בן אדם מה לך נרדם

סֵדֶר הַוִּדּוּי

מצוות הוידוי היא מצוות עשה מדאורייתא, ובה מתקיימת עיקר בקשת הסליחה במעמד הסליחות. התורה ציוותה שכאשר אדם שב מחטאיו, עליו להתוודות בדברים ולומר בפיו את חטאיו ומעשיו הרעים. מצווה זו נלמדת מוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהיה מתוודה בתוך סדר עבודתו על כל הקהל לאחר שכיפר בעדו ובעד ביתו.

הוידוי אינו שייך רק לימי התשובה אלא לשנה כולה. בכל פעם שאדם חוטא הוא מחויב להתוודות על כך. ובכל זאת, בימי הדין של סיום ותחילת השנה, ימים של "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", מקבלת מצוות הוידוי משנה תוקף. בימים אלו מצווה זו אינה שייכת רק לחטא מסוים, אלא מתייחסת לחטאים שנעשו בכל השנה שחלפה.

מהו סדר הוידוי? בהלכות יום הכיפורים, אומר השולחן ערוך לגבי סדר הוידוי: "סדר הוידוי – חטאתי, עוויתי, פשעתי"[א]. כלומר, עיקר הוידוי לפי ה'שולחן ערוך', הם המילים "חטאתי עוויתי פשעתי". פירוט החטאים שאנו אומרים 'על חטא', והתחנונים והבקשות 'אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי' וכו', 'אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי' – כל אלה הם תוספות והידור מצווה.

הרמ"א אינו חולק על ה'שולחן ערוך' אך מעיר על דין החיוב לעמוד בעת הוידוי, כי עיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו"[ב], אך אינו מזכיר את המשכו- 'עווינו פשענו', למרות שנוסח זה מוזכר בשו"ע, כפי שהבאנו לעיל. ה'משנה ברורה' מוסיף, "אבל אנחנו חטאנו – והוא הדין שצריך לומר עווינו פשענו". אלא שכיוון שבין כה וכה יש הרבה תפילות שנהגו לומר עם שארי דברים, כמו 'מה נאמר לפניך', 'אתה יודע רזי עולם' ו'על חטא' כנראה זה בכלל, אבל עיקר הוידוי הוא לשון 'חטאנו', כדברי הרמ"א. ובכל זאת, כדבריו, צריך להוסיף "עווינו פשענו".

ב'שער הציון' מובא הסבר שלשון "חטאנו" בוידוי מכוונת על השגגות ולא על המזידות ומרד. כלומר- נוסח הוידוי "חטאתי עוויתי פשעתי" מכוון לשלושה סוגי חטאים שבאדם: שוגג, מזיד ומרד. לכן השולחן ערוך וגם האחרונים כאן אומרים, שצריך לומר "חטאתי עוויתי פשעתי" כנגד כל האפשרויות. ויש לשאול מדוע הרמ"א אינו מביא כך, אלא מזכיר רק 'חטאנו'?

אפשר לומר שהרמ"א מביא מעין "שיגרא דלישנא", וכשהוא אומר "חטאנו" הכוונה היא גם להמשך הנוסח- "עווינו פשענו". אולם 'שער הציון' מביא סוגיה בעניין החיוב לומר וידוי בעמידה, ושואל האם אדם מחויב לעמוד רק במילת "חטאנו" או גם בשאר הוידוי. 'שער הציון' מביא אחד מדברי רבותינו: "ראיתי לאחד מהאחרונים שרוצה לומר דבר חדש, דכיוון דיוצא בזה ידי וידוי ב'חטאתי' בלבד, ממילא השאר מותר בישיבה". אלא שלא נתברר האם זה כולל גם 'עוויתי פשעתי' או רק שאר דברים. ה'משנה ברורה' דוחה את דבריו, והדברים צריכים עוד עיון. על כל פנים, לפי הדברים שהבאנו, יש מקום להבחין בין וידוי "חטאנו" להמשך- "עווינו, פשענו", ויש להבין מהו היחס הפנימי ביניהם.

חָטָאתִי-עָוִיתִי-פָּשַׁעְתִּי

סדר הוידוי "חטאתי, עוויתי, פשעתי", מונה שלושה מיני חטאים- שגגות, זדונות ופשעים. על כך יש לשאול מדוע יש צורך בשלושתם, שהרי בכלל מאתיים מנה? – אם הקב"ה סולח לנו על הפשעים, ממילא ודאי שהוא סולח על המזיד. ודאי וודאי על השוגג. ומדוע יש לפרט את כולם? ניתן לומר שאדם אינו יודע מה ייסלח לו, ומנסה את כוחו בכולם. אם יאמר רק "פשעתי" ולא תתקבל סליחתו, לא יסלח לו גם על הדברים הקלים יותר, לא על השוגג ולא על המזיד. לכן בפשיעה לבד אי אפשר לצאת ידי חובה, ומפני האפשרות שאפשר שחלק ייסלח וחלק לא ייסלח, צריך לפרט את שלושתם.

בדרך אחרת אפשר להסביר, "לא זו אף זו קתני", שאין לנו ספק האם ייסלח לנו או לא. הרי הקב"ה בודאי סולח, קל וחומר כשדין זה מופיע בהלכות יום הכיפורים, שהובטח לנו על הסליחה. אלא שאנו מחויבים לפרט את מגוון החטאים כדי להסב את תשומת ליבנו לכל אחד ואחד, לברר כל דבר על מקומו, וממילא למרק את הנפש יותר ויותר.

כל זה נכון לכאורה רק כשבאים להתוודות על שנה שלמה שהיו בה שגגות, זדונות וגם מְרדים. אך בוידוי על חטא ספציפי, לכאורה היה צריך להתוודות רק לפי אופי החטא: בשוגג- רק "חטאתי", במזיד – רק "עוויתי", ובמרד – רק "פשעתי". ובכל זאת הרמב"ם לא פוסק כך, וזו לשונו בפתיחה להלכות תשובה:

כל המצוות של התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הבורא ברוך הוא, שנאמר: "איש או אישה אשר יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה. כיצד מתוודה? אומר, 'אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך' ועשיתי כך וכך[ג].

יש להקשות על דברי הרמב"ם. אם אדם חטא רק בשוגג, מדוע הוא צריך לומר גם "עוויתי פשעתי"? ניחא אם הוא פשע ומרד ואומר "חטאתי", מפני שהמרד אולי כולל גם חטאים קלים יותר, ואף שגגות, אך מדוע להוסיף פשעים ומרדים על השגגות?

בנוסח הוידוי של דוד המלך אנו מוצאים את שלושת סוגי החטאים- שגגות, זדונות, ופשעים, כמו בנוסח הוידוי המוכר לנו: "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב"[ד]. דוד המלך אף מוסיף רכיב נוסף שאינו נמצא בוידוי שלנו- "מנסתרות נקני". בנוסח הוידוי שלנו אין זכר ל"נסתרות", אלא רק בתוספת שאנו מוסיפים ואומרים: "...אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ. אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ כְּבָר אֲמַרְנוּם לְפָנֶיךָ וְהודִינוּ לְךָ עֲלֵיהֶם. וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ לְפָנֶיךָ הֵם גְּלוּיִים וִידוּעִים. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר הַנִּסְתָּרת לה' אֱלהֵינוּ"... ויש להבין- מדוע הנסתרות לא נמצאות בנוסח הוידוי עצמו, כמו אצל דוד המלך, ובכלל- כיצד אפשר להתוודות על הנסתרות ועל מה שאינו ידוע לנו?

אצל דוד המלך נאמר: "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם". בפשטות ניתן להבין "אז איתם" – אז אני כבר שלם, כלומר, השלמות מופיעה לאחר הסליחה על השגגות והזדונות בלבד, ולא על הפשעים. רק לאחר הסליחה נאמרת גם בקשת סליחה על הפשעים "ונקיתי מפשע רב", כביכול הפשעים הם רק נספח. מדוע דווקא הפשעים הם יוצאי הדופן? ומה המשמעות שהם מופיעים כתוספת לשגגות והזדונות?

וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ

על מנת לענות על השאלות שהצבנו כאן, נעמיק בעצם המושגים של שוגג, מזיד ומרד. מבין שלושת סוגי החטאים הללו ברור מדוע יש לבקש סליחה על הפשעים והמרדים. אדם מביע את הזעזוע ממעשים אלו ומבקש לתקנם. אולם יש לברר מדוע יש להתוודות על השגגות? הרי לא הייתה כוונה לרעה, ומדוע לבקש עליהם סליחה?

