגוף להצריכם גט שחרור... או שמא אין זה דרך קנין והשיב שדרך קנין הוא ואם יוצא ברצון הבעלים לא דיו במחילה עד שיכתוב לו גט שחרור מפני שהמלך מן הדין הוא בא עליהם ממה שיש לו עליהם חוק ידוע והרי הוא לדין מה שחקו עליהם ככובשו במלחמה. ושמא תאמר והרי עבד עברי אינו נוהג בזמן שאין יובל הני מילי במכרוהו בית דין או מוכר עצמו לדעת שיציאתו תלויה ביובל ואין כאן יובל אבל כל שזכה בו הגוי בכבוש מוכרו לכל זמן שירצה או לעולם אלא שאסור בשפחה:

רמב"ם הלכות רוצח פרק ב הלכה ד

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו.

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה טז

וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על האיש ישתעבד בזה שלא נתן, ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל, זה העני הרי זה עובד בו יתר מדאי שדין המלך דין אבל אינו עובד בו כעבד. במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ.

שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה ט

גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. ועיין במועד קטן (יז.) ... חזינן דאף על גנבא אסור להחמיר יותר מדינו שחייבה תורה. וא"כ פשוט שגם מכות וישיבה במאסר וכל יסורי הגוף, שאסור.

עכ"פ בגנב ובמזיק אסור למוסרו לשלטון. ולא קשה מעובדא דר"א בר"ש ור' ישמעאל בר' יוסי (בבא מציעא דף פג:), כדתירץ הב"י בס"ס שפ"ח, דכיוון שנתמנו ע"ז מהמלכות שאני, והביא זה מתשובת הרשב"א.

בית יוסף חו"מ שפח

ז"ל הרשב"א על 'מסור' אחד שהורו למלך שהוא חייב מיתה וצוה המלך להרגו. זה רודף היה והתורה אמרה "הבא להרגך השכם להרגו" ואפילו רודף למסור ממון מדרב כהנא בפרק הגוזל בתרא (קיז.) ובודאי מי שאינו מוחזק בכך אין ממיתין אותו אחר מעשה אבל מי שהוחזק בכך ממיתין אותו בין בשעת מעשה בין לאחר מעשה וכל הקודם זכה. וכל הנעשה ענותן ומרחם על אלו נעשה אכזר על דורו וכמו שאמרו בהניזקין (גיטין נו.) ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס חרבה ביתנו... שלא נאמרו דברים הללו אלא בדיני סנהדרין אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו, שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על דין תורה היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם. עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ב"ר שמעון (בבא מציעא פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו ואף על גב דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי מכל מקום לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה. וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם.