פלגינן בחיוב ממון ונפשות

1.תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יח עמוד ב:

מתני'. העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין.

גמ'. אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות - הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא: כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! וכי תימא הני מילי על פה, אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד! אלא כי אתמר - ארישא אתמר: הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון - אין נאמנין; מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע.

2.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ט עמוד ב:

ואמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצונו - רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע.

3.רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף יח עמוד ב:

שם אבל כו' מחמת ממון אין נאמנים מאי טעם אין אדם משים עצמו רשע. דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אא"מ עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו, ומהימנינן ליה דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות, אלא דהיה ראוי לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות, לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאין נפסל על פי עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במגו, א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע.

אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות (דף כה) דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגי' דבוריה מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאין אותה על פיו הא מ"מ נימא דא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג, ובמקום אחר הארכתי בעזה"י.

4.תלמוד בבלי מסכת מכות דף ג עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: עד זומם משלם לפי חלקו. מאי משלם לפי חלקו? אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא, תנינא: משלשין בממון ואין משלשין במלקות! אלא, כגון דאיתזום חד מינייהו, דמשלם פלגא דידיה. ומי משלם? והא תניא: אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם! אמר רבא: באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! אלא, באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני.

5.חידושי הריטב"א מסכת מכות דף ג עמוד א:

וכי תימא והיאך נאמן אפילו על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע, י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחוד אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע"פ עצמו, שהרי יוצא מדבריו שהוא מודה שיש לחבירו ממון אצלו, וכן במודה שנטל מחבירו ממון ריבית קצוצה חייב על פיו, ותדע דלמ"ד כופרא ממונא משלמין הם על פיהם אף על פי שאומרים עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין.

6.חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף עב עמוד א:

מנא ידע. פרש"י ז"ל מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה, ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן, וליכא למימר כדפריש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע, שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו.

7.קצות החושן סימן רמא ס"ק א:

ולכן נראה לענ"ד בזה לפי מ"ש בסימן ל"ד סק"ד בהא דקי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים אינה משום מתנה כמו שעלה על דעת מוהר"י ן' לב (ספר א' סי' י"ט), אלא עיקר הטעם משום דהתורה האמינה לכל אדם על עצמו כמאה עדים על אחרים, והיינו נמי טעמא דאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה משום דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (כתובות ט, א) דאינו משום נדר וכמו שעלה על דעת מוהרי"ט (חלק אה"ע סי' א') אלא משום דהתורה האמינתו לכל אדם על עצמו, ואפילו עבד ושפחה דפסילי לעדות היינו לאחרים אבל על עצמן התורה האמינה לכל פסולי עדות.

8.רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ו:

הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ב ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת. +/השגת הראב"ד/ הודה החובל וכו' פטור מן הנזק ומן הצער. א"א לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אף על פי שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם אבל השבת והריפוי שהם נראים לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל.

9.אבן האזל הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ו:

דעת הראב"ד צריך ביאור שהוא מסתפק בדין חבלה כיון שצריך אומד לא יהיה נאמן. ואף דסובר דהוא ממון ולא קנס דהא בכמה עניני ממון יש שומא וכמו בשן ורגל דשמין בששים כמה היתה יפה וכמה היא יפה כמו הכא בחבלה ובודאי שן ורגל משלם ע"פ עצמו, ונראה בדעתו דדוקא הכא בחבלה מספקא ליה דמה דנאמן אדם לומר גזלתי אף דאין אדם משים עצמו רשע. הוא דכיון דעכ"פ הוא מודה בממון ואין אנו צריכים להאמין לו שגזל אלא דעכ"פ שהוא חייב ממון. ולכן בזה מספקא ליה כיון דעל עצם המעשה אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע. ורק משום דחייב עצמו בממון. ולכן כיון דאין הדבר ידוע וצריך אומד לא נתחייב בממון, אבל בשן ורגל וכה"ג כיון דהוא נאמן על עיקר המעשה לא איכפת לן מה שאינו מבורר חיוב הממון, ומ"מ משמע דכתב כל זה רק לצדד בסברתו של הרמב"ם.

10.קובץ הערות סימן כב:

ומבואר מכ"ז דשתי שיטות חלוקות הן בהא דאין אדם משים עצמו רשע, דאית דסברי, דאפילו היכא דלא שייך למיפסליה משום קורבה, מ"מ אין נאמן על עצמו לומר שהוא רשע, כמו בטענת בע"ד. וקשה, דא"כ מה הוצרך רבא להקדים דאדם קרוב לעצמו, דהאי טעמא לא שייך אלא היכא שצריך לתורת עדות. וי"ל לפירוש הראב"ד (ברא"ש פ"ק דמכות [סי' י"ג]), מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן, היינו דאינו בע"ד אלא קרוב גרידא ולא נימא בזה פלגינן דיבורא, דהוי עדות שבטלה מקצתה, קמ"ל דקרוב אצל אשתו כמו אצל עצמו. ומבואר דכונת רבא בקרוב אצל עצמו, לומר דהוי בע"ד, ומשו"ה פלגינן דיבורא ולא מיקרי עדות שבטלה מקצתה. אלא דאכתי אינו מובן לשיטה זו, דמנלן הא מילתא דאינו נאמן לשים עצמו רשע, ואיזו טעם יש בד"ז, דאפילו בדבר שיש לו נאמנות מ"מ אם משים עצמו רשע אינו נאמן, וצ"ע.

11.תומים סימן לח:

וצריך לומר דגם לרב יוסף סבירא ליה פלגינן דיבורא רק סבירא ליה אדם משים עצמו רשע [ו]כמו דאמרינן (ב"מ ג ב) הודאת בעל דין כמאה עדים לענין ממון, כן לעשות עצמו רשע, ואם כן באומר רבעני לרצוני אף דפלגינן דיבורא ואמרינן דהוי כרבע לאחר, מכל מקום הודאת פיו הוה ליה כמאה עדים לעשותו רשע ואיך יעיד הא הוה ליה רשע, ורבא פליג וסבירא ליה דאין משים רשע לעצמו, אבל אף רב יוסף סבירא ליה פלגינן דיבורא, כן צריך לומר בדברי הרדב"ז.

12.קובץ שעורים בבא בתרא אות תנח:

תנח) [דף קלד ע"ב] באומר גנבתי ואין לו לשלם כתב בס' אור שמח דאינו נמכר עפ"י עצמו, דאין מחזיקין אותו בגנב, דאין אדם משים עצמו רשע, אלא דחייב ממון עפ"י הודאתו, ואינו נמכר בשביל חוב אלא בגניבתו, ואינו נראה דבאומר גנבתי פלגינן נאמנות, דלענין לפסול עצמו אינו נאמן, אבל לענין ממון מאמינין לו שגנב, וכמו בע"א אומר מת בעלה דנאמן להתיר' ולא לענין נחלה, אבל לענין היתר מאמינין לו שהוא כדבריו, ולא שייך לומר שלא מת אלא דמ"מ מותרת כדבריו, דאם לא מת אי אפשר שתהא מותרת, וה"נ בגנבתי לענין ממון מאמינין לו שגנב, ותדע דהא מכפל לא מיפטר אלא מטעמא דמודה בקנס, אבל אי לאו ה"ט היו ב"ד מחייבין אותו כפל עפ"י הודאתו, וכפל דומיא דמכירה דאינו מתחייב אלא בשביל גניבה לחודא.

בצמ"א