ילד, ובכלל זה מבוגר, יוצא מנקודת הנחה שאם המעשה לא נעשה בכוונה, הצורך לבקש עליו סליחה מתמעט, ואולי אף מתבטל. אולם לפי סדר הוידוי שאנו מתוודים, גם על השגגות, ולא רק על המזידים והמרדים, אנו לומדים שאין הדבר כך. יתר על כן מצינו, שאשם תלוי הבא על הספק, יקר יותר מחטאת הבאה על הוודאי. ונכונים הדברים להלכה גם בהלכות ימי התשובה, שעל ספק צריך לחזור בתשובה יותר מאשר על ודאי[ה]. על ודאי- ליבו של אדם נוקפו, אך במצב של ספק האדם מורה לעצמו היתר, אולי הדבר לא היה ולא צריך לשוב על כך. במידה מסוימת אפשר לומר דבר דומה גם על שוגג. כאשר אדם חטא במזיד ובכוונה, יש לו אחריות מלאה על כך, אך כשאדם חטא בשוגג, אין לו אחריות מוחלטת שהרי לא הייתה לו כל כוונה לחטוא.

הוידוי על חטאים בשוגג מעלה בפנינו תביעה עמוקה בעניין אחריות האדם למעשיו. יש לכך גם השלכות בין אדם לחברו, כפי שקובעת המשנה- "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן"[ו]. אנו מוצאים שאפילו "בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן"[ז]. אולם הקביעה הגורפת שאדם אחראי על מעשיו אינה פשוטה- כיצד אפשר לקחת אחריות על כל דבר בחיינו? פעמים רבות אנו מרגישים שישנם דברים שהם גדולים מאיתנו, ואין לנו כל יכולת לקחת אחריות עליהם. לכן בקשת סליחה על שוגג היא אינה דבר פשוט ומובן מאליו, אלא יש בה חידוש גדול.

עניין השגגה מבואר בתורה בדינו של רוצח בשוגג[ח]. אדם החוטב עצים ביער, ולפתע נשל הברזל מעל הגרזן ופגע בחברו, נחשב רוצח בשגגה ועליו לגלות לעיר מקלט. לכאורה, אין לאדם זה כל אחריות על מיתתו של חברו, שהרי לא ידע כלל שיש אדם נוסף ביער ושהגרזן אינו חזק דיו. אולם התורה מחדשת וקובעת לגבי רוצח בשוגג "והאלוקים אינה לידו"[ט], שאכן אותו אדם אינו אחראי למעשיו, אך יש מי שאחראי לכך. מלמעלה 'סידרו' שאותו אדם יחטא ויגרום למעשה כזה.

בקשת הסליחה על השוגג בעצם מבטאת הכרת האחריות במצב של שותפות. כששני שותפים עושים משהו, כל אחד יכול לומר "זה לא אני". כל החטאים בעולם התחילו כך, כפי שאנו מוצאים בחטא הראשון של האנושות בגן העדן. הנחש פנה אל חוה, חוה פנתה אל האדם, והאדם הפנה את האשמה בחזרה אל חוה - "האישה אשר נתת עימדי", מפני שטען שיש ביניהם שותפות. בעצם האמירה הזו ישנה גם הפניית אשמה מרומזת כלפי הקב"ה בעצמו, על האישה שנתן לו - "האישה אשר נתת עימדי". כביכול לא רק האישה פיתתה ואשמה, אלא הקב"ה נתן אישה שמפתה.

כשיש שותפים קל יותר 'לזרוק' את האשמה על מישהו אחר, לכן האדם מטיל את האחריות על הקב"ה, שהוא שותפו. אך יש להבחין בין שוגג למזיד. במעשה שנעשה במזיד, השותפות היא ברורה- שניים התכוונו להרע ופעלו לשם כך ביחד, אך במעשה שנעשה בשוגג וללא כוונה, השותפות שונה. מצד האדם נעשה המעשה בשוגג, ואילו מצד הקב"ה נעשה המעשה במזיד- "והאלוקים אינה לידו", כלומר, שלקב"ה ישנה כוונה, וכביכול אחריות למעשה.

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי

לפי דברינו, דבריו של דוד המלך - "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני"- יכולים להתבאר כך שהשגיאות והנסתרות הם דבר אחד. מאחורי השגיאות של האדם עומדות הנסתרות של הקב"ה. כך אומרים רבותינו על הפסוק "והאלוקים אינה לידו":

בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג"[י].

