• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ומשוש חתן על כלה - שיחה לר"ח סיון, הכנה למתן תורה

ארבע הכנות מצווה הקב"ה את ישראל בעומדם לפני הר סיני, בימים שלפני מתן תורה. מה עניינן? כיצד הן מכינות את הכלה ואת חתנה לקראת יום החתונה הגדול שבו תתגשם בחירת החתן בכלה?
שיעור על ההכנה לקראת חג מתן תורה
עריכה: דרור יהב

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בנוגע ליום המדויק שבו התרחש מתן תורה[א]. ר' יוסי סובר שהתורה ניתנה בשבעה בסיון, בעוד חכמים סוברים שהיא ניתנה בשישה בסיון, כפי שאנו נוהגים היום. מתוך הדיון עולה כי עיקר המחלוקת נוגעת לשאלה באיזה יום בשבוע חל ראש חודש סיון באותה שנה ('כי פליגי בקביעא דירחא'), וכל צד מנסה ללמוד מן הפסוקים את סדר ההתרחשות שאירע מראש החודש ועד ליום מתן תורה.

על דבר אחד אין מחלוקת – על כך שבכל יום מב' בסיון ועד יום מתן תורה אירע דבר מסוים לבני ישראל. בב' סיון נאמר להם הציווי "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[ב]. בג' סיון נאמרה להם מצוות הגבלה שהרחיקה אותם מן ההר, "והגבלת את העם סביב לאמר: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו"[ג], ובד' סיון נאמר להם הציווי על פרישה מנשותיהם למשך שלושה ימים, "אל תגשו אל אישה"[ד]. רק ביום הראשון, ראש חודש סיון[ה], לא קרה לכאורה שום דבר מיוחד מכיון שבני ישראל הגיעו עייפים להר סיני, והקב"ה לא אמר להם דבר מפני חולשת הדרך (''לא אמר להו ולא מידי מפני חולשתא דאורחא').

אלו הן ארבע הכנות למעמד הר סיני (אמנם נראה שמדובר רק בשלוש, אך בהמשך יתברר כי גם להכנה הראשונה, שבה לכאורה לא קרה דבר, יש תפקיד). ויש לברר - כיצד הן קשורות ומכינות את בני ישראל למתן תורה?

 

סור מרע ועשה טוב

את הלימוד נתחיל דוקא מהסוף, ממצוות הגבלה ופרישה בג' וד' בסיון, שמסודרות לכאורה נגד השכל הפשוט. ראשית, משום שההגבלה נוגעת אל העמידה מול הקודש ואילו הפרישות להתרחקות מן הגשמיות. לכאורה הסדר אמור להיות "סור מרע ועשה טוב", שקודם סרים מן החומריות ורק אחר כך ניגשים לעמוד מול הקודש, ואילו כאן מצוות ההגבלה מופיעה ראשונה ורק לאחר מכן מופיעה הפרישה. בני ישראל עומדים לרגלי ההר, קרוב מאוד, ואז מגבילים אותם היכן מותר להם לעמוד. הציווי על הפרישה, "סור מרע", יתווסף רק לאחר מכן, ולכן נראה שסדר הדברים הינו הפוך.[ו] 

שנית, באופן פשוט נראה שלפני מתן תורה עדיין לא הייתה שום קדושה בהר, ואם כן מדוע יש להגביל אותם שלא להתקרב אליו כבר עכשיו?[ז] איזה טעם יש לצוות עליה בג' בסיון, כשעדיין לא קורה כלום?

שלישית, הגבלה ופרישה הם שני עניינים הפוכים. אמנם יש קשר ביניהן, אבל הגבלה פירושה שאני עוסק בקודש ומבקש להידבק בו, ואילו פרישה פירושה שאני עוסק בחול ומנסה להתרחק ממנו, ויש להבין את הקשר ביניהן.

רביעית, הציווי השני הוא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". זוהי תביעה גדולה, ותוכן הציווי הוא עניין נשגב ועליון ביותר שצריך להקדיש זמן ומחשבה רבה כיצד לקיימו. אולם כיון שזה רק היום השני של בני ישראל בהר סיני, ויש עוד זמן עד למועד מתן תורה, היינו מצפים למצוא ציווי נמוך יותר שמאפשר עליה בסולם עד לרום המעלות ולא קפיצה אחת. ולבסוף, לגבי ההכנה הראשונה, שבה בעצם לא נאמר כלום מפני טרחת הדרך - בכלל קשה להבין, על איזו הכנה מדובר כאן?[ח]

 

ביום חתונתו וביום שמחת ליבו

כדי להבין את הרעיון שעומד מאחורי ארבע ההכנות הללו, יש להקדים תחילה את מהותו של מעמד הר סיני. חז"ל אומרים על הפסוק "'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא): ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש"[ט]. כלומר מדובר פה בחתונה, כאשר החתן הוא הקב"ה והכלה – עם ישראל. אם רוצים להבין את הנישואין לעומק, צריך להבין שקשר הנישואין אינו רק בין החתן לכלה, אלא יש כאן ארבע התרחשויות שונות. שהרי על מה החתן חושב, במה תפוסה מחשבתו? בכלה. ומכאן שבחתן יש את החתן עצמו ואת מחשבת הכלה שבתוך החתן. גם בכלה יש את הכלה עצמה ואת מחשבת החתן שבתוך הכלה. המפגש הטבעי הוא בין החתן והכלה ללא הבחנה נוספת, מפגש עמוק יותר הוא בין מחשבת הכלה שבתוך החתן לבין הכלה ולהיפך, בין החתן לבין מחשבת החתן שבתוך הכלה[י]. אבל הקשר הנפלא ביותר הוא הקשר שבין החתן שבכלה לכלה שבחתן, שהוא קשר בין שתי מחשבות-דמיונות. הדמיון הוא הרבה יותר מופלג מהמציאות, וכששני הדמיונות האלו נפגשים יש שמחה עצומה ודברים מופלאים מופיעים.

אם כן, בחתונה יש ארבע דרגות – החתן שבחתן, הכלה שבחתן, החתן שבכלה, והכלה שבכלה. 'יום חתונתו' הוא יום מתן תורה. התורה עצמה היא טבעת הקידושין, המתנה שמעניק החתן לכלה והיא זו שקושרת ביניהם. כעת החתן והכלה צריכים להתכונן לחתונה, אך אם רוצים להתכונן באופן עשיר ועמוק  צריך להכין את כל ארבע הדרגות - את החתן כשהוא לעצמו, את הכלה כשהיא לעצמה, את הכלה שבחתן ואת החתן שבכלה. זה בדיוק תפקידם של ארבעת הימים שלפני מעמד הר סיני, ונבאר.

 

"ויהי ביום כלות"

יש שתי דרכים לערוך את ההכנות לחתונה. הדרך הפשוטה יותר היא מלמטה למעלה. כלומר, מכיוון שהחתן הוא כבר לעילא ולעילא, הכלה היא זו שעורכת את רוב ההכנות. כפי שאנו רואים במציאות, הכלה היא זו שעורכת את סדרי הטהרה, והיא בעיקר זו שמכינה את עצמה לקראת היום הגדול. כך גם בנמשל פה – בני ישראל עורכים את עיקר ההכנה, מלמטה למעלה. בפועל, נראה שההכנות של מתן תורה מתחלקות שווה בשווה בין החתן והכלה, ויש גם הכנות מלמעלה למטה.

ואכן, ההכנה הראשונה שייכת לחתן – משום חולשת הדרך לא אמר להם דבר, משמע שהיה צריך להגיד. וזה ודאי מצד אמירתו ופעולתו של הקב"ה, החתן. ביום השני הוא אמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואילו את שתי ההכנות הבאות, פרישה והגבלה, עושה הכלה, ישראל.

ההכנה הראשונה שלה היא לראות את עצמה עומדת לפני החתן. זה 'החתן שבכלה', שקודם מבחינתה אפילו לכלה עצמה. ומכיון שהחתן הוא לעילא ולעילא, היא עומדת לפניו מרחוק, אינה יכולה לגשת אליו. מדוע צריך להגביל אותה? מפני שככל שהכלה, מלשון 'כלות הנפש', מתקרבת אל החתן, היא רוצה כולה להידבק בו, ואז נוצר חשש לעצמיותה - אם היא תתקרב ותישאב מדי, היא כבר לא תהיה כלה אלא תיבלע בחתן. לכן צריך שיהיו אצלה געגועים עצומים לקרבה, אבל גם שהיא תישאר כדמות לעצמה, ולכן צריך להגביל אותה.[יא] מכאן עולה שמצוות ההגבלה היא בניית הכוחות אצל המקבל, הכלה, שאף על פי שהיא מגיעה לכלות הנפש מעוצם השתוקקותה לחתן, היא שומרת על דמותה. "זאת הפעם עצם מעצמי"[יב] – אף על פי שהיא מעצמי אבל היא עצם בפני עצמה.

