כתובה הלכה למעשה

כתובה להלכה ולמעשה

1) תלמוד בבלי מסכת כתובות דף י עמוד א:

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי - נאמן. א"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תנא: הואיל וקנס חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. קנסא - מאי קנסא? אלא אימא: הואיל ותקנת חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.

2) תוספות מסכת כתובות דף י עמוד א:

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' - משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא (דף קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתנו.

3) חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף י עמוד א:

ופסק ר"ת ז"ל הלכתא כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא, דכיון ששנינו במשנת נשא בקפוטקיא כמותו הא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו', ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפירוש ר"י ז"ל חייב ליתן לה של כסף צורי כאונס ומפתה, ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כותיה בדיני הכי ס"ל, וההוא כללא דרשב"ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר (ע"ז א'), ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים, וכן פסק הרמב"ם והגאונים כולם ז"ל, הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד, ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה, והחכם הגדול ה"ר פנחס הלוי ז"ל כתב כי מסתמא לא נתכוין להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית.

4) רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה ז:

וצריך לכתוב ד כתובה קודם כניסה ה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, ו וחכמים הם שתיקנו כתובה ז לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

5) שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן סו סעיף ו:

כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק"ק, {ה} ולאלמנה מנה, (כא) כב] ושל זו וזו יב כסף מדינה; נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף. הגה: כב*] (כב) עיין בי"ד סי' רנ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. (כג) ויש מי שמשער כתובת בתולה יג עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגודה). כג] אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה (כד) משערים יד בזוזי דאורייתא, כד] (כה) והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו כה] דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר"ת). כו] וי"א דכותבין דחזי ליכי, סתמא (הגהות מיימוני פ"י דאישות). (כו) כז] והמנהג לכתוב לבתולה: דחזי ליכי מדאורייתא, אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, טו אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן.

6) שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רעז:

ומה ששאל בענין המנהג בין האשכנזים לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא כמבואר באה"ע סי' ס"ו, אם זה מעכב פשיטא דלא מעכב דחזי ליכי כולל ההלכה כמות שהיא הפעם לא אוכל להאריך יותר.

7) תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד ב:

שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה.

8) רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב:

תיקן כתובה - שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה, לפי שהיה מייחד לה כתובתה, וכשהיה כועס עליה אומר לה: טלי כתובתיך וצאי, בכתובות בסוף האשה שנפלו (פב, ב).

9) רמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה א:

הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג.

10) שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן סו סעיף יא:

לז] הנושא אשה, סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה. הגה: לח] ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות (לז) הן בגדים, כא ומקבלן עליו והן באחריותו נקרא נדוניא בכל מקום, לט] ואינה נגבית אלא עם הכתובה; מ] כב אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, מא] (לח) וכמו שיתבאר לקמן. כג מב] <ד> ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדונייתא, {ו} וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). מג] ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו (לט) כנכסי צאן ברזל, (מ) מד] אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. וע"ל ריש סי' צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. מה] כשהאב קיים ומשיא בתו, כותבים: ודין הנדוניא דהנעלת ליה מבי אביה; וכשאין האב קיים, {ז} כותבין: כד מבי נשא (מרדכי פרק ב"מ בשם ר"ת). מיהו אם שינה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כה (מא) {ח} כותבין: מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן נ'). וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה. הגה: מו] ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראייה לדבריה; מז] אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים, או שאחד מן העדים הוא פסול, כו (מב) אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג. (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). וע"ל סי' ק' סעיף ה'. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, <ה> מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, מח] והוא שיהיה אותו (מג) המנהג פשוט בכל המדינה. הגה: מט] מיהו אם רוצה להתנות ולפחות לאשתו מן המנהג, (מד) הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחות ממה שתקנו רבנן. נ] ונראה לי דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השידוכים, אבל אם עשו שידוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל). נא] ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, (מה) ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו.

11) טור אבן העזר הלכות כתובות סימן סו:

כד)וכשבאת לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר כה)ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע"כ ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות(טו*) בשוה תוספת ונדוניא כו)אפילו לא הכניסה כלום ומגבין אותה לפי תקנת הנישואין.

12) בית יוסף אבן העזר סימן סו:

ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו'. זה היה מנהג מקומו וכן נוהגין האשכנזים לכתוב בכתובה ת' פרחים בין לא הכניסה לו כלום בין הכניסה לו יותר אבל אין כן מנהג מקומותינו אלא לפי מה שמכנסת כל אחת כך כותבין להטו.

13) רמב"ם הלכות אישות פרק יב:

הלכה א-

כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

הלכה ב-

והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו א מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן