הקנאה לשוטה

) תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כ עמוד א:

 מידי דהוה אנכסי דבר שטיא; דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין, ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל לית ליה חזקה דאבהתיה, אמרינן: כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין.

2) חידושי הרשב"א מסכת כתובות דף כ עמוד א:

אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרי' כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין. ואף על גב דמאן דזבין לה לבר שטיא לא הדר ביה בבר שטיא מ"מ כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיא הילכך אי מזבין לה אפי' כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ביה.

3) רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ז:

קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה לא זכה לעצמו ולא לאחרים, וכן השוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה, אבל החרש זוכה לעצמו כמו שביארנו בהלכות גזילה.

4) מגיד משנה הלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ז:

וכן השוטה וכו'. ג"ז פשוט וכבר נתבאר בהל' מכירה וכן מ"ש כי המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. פשוט הוא ואמרינן ביבמות פ' חרש (דף קי"ג) פקח שנשא חרשת או שוטה אף על פי שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו ע"כ. ודקדקו משם טעמא דרצה הא לא רצה לא תיקנו לה רבנן כתובה ומכאן שיש לשוטה זכייה על ידי בן דעת.

5) רא"ש מסכת כתובות פרק ב סימן יד:

יד בר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין א"ר אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא כתב הר"ר מאיר הלוי ז"ל נכסים שנתנו לו במתנה הווין ברשותו ואם הקנו לו אותם בקנין או בחזקה על ידי אחר דקנאם קנין גמור ואין מכירתו בהן כלום אבל קנה נכסים אפילו זיכן לו על ידי אחר לא זכה בהן זכיה גמורה. דזכיית המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קא מקני ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית ליה זכייה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים.

6) שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמג סעיף טז:

השוטה אינו זוכה, לא לעצמו ולא לאחרים. והמזכה לשוטה על ידי בן דעת, זכה.

7) קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמג סעיף טז:

והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. כתב הב"י (סעיף כ"ב) ז"ל, דין הקטן פשוט בכמה מקומות, והחרש דינו כקטן, ודין השוטה פשוט הוא דאע"ג דאין לו דעת והוי כשלא בפניו, הא קי"ל (קידושין כג, א) זכין לאדם שלא בפניו. והרב המגיד פ"ד מזכיה (ה"ז) הביא ראיה לדין השוטה ואין צורך עכ"ל.

והנה מ"ש הב"י דא"צ ראיה לזה והוא פשוט, ולדידי מספקא לי טובא, דהא אמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ) דף (ע"א) [ע"ב] (ע"א) קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה ע"ש, וא"כ שוטה דלא אתי לכלל שליחות אינו דומה לקטן כלל וראוי לומר ביה דאין לו זכיה. ואין לומר משום דאתי לכלל שליחות כשישתפה, דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר, אלא ודאי מחוסר מעשה לא חשיב אתי לכלל כו', ודוקא קטן דאתי ממילא לכלל שליחות, ומהאי טעמא הוצרך הרב המגיד להביא ראיה.

וע"ש במ"ש להביא ראיה דזכין לשוטה ע"י אחר מהא דאיתא ריש פרק חרש (יבמות קיג, א) פיקח שנשא חרשת או שוטה אפילו כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה (לזון) [לזוק] בנכסיו ע"ש.

ולענ"ד יש להשיב דהתם כיון דבשעת נישואין כותב לה כתובה זכתה אפילו ע"י עצמה, דזה אינו מתנה אלא כמו שכר שפחה לשמשו, ע"ש ריש פרק חרש דאמרו בגמ' אילו קנה שפחה לשמשו כל שכן האי דאיכא תרתי, ושכר מלאכה אפילו חרש ושוטה אית ליה, וכמ"ש תוס' ריש פרק בן סורר (סנהדרין סח, ב ד"ה קטן) דשכר מלאכה וטירחא מן התורה אית ליה לקטן ע"ש, וא"כ ה"ה לשוטה.

ומדברי הרא"ש בשם הרמ"ה נראה לי דס"ל דאין זכין לשוטה, ע"ש ברא"ש פ"ב דכתובות (סי' י"ד) גבי נכסי דבר שטיא וז"ל, כתב הרמ"ה אבל קנה נכסים אפילו (זכין) [זיכן] לו ע"י אחר לא זכה בהן זכיה גמורה, דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה, כי צריך גם הלוקח להתחייב בדמים כו', אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוי אקטן הואיל ואתי לכלל דעת, גם זה היה עתים חלים עכ"ל. ומבואר מדבריו דלא ס"ל זכין לשוטה אלא כה"ג דעתים חלים דזה הוי ממש כמו קטן דאתי נמי לכלל דעת, אבל שוטה גמור דלא הוי עתים חלים אין זכין לו ע"י אחר. ולפ"ז ה"ה בחרש אין מזכין לו ע"י אחר, אלא דוקא בקטן דאתי לכלל דעת וכמו שאמרו בפרק איזהו נשך קטן דאתי לכלל שליחות וצ"ע.

8) תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד ב:

אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא? דינוקא מקנא - קני, אקנויי - לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו.

9) תוספות מסכת סוכה דף מו עמוד ב:

דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני - לא דמי לבר שטיא דפ' ארבעה אחין (יבמות דף לא.) דאמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין דשוטה גרע ולא קני מקני.

10) מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן לב:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכיה ז"ל המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. וכתב ה"ה פשוט הוא דאמ' ביבמות פ' חרש פקח שנשא חרשת או שוטה אף על פי שכתב לה כתובה בק' מנה כתובתה קיימת כו' ומכאן שיש לשוטה זכיה ע"י בן דעת עכ"ל. וראיתי להרא"ש בפ"ב דכתובו' גבי עובד' דבר שטיא שכתב משם הרמ"ה דהיינו דוקא במתנה והוא דהוי עתים חלים עתים שוטה דהואיל ואתי לכלל דעת, וכן מוכח בפ' הרבית דזכיה דקטן אינו אלא משום דאתי לכלל שליחו' יע"ש. והייתי יכול לומר דהר"מ ג"כ איירי כשהוא עתי' חלים וראיה מדהביא הטור דבריו בסי' רמ"ג אבל סתמא דברי הר"מ לא משמע הכי, ואם היינו מחלקים לומר דמה שזכין לו במתנה ע"י אחר ה"ז זכה השוטה ואפי' היכא דלא אתי לכלל דעת מטעם דזכיה כי האי לאו מדין שליחו' המקבל הוא עד דנימ' הואיל והשוטה לא אתי לכלל שליחות לית ליה השתא זכיה דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן הוא א"ש.

11) אמרי בינה דיני הקניינים סימן כד:

ומה שכ' המח"א בדיני מתנה הנז' ואם היינו מחלקים ולומר דמה שזיכה לו במתנה על ידי אחר זכה השוטה אפילו היכא דלא אתי לכלל דעת מטעם דזכיה כי האי לאו מדין שליחות המקבל הוא דא"ז שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן הוא. ולא אבין הא לו יהי' דשלוחו של בעל הממון הוא מ"מ כיון דצריך לזכות בעדו ואין לו יד לזכות בעצמו מ"מ בעינן כח למי שיזכה בעדו שיהיה לזוכה ואולי כוונתו דעכ"פ כיון דמצינו קנין של זכיה מן התורה שיכול לזכות בקנין בעד חבירו יכול לזכות גם בעד חו"ש רק לנכרי ל"מ.

12) קצות החושן סימן קה:

אמנם כבר נתקשתי בזה דאיך נימא זכיה מדין שליחות, דהא בפרק אלו מציאות (ב"מ) דף כ"ב (ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, דרבא סבר כיון דכי ידע מייאש השתא נמי הוי יאוש ואביי סבר השתא מיהא לא ידע, ואמרינן עלה תא שמע כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה, ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו, הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה, וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוי ידע, תרגמא רבא אליבא דאביי בעשאו שליח. ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליח, אף על גב דלכי ידע ניחא ליה מ"מ השתא מיהא לא ידע. ולכן נראה דאפשר דמזה דעת כמה הראשונים שאמרו דזכיה מתורת יד אמרו ולא מתורת שליחות, ואפילו למאן דאמר דזכיה מתורת שליחות לאו משום אנן סהדי דעשאו שליח, אלא דגזירת הכתוב שיהא הזוכה לאחר מהני כדיליף (קידושין מב, א) מאיש זוכה, אבל הך זכיה לא הוי כיד ממש אלא כמו שליחות, אבל לא משום אנן סהדי דעשאו שליח, ונפקא מינה לענין נכרי דלא יהיה בתורת זכיה כיון דזכיה אינו אלא מתורת שליחות, אבל לעולם לאו מתורת אנן סהדי הוי כמו (ה)שליח המקבל אלא דכן גזירת הכתוב דאע"ג דלא עשאו מקבל שליח דהא לא ידע מהני מדין זכיה, וכבר הארכנו בזה בסימן (רמ"ב) [רמ"ג] סעיף י"ח (סק"ז - ח') ע"ש. ולפ"ז ניחא דהיכא דלא עשאו שליח דלא הוי שליח המקבל דהא לא ידע, אלא מצד גזירת הכתוב בזכיה דמהני כמו עשאו שליח, וא"כ היכא דחב לאחרים אין זה נקרא זכיה ממש דזוכה לזה וחב לזה, לכן לא (מקני) [מהני] מדין זכיה ומדין שליחות ליכא דלא ידע, אבל עשאו שליח בפירוש נהי דלא מהני מצד זכיה, מהני עכ"פ מתורת שליחות ושליח של אדם כמותו אף על גב דחב לדידיה וכל שכן בחב לאחרים ודו"ק.

בצמ"א