ההכנה הבאה, הנעשית ביום הרביעי, היא מצוות פרישה. היא מורכבת מכיון שלמרות שהיא מוטלת על הכלה, יש בה מימד מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. הפרישה נדרשת בגלל שהר סיני מתקרב אלינו ולא אנחנו אליו. כל התהליך של מתן תורה מגיע לשיאו כאשר "וירד ה' על הר סיני"[יג]. הירידה לא מתרחשת ביום אחד, אלא בשלבים. בהתחלה הוא ירד רק על ההר, אל מקום שאליו איננו יכולים להיכנס כדי שלא נגיע לכלות הנפש, ולכן אסור לנו לגשת אליו. כעת מתברר שהקדושה הולכת ומתפשטת הלאה, גם למחנה ישראל. למרות שאיננו נמצאים על ההר ממש אלא רק סמוכים אליו צריך לפרוש, כי הקדושה מתקרבת ומדביקה גם אותנו.

זו גם הסיבה שבגללה לא מופיע כאן הסדר הרגיל של קודם 'סור מרע' ורק אחר כך 'עשה טוב'. סור מרע ועשה טוב מתאים כשאדם עולה מלמטה למעלה כמו בעליה לרגל. אבל כשהקב"ה יורד להתגלות לפנינו, כל התהליך הוא מלמעלה למטה. ואז, כשאור אלוקי חל על בני ישראל, הם צריכים גם להתרומם מענייני החומר והגשמיות.

 

היי לי לאישה

כעת נבחן את מה שעושה החתן. מה זה 'הכלה שבחתן'? פשוט לגמרי – האמירה של היום השני, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". יש כלה, וכעת החתן מכריז שהיא הכלה. מדוע זו הכנה חשובה לפני מתן תורה?

ביציאת מצרים מצאנו ארבע לשונות של גאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי[יד]. יש לפרש שאלה הם ארבעה שלבים בגאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" כנגד הפסקת הסבל של עשיית הטיט והתבן; "והצלתי אתכם מעבודתם" כנגד הפסקת העבדות. "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" זו היציאה ממצרים, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" זה מעמד הר סיני[טו].

שלוש הלשונות הראשונות, 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', עוסקים ביחס שבין ישראל למצרים, שם הקב"ה פעל את הישועה. אבל הלשון הרביעית, 'ולקחתי', עוסק ביחס שבין ישראל לקב"ה. היחס שמשתקף בה הוא של בת זוג, שהרי 'ולקחתי' הוא לשון של קידושין, "כי יקח איש אישה"[טז]. ולאחר מכן 'והבאתי' זה לשון נישואין, "והבאתה אל תוך ביתך"[יז]. שתי הלשונות הללו של אירוסין ונישואין הן במידה מרובה ביטוי של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו שאדם מבקש את ידה של כלתו, כאן הקב"ה בעצם מכריז עלינו כרעייתו. קודם היינו עבדים, אחר כך בנים – ועכשיו הקב"ה מכריז עלינו כרעיה.[יח]

 

אם נסכם את הדברים עד כאן, הקומה של ב' בסיון היא הקומה שבה החתן משתדך עם הכלה ואומר לה "הווי לי לאינתו", היי לי לאישה. הכלה מסכימה ומגיעה לכלות הנפש, ואז צריך את ההגבלה כדי  שהיא לא תתמוסס.

כעת עלינו לחזור אל יום הראשון, שבו בעצם לא קרה דבר. במדרש נאמר: "ישראל – [כ]שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן"[יט]. עמידה זו ודאי היתה כבר בראש חודש סיון. הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר הרבה על הרעיון אותו אנו אומרים בהגדה של פסח, "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". עצם העמידה לפני הר סיני היא מדרגה, ולא עוד אלא שהיא עיקר המדרגה. כל מה שקרה אחר כך במתן תורה זה רק הענף של העמידה לפני הר סיני, שממנה הכל התחיל. ביום הזה, ראש חודש סיון, באו למדבר סיני ופסקה זוהמתן. הגענו לטהרה כמו זו של אדם הראשון לפני החטא. אז איך אפשר לומר שכל זה נעשה רק בגלל חולשת הדרך? "ולא אמר להם ולא מידי", העובדה שהקב"ה לא אמר להם דבר - משמע שרצה לומר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" כבר אז, אבל לא אמר בסוף בגלל חולשת הדרך אלא חיכה למחרת.