לפי דברי רבותינו, הגלות של הרוצח בשוגג אינה ניתנת רק על המעשה של ההווה, אלא ניתנת גם לפי חשבון נסתר אשר מתגלה באמצעות המעשה הגלוי. הקב"ה הוא שגורם לאדם מסוים להרוג בשוגג מסיבות נסתרות. דווקא על ידי המעשה השגוי, כביכול, שלמעלה מהשגת האדם, הקב"ה מגלה משהו נסתר באדם המצריך תיקון. כך מתוודה דוד המלך ואומר- "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני". הוא מבקש סליחה על כל השגגות שחמקו למעלה מדעתו, ולא הבין למצוא בהם טעם פנימי- מדוע הם באו אליו, ואיזה תזכורת נסתרת נתן לו הקב"ה באמצעותן.

השוגג שמעיד על נסתרות, מצביע על חלקי חיים שנאבדו. הוא מופיע מתוך חוסר האחיזה השלמה בחיים. מעשיו של החוטא בשוגג מעידים על אדם שחי חיים של רישול וחוסר אחריות. הוא לא אוחז לגמרי במתרחש, אלא נותן לדברים להישמט מתחת ידיו. בעצם יש לומר שחייו אינם חיים אמיתיים. במקום אדם בעל ערך, שותף נוכח וחי, זהו אדם ישן, מלא תהפוכות, ללא שליטה, שהכול יכול לקרות לו. החטא בשגגה הוא רק תוצאה של חיים חלקיים, שיש בהם הפסד עצום. בכיוון ההפוך, הוא מתפקד כמעין שעון, המעורר את האדם מהשינה שהוא נתון בה.

באופן זה ניתן להסביר את דברי הרמ"א שנוסח הוידוי "אבל אנחנו חטאנו" כולל הכול, כי בעצם השינה לא גורמת רק לשוגג להופיע, אלא גם למזיד ולמרד. העבירות כולן, גם אלו החמורות שבמזיד, אינן באות "אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"[יא]. רוח השטות נכנסת באדם כאשר אין לו שליטה ואחריות מלאה על חייו, ובאיזה מקום יש בו רשלנות, פריצות וחולשה מלהילחם, שמביאות אותו לחטוא בשוגג ובהמשך אף במזיד.

חטא במזיד נעשה "לתיאבון", מפני שאדם רוצה ליהנות, ולא יכול להתגבר על תשוקת ההנאה שלו. ההנאה מעבירה את האדם על דעתו, ושיקול דעתו נפגם. הוא מעדיף ליהנות הנאה רגעית, אך בכך הוא מפסיד את נשמתו. על כך נאמר "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה"[יב], אך כיצד השיקול הפשוט הזה משתבש, ובשלו נכנסת באדם רוח שטות? זהו בדיוק אותו שיבוש שמוביל לשוגג- השינה, חוסר הבהירות ומיעוט החיים שבהם חי האדם את חייו.

כך ניתן לתרץ את דברי הרמב"ם, שאין חטא שאין עמו עוון ופשע, ואין עוון ופשע שאין עמם חטא. החלוקה בנוגע למעשה היא נכונה- יש מעשה שנעשה בכוונה תחילה, ויש מעשה שנעשה ללא כוונה. אולם גם מי שהכה את חברו ורצחו נפש בכוונה, לעיתים מיד אחר כך הוא חושב שזו שגגה. כשנביט על העניין במבט פנימי, יש בכך מידה של צדק, מפני שהכוונה לא הייתה בדעה צלולה, אלא רוח שטות. על כן בתשובה מיראה הזדונות מתגלות כשגגות, משום שהדעה הצלולה נחשפת, וממילא אנו מבינים שהיה כאן שוגג ולא מזיד.

וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב

לעומת השגגות, הפשעים והמרדים הם חטאים שנעשים בכוונה מוחלטת. דוד המלך מתוודה על המרדים ואומר- "ונקיתי מפשע רב". הדבר מתמיה מאוד- כיצד יכול דוד להתוודות על מעשים בהם מרד בקב"ה ועשה על מנת להכעיס? השאלה מתעצמת לאור העובדה שדוד המלך אומר "פשע רב". הרמב"ם אומר שאם אדם עבר על אחד מהחטאים, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה יאמר "חטאתי עוויתי פשעתי", אך הוא אינו מזכיר בדבריו פשע, אלא רק זדון ושגגה. אם כן, כיצד ניתן להסביר שהוא מוסיף אף "פשעתי"?

