עדים זוממין

עדים זוממין

ד ב תני ר'  חייא

תוספות ד"ה ועדים זוממין – פירש ריב"א

מהר"מ  שם

שטמ"ק ד"ה ועדים זוממים. תימה מה שייך למיתני עדים זוממים בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטורים דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. לכך פירש ריב"א וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל:

שטמ"ק שם

דוקא כשהוזמו ועדיין לא שילם מי שהעידו עליו שאם שילם לא מיחייב דגזה"כ הוא דכתיב לעשות ולא שכבר עשה ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנטא הוא ולמאן דאמר ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום. רבי יהונתן ז"ל:

פני יהושע מכות ב ב

איכא למידק איפכא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי אדר"ע הא כיון דלא שילמו אין לך קנס גדול מזה והיאך אפשר לומר דרבנן סברי דאפילו בכה"ג שהממון ביד בעלים הוי ממון ולא קנס, ועוד הא תנן בס"פ אלו נערות (דף מ"א ע"ב) זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק אין משלם על פי עצמו וכ"ש הכא שלא הזיק כלל אלא ביקש להזיק, מיהו אפשר דרבנן סברי דתשלומי עדים זוממין משום כפרה ומש"ה מחייבי רבנן על פי עצמו

מכות ה א משלשין בממון ואין משלשין במכות

מכות  ד א משנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה

גמרא. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא.

תוס' כתובות ל ב ד"ה זר

וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה

תוס' ד א ד"ה  כראי

כריתות כד ב  רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו

רש"י והוזמו עדיו - לאחר שנגמר דינו ליסקל. זכה בו - דהפקר הוא משנגמר דינו.

להלן סח ב  אמר ר' יוחנן גזל  

להלן קיז א אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי...הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא - מיקלי קלייה.

תוס' להלן כז ב  קמ"ל

שמ"ש חיי שרה  תרע

להכיר בין איסור להיתר אינה כ"כ רבותא, מפני שיש שינוי במהותם, אבל להכיר בין ממון של זה לשל זה, ששניהם היתר אלא שנמשך אחר בעליו...לזה צריך חכמה יתירה.

מכות ב ב

ואין נמכרין בעבד עברי, סבר רב המנונא למימר: ה"מ היכא דאית ליה לדידיה, דמיגו דאיהו לא נזדבן - אינהו נמי לא מיזדבנו, אבל היכא דלית ליה לדידיה, אף על גב דאית להו לדידהו - מיזדבנו, (א"ל רבא) ולימרו ליה: אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת? אנן נמי לא מיזדבנינן! אלא סבר רב המנונא למימר: ה"מ היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו, אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו – מזדבני.

ה, א תוד"ה תחת נתינה כו' -

ד"ה הא תברא ר"ע לגזיזיה –

קצות החושן סימן ת (א)  התומים סימן פ"ח (סקי"א) כתב: והוא דמודה בקנס (תנן) [איתמר] (ב"ק עה, א) ולא מודה בתשלומין,

הקנס שחייבתו התורה הוא על הנגיחה וכששור נגח רעהו והזיקו מאה חייבתו התורה קנס חמשים...אך ממה ישולם זה הקנס בזה אמרה תורה שלא ישולם רק מגוף המזיק...ואם יבא המזיק ויודה שגדול הזיק באופן שיגיע הניזק לתשלומי הקנס אין זה מודה [בעצם הקנס אל רק בתשלומין] עכ"ל.

ומ"ש בתומים...ודאי במודה בכפל או בשלשים של עבד על תשלומיו דהיינו שמוחזק בעני וכמ"ש והודה שיש לו, כיון דכבר נתחייב בב"ד לשלם ואם אין לו עכשיו יהיה לו לאחר זמן ומה שמודה שמגיע ממנו עכשיו לשלם חובו אין זה מודה בקנס, אבל בנזק תם דאינו משלם אלא מגופו.