 

"והיה אור הלבנה כאור החמה"

אך יש עוד דרך להסתכל על כך. אפשר גם לראות זאת הפוך. בדומה למה שאמרו חז"ל שאימהות עקרות היו, מפני שנתאווה הקב"ה לתפילתן.[כ] כלומר, לא בגלל שהן היו עקרות הן התפללו, אלא בגלל שהקב"ה רצה שהן יתפללו הוא עשה אותן עקרות. ונראה שאפשר לומר שסדר העניינים הפוך גם במקרה שלנו: לא בגלל חולשת הדרך לא אמר להם הקב"ה דבר, אלא בשביל שלא לומר להם דבר הם נתקפו בחולשת הדרך.

ומה זה בכלל ה'חולשא דאורחא'? לא שמענו מימינו שבכל אותן ארבעים השנים במדבר משהו השתנה בגלל חולשת הדרך. הרי עמוד הענן הולך לפניהם, ענני הכבוד עוטפים אותם מכל עבר, אז מה כל כך קשה ומעייף? אלא שהם הלכו ועברו תהליך של 'פסקה זוהמתן', ומזה נעשתה להם חולשה נוראית. למה? כשהקב"ה אומר להם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הם כבר היו דבוקים בכלה שבחתן. אך מה קורה ברגע שלפני שהוא מודיע לכלה על בחירתו בה? החתן אומר לעצמו "אני רוצה אותה לכלה", ורק אחר כך אומר לה שהיא הכלה שלו.

בראש חודש סיון החתן עוד לא דיבר בכלל עם הכלה, הוא עסוק בעצמו וברצון שלו. ואם כך צריך לומר שכל העניין של 'פסקה זוהמתן' נשאר בינו לבינו, וזהו העונג שיש לחתן כשהוא יודע שתהיה לו כלה בארץ. מצד שני, הקב"ה מכיר היטב את הכלה ויודע כמה מהמורות עוד יהיו בדרך, עד שבשעת מתן תורה הכלה תזנה מתוך חופתה בחטא העגל[כא]. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" זהו אידיאל נפלא, אבל הקב"ה יודע שישתלשלו ממנו עוד אי-אלו דברים שאינם טובים. ולכן הוא שומר את חלומו על כלה כזו בינו לבין עצמו, הוא יודע שהיא לעולם לא תוכל להגיע למעלת כליל השלמות כמוהו, ובכל זאת מוצא חן בעיניו שתהיה לו כלה כזו בארץ.

כשמגיעים להר סיני ויש חולשא דאורחא – פירושו של דבר שהקב"ה רוצה אותי בינו לבינו כמו שאני, עם כל אבק הדרכים שצברתי בדרך. ואולי אפשר לפרש גם, עם כל אבק ההיסטוריה שעוד תבוא, עם כל החולשות שעוד תהיינה בדרך. וכל זה מתנהל בתוך החתן עצמו, בלי נגיעה לישראל. לכן כשהחתן אומר זאת סוף סוף לכלה ביום השני, היא מגיעה עד כלות הנפש. הרי היא יודעת שהחתן שלה רציני ביותר, וכשהוא אומר משהו הוא מתכוון לזה באמת. ואם הוא אמר 'פסקה זוהמתן', אם הוא רואה שאור הלבנה עתיד להיות כאור החמה[כב], היא מתבטלת לגמרי וצריך להגביל אותה. ומתוך זה האור האלוקי מתפשט עד למקומה, וממילא יש חתן, יש כלה, וכבר אנחנו מוכנים בעזרת ה' ליום הגדול, בימים ההם ובזמן הזה.



[א] שבת פו, ב – פז, א

[ב] שמות יט, ו

[ג] שם, יב

[ד] שם, טו

[ה] (שחל באותה שנה לפי רבי יוסי ביום ראשון בשבוע, ולפי חכמים ביום שני)

[ו] שתי מצוות אלה, הפרישה וההגבלה, קיימות גם בבית המקדש. ראשית יש לפרוש מן הטומאה, אפילו אם נכנסים רק לחצר או כשאוכלים תרומה או קדשים קלים בחוץ. כל קשר למקדש, אפילו במעגלים הרחוקים, דורש פרישות – אבל זו פרישות שאין איתה הגבלה. לאחר מכן, כשרוצים להיכנס אל הקודש, מופיעה ההגבלה, ויש איזורים שלמים בבית המקדש שרק אנשים מסוימים מאוד יכולים להיכנס אליהם.

[ז] אמנם לגבי הפרישה, אף על פי שהעיקר הוא להיות טהורים בזמן המעמד עצמו, בכל זאת מצאנו כמעט בכל הלכות טומאה וטהרה דין 'שהות' בין טומאה לטהרה.