הפשע הוא צורה קיצונית של מרד בה' של אדם שיודע את אלוקיו ומתכוון למרוד בו. זהו חטא חמור עד מאוד, ואף חריג. אך במובן מסוים ניתן לומר שבכל מזיד יש מעט פשע. בכל חטא במזיד ואף בשוגג, יש לאדם כעס וטרוניא כלפי שמיא, על האיסור שכעת הוא חוטא בו, ואוכל לתיאבון, "עבדא בהפקירא ניחא ליה". לכן כשאדם עובר עבירה, אפילו בשוגג, חוסר תשומת הלב שהובילה אותו לחטא, נובעת מהתחושה של הנטל הגדול, שכביכול הקב"ה מכביד עליו, חלילה. האדם מרגיש כאילו הקב"ה פועל כנגדו, ח"ו, וממילא בתמורה לא איכפת לו מהקב"ה וממצוותיו.

לפי דברינו, ההבדלים בין השוגג, המזיד והפשע מצטמצמים. שלושת סוגי החטאים הללו הם תוצאה של ערפל אמוני בהבנת ערך החיים של הנשמה ובהבנת הטוב האלוקי המאיר לנו בדברי התורה – "לטוב לנו כל הימים". לכן אם אדם חטא, אפילו בשגגה, הוא צריך למנות את כל סוגי החטאים- "חטאתי, עוויתי פשעתי", על מנת לתקן את מעשיו.

באופן זה ניתן להסביר את דבריו של דוד המלך "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, גם מזדים חשוך עבדך, אז איתם". דוד המלך אומר שהוא יהיה תמים לאחר שיסלחו לו השגגות והזדונות, וממילא לאחר מכן- "ונקיתי מפשע רב". כלומר, הפשעים הרבים לא נעשו מתוך רצון להכעיס, אלא, שאין לך שגגה ואין לך מזיד שה"להכעיס" לא מתלווה אליהם. הוא הארס שמפעפע גם בזדון וגם בשגגה, והוא שעתיד להיתקן כשייסלחו השגגות והזדונות.

קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ

כעת נוכל להבין לעומק את מעמד הסליחות, כביטוי של כיסופים וגעגועים לחיים. כיסופים וגעגועים לחיות חיים אמיתיים, ערים וחיוניים. חיים שאין בהם חולשה או רשלנות שעלולות להביא לרוח שטות של שוגג או מזיד. כיסופים וגעגועים להיזכר בטוב שאין לו חקר שמאירים לנו כל דברי התורה וסעיפי וסעיפיה. הכיסופים והגעגועים לחיים המתגלים בסליחות, הם בקשת חיים שיש בהם נוכחות שלמה שלנו בעבודת ה' ובקשר איתו יתברך. נוכחות של אמונה שלמה שתורת ה' ומצוותיו הם "לטוב לך", ולא חלילה נגדנו או כנטל עלינו.

כאשר אדם בא לסליחות, בכך הוא מודיע ואומר שכל רצונו הוא להתעורר מהשינה שהוא נתון בה כדי לחיות. ממש כמו תחיית המתים. לעיתים הוא רוצה להתעורר מפני יראת העונש, שאם לא כן הוא ישלם על כך את המחיר, בחטאים בשוגג. אך גם יראת העונש בעומקה מעוררת אותנו להיזכר בחיוניות האמיתית שנאבדה מאיתנו.

אנו מתוודים- "חטאתי עוויתי פשעתי", ופירושו, שהיה בנו חלק שהתנכר לטוּב האלוקי המגיע אלינו דרך התורה והמצוות ואיבדנו את האמון בו. לחוסר האמון הזה נכנסה רוח השטות של הזדון והרשלנות של השגגה. אנו מצטערים על כך, ומבקשים לשוב ולקחת אחריות מלאה על מעשינו ולשוב אל הטוב האלוקי במלוא האישיות.

יהי רצון שנזכה להסיר מאיתנו כל תחושה של ניגוד מהתורה והמצוות, וכל ניגוד בין ה' לבינינו. מתוך כך יחזרו החיים למילואם, ולא תוכל רוח שטות או רשלנות לגרום לנו ולו לשוגג הקל ביותר. וכשהחיים מלאים כל כך, אין שום מזיק ותקלה יכולים להיכנס ולחדור אלינו. חיים כאלה אנו מבקשים. אָתָאנוּ לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כַּפָּרָה... תְּ חַ יֵּ י נ וּ תְּחָנֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.

"חיים ארוכים תכתבנו נטוע בלי לעקור. בשבתך על כסא מעשים לסקור. הטוב צפה והרע אל תחקור. כי עמך מקור חיים... חיים תאווה באה סלוח אל חטאתיכם. תשמיע ואת רוחי תן בקרבכם. לאמור מצאתי כופר רציתי אתכם. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים"[יג].