שיעבודא דר' נתן

1) תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יט עמוד א:

 א"ר יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן. דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה, פשיטא, כל כמיניה? ואלא דקאמר מלוה, תבוא עליו ברכה! אלא דקאמרי עדים; אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר, פשיטא דלא מהימני! ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני? אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים, וכדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו!

2) במדבר פרק ה:

(ה) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:

(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ:

3) תורה תמימה במדבר פרק ה:

ונתן לאשר אשם לו - תניא, ר' נתן אומר, מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לוכ) [פסחים ל"א א'].

4) תורה תמימה הערות במדבר פרק ה הערה כ:

כ) מדייק מדכתיב לאשר אשם ולא לאשר הלוהו, ואשם היינו קרן כפי שיתבאר בפ' הסמוך, ור"ל שיתן לראובן שהקרן שלו, ופרטי דין זה בחו"מ סי' פ"ו. - ודע דמכאן מוכח שאדם משעבד עצמו למי שאינו יודע, שהרי בשעה שנתחייב לוי לשמעון עדיין לא ידע ממי ילוה שמעון ואפ"ה משתעבד הוא לאותו המלוה [לראובן]. ובתשובת הרא"ש כלל ס"ח הביא ראיה לכלל זה מהא דאמר שאול המלך מי שיכה את הפלשתי יעשרנו המלך, הרי ששיעבד עצמו למי שאינו יודע. והעיר עליו בשו"ת מהרימ"ט ח"ד סי' כ"ג דאין ראיה משאול מפני שנתחייב בגמר הפעולה מדין ושכירות, אבל מדרשה זו דר' נתן הדבר מוכרח. ודין זה נוגע למעשים בכל יום שאנשים מוסרים זכות שטרי חובותיהם לאחר, ואחר לאחר וכו', והלוה הראשון משתעבד לבעל זכות האחרון אף שלא ידע אותו בעת ההלואה.

5) תלמוד בבלי מסכת קידושין דף טו עמוד א:

מ"ט דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו אין מעניקין לו? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו, לו - ולא למוכר עצמו. ואידך? ההוא מיבעי ליה: לו - ולא ליורשיו. יורשיו אמאי לא? שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו! אלא, לו - ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא, א"ר נתן: מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? ת"ל: ונתן לאשר אשם לו, אתא לו לאפוקי. ואידך? בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

6) רש"י מסכת קידושין דף טו עמוד א:

ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא.

גר"א: יורשיו אמאי לא שכיר וכו'האי פעולתו ליורשיו אלא האי -תא"מ ואידך...

7) חידושי הרשב"א מסכת קידושין דף טו עמוד א:

כתבינן לעיל מדר"נ דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב ונתן לאשר אשם לו, ומדרבנן דפליגי עליה שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה אין נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד דהא שעבודא דאורייתא היא ואפ"ה לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון ור"נ נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבוד לא, וא"א לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי מדלא מייתו לה בשלהי בב"ב דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאוריי' או לא.

ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו וטעמא דמלתא משום דה"ל כעין הפוכי מטרתא שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר לי' להאי לאו בעל דברים דידי את.

8) תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד א:

גמ'. אתמר: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו.

9) הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק ד סימן ד:

ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו פירש רבינו יהודה בר יצחק דוקא כשאין ללוה במה לפרוע. ולאבא מרי נראה דאיירי רבי נתן אפילו ביש לו. והך דר' נתן שייכא בחוב של הלואה ושייכא נמי בניזק ושייכא נמי בשכירות. ודוקא היכא שלוה לוי מנה משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אז מוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון לא.

הגר"א: אבל התרומות ושאר פוסקים חולקים על זה עיין פ"ק דקידושין טו וי"ל דטעמא דבהא פליגי ת"ק ור"א ופסק כת"ק.

10) שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פו סעיף א:

 ראובן שנושה ק' בשמעון, ושמעון בלוי, מוציאין מלוי ונותנין לראובן, לא שנא אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן, לא שנא נתחייב לו אחר כך. ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר למלוה על פה, כיון ששני הלווים מודים כל אחד למלוה שלו, מוציאין מלוי ונותנים לראובן בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון, בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך מקח וממכר, בין דרך שכירות.

11) ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פו סעיף א:

ל"ש נתחייב. קדושין ט"ו א' וע' רש"י שם ד"ה ולא לבע"ח.

12) קצות החושן סימן פה ס"ק ה:

והנה משיטת הסמ"ע והט"ז וחכם צבי נראה דס"ל דשעבודא דר' נתן היינו דחוב שיש לו ללוה משועבד הוא למלוה שלו, והיכא דגבה מטלטלי או שגבה קרקע אלא שהחוב שהיה לו ללוה נעשה אחר הלואה והוי דאקני לא משתעבד כיון דאפילו זכה בשדה ומכרה לאחר לא משתעבד, וכן במטלטלין על דרך זה לא משתעבד, ולפי שיטתם ליכא התחלה לקושית תוס' דגבי מטלטלין נמי נימא הכי, דהא כיון דשעבודא דר' נתן אינו אלא דחוב הלוה משועבד, וכל שגבה מטלטלין אפילו זכה הלוה במטלטלין מחיים והניח לבניו לא משעבדי לבע"ח.

אמנם שעבודא דר' נתן נראה דאינו כמו שעבוד נכסים דגוף הנכסים של הלוה ולמלוה אין לו אלא שעבוד, אבל שעבודא דר' נתן רוצה לומר דגוף החוב שהיה ללוה שייך למלוה שלו כאילו הוא הלוהו ממש ולא בתורת שעבוד, דאי בתורת שעבוד קרא בעי ודאי כל אשר יש לו משועבד למלוה, ואי משום דחובות לא משתעבדי וכמ"ש הרשב"א סוף קידושין והר"ן סוף כתובות (סה, א בדפי הרי"ף).

13) קצות החושן סימן פו ס"ק א:

לכן נראה דקרא בעי היכא שהחוב נעשה אחר הלואה ומן התורה לא משתעבד אלא נכסים שהיו לו בשעת הלואה וכמ"ש בסימן קי"ב סק"א דלא אמרינן נכסוהי דבר אינש אינון ערבין אלא באותם נכסים שהיו בעת הלואה, ואפילו כתב לו דאקני לא מהני מן התורה, [ד]שעבוד וקנין שוין מן התורה דלא מהני וכמ"ש בסימן ס' סק"ה וא"כ מתורת שעבוד לא הוי מהני, אבל בשעבודא דר' נתן מהני אפילו החוב אחר הלואה וכמ"ש בסימן פ"ה סק"ה, ועיין מ"ש לקמן (סק"ט) [סק"ח].

ועוד נראה והוא העיקר אצלנו דאילו הוי בתורת שעבוד לא הוי אלא כמו שאר נכסים המשועבדים דמצי הלוה לסלוקי בזוזי ומכאן ולהבא הוא גובה, אבל בתורת שעבודא דר' נתן הרי הוא כאילו המלוה של הלוה הוא הלוה לו והמלוה הראשון יכול למכור דשלו ממש [הוא], ואף על גב דזבין מלוה לא מהני וכדאמרינן פרק כל שעה (פסחים לא, א) דמכאן ולהבא הוא גובה, היינו היכא דבא בתורת שעבוד, אבל בשעבודא דר' נתן התורה אמרה ונתן לאשר אשם לו והוא המלוה האמיתי ואפילו רוצה הלוה לסלוקי בזוזי אינו יכול דהוא המלוה האמיתי וכמ"ש בסימן פ"ה סק"ה, וסעד לדברינו מדברי הש"ך ס"ק י"ח ע"ש, וא"כ ודאי איכא נפקותא טובא דאם היה בתורת שעבוד הוי מצי לסלוקי בזוזי ולא היה יכול למוכרו, ובדר' נתן שלו ממש ואיתיה במכירה ואינו יכול לסלקו בזוזי.