[ח] הט"ז [טורי זהב, רבי דוד הלוי סגל] דורש דברים נפלאים על הפסוק (תהלים קכז, ב) "רב לכם משכימי קום מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה", שעניינם שתי דרכים איך ללמוד תורה: "יש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כוח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה. על כן אמר 'שוא לכם' דהיינו בחנם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר, ו'מאחרי שבת' בלילה וממעטים שנתם, זה בחנם, כי 'כן יתן ה' לידידו שינה' דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקדוש ברוך הוא חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצטער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה" [ט"ז אבן העזר כה, א].

דרך אחת היא להיות מ'משכימי קום', ללמוד תורה על ידי סחיטת כוחותיו, לתת את עצמו עד הסוף. וממילא, אותו תלמיד מסתובב ביום ונמצא כל הזמן על סף יכולת העירנות שלו, עם עייפות קיצונית. אלה הם 'אוכלי לחם העצבים', שנמצאים בעצבות מסוימת. אבל יש דרך שניה, 'כן יתן לידידו שינה', שעושה הכל בידידות, כולל השינה. לרמח"ל יש שיטה אחרת בזה, ויש צדדים לכאן ולכאן. אבל לשיטת הט"ז אפשר לומר שנאמר להם ביום השני "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", משפט קצר ופשוט, כדי שינוחו, שיוכלו לקבל את התורה מתוך כלי בריא, חזק ועירני.

[ט] תענית כו, ב

[י] כמעט תמיד אין התאמה בין הדמיון והמציאות, ואף על פי שיש קשר ביניהם, צריך ליצור שם תהליך עמוק כדי שיהיה חיבור נכון ותואם בין הכלה שבחתן לכלה שהיא לכשעצמה; ולהיפך, בין החתן שבכלה לכלה האמיתית. רוב היועצים שעוסקים בשלום בית והמלווים והמטפלים, מנסים לסדר טוב יותר את הציפיות שיש בתוך כל אחד עם המציאות שבחוץ.

[יא] אצל משה רבנו ההתקרבות הייתה עוד יותר גדולה, עד שמשה מכונה 'איש האלוהים', הוא לגמרי נמס. הגמרא אומרת על הפסוק 'בושש משה לבא', שהשטן ביקש לערבב את ישראל והראה להם את מיטתו של משה כאילו הוא כבר מת, ולכן הוא לא מגיע. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר שכל הדביקות של ישראל הייתה רק בגלל שהם היו בטוחים שמשה רבנו הולך איתם כל הזמן, והחשש שלהם כשהוא בושש לבוא היה שהוא כבר דבוק בה' לגמרי ושכח שהוא צריך להוריד תורה לישראל. לכן הם עשו את העגל, "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", כלומר שהוא עלה ונתעלה.

[יב] בראשית ב, כג

[יג] שמות יט, כ

[יד] שמות ו, ז-ח. ירושלמי פסחים, י א

[טו] עיין בספורנו ובחידושי הרי"ם שם

[טז] דברים כב, יג

[יז] שם כא, יב

[יח] הדבר מזכיר את דברי הגמרא ש'רב מנגיד [מלקה] על כל מה דלא עבד שידוכין' (קידושין יב, ע"ב). אצל אומות העולם אין קידושין – כפי שהרמב"ם מביא בתחילת הלכות אישות, אם רצו איש ואישה מאומות העולם, הם נכנסים לבית והיא נחשבת אשתו. לשיטתם, יש נישואין בלי קידושין. ואילו הקב"ה ציווה בתורה שבישראל יהיה קידושין, התרוממות לקראת הנישואין, כדי שהקשר לא ייעשה כחלק משטחיות החיים. אצל הגויים לא מדובר על ברית, ולכן אפשר לפרק את הנישואין גם בלי הסכמה.  אבל בישראל יש קידושין וגירושין. רב הוסיף עוד שגם הקידושין לא יהיו בחטף. ולכן אף על פי שהדבר נידון בפוסקים, בפשטות סעודת האירוסין בימינו, שהיא בעצם סעודת שידוכים, נחשבת גם כן לסעודת מצווה.  ושמעתי שרבנו ר' אברום שפירא זצ"ל לא היה מקדש אם לא עשו שטר שידוכין.

[יט] שבת קמו, א

[כ] "ולמה נתעקרו האמהות?... [מפני] שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר 'יונתי בחגוי', למה עקרתי אתכם, בשביל 'הראיני את מראיך השמיעיני את קולך'". מדרש בראשית רבה, מה ה

[כא] "אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה", רש"י: כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל. שבת פח, ב

[כב] עפ"י ישעיהו ל, כו: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". 

עבור לתוכן העמוד