בית המדרש

חפשו שיעור

רבני הישיבה

הנושאים

עוד באותו נושא

היום הרת עולם – פרשת ניצבים, ראש השנה

מתי הוא הזמן שנידון בו העולם? נתבונן בחמש דעות בדברי רבותינו ונעמיק להבין מדוע יש צורך בכתיבה וחתימה, ומהו עומק טוב ה' המתגלה בדין.

י׳ טבת תשע״ז

הָעוֹלָם
נִדּוֹן

המשנה
במסכת
ראש
השנה
פותחת ואומרת
שיש
ארבעה
ימי
דין:

 

בארבעה פרקים העולם נדון. בפסח על התבואה,
בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר “היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם”,
ובחג נידונים על המים.

 

הגמרא
מביאה
עוד
ארבע
דעות
לגבי
יום
הדין, ושואלת
דעתו
של
איזה רב היא
זו המובאת
במשנה:

 

מני מתניתין? לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוסי ולא רבי נתן. דתניא,
הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים,
דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו. רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר “ותפקדנו לבקרים”.
רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה, שנאמר “לרגעים תבחננו”.

 

הגמרא
מונה
חמש
דעות
בדברי
רבותינו
לגבי
יום
הדין: משנתנו, שהיא דעת
רבי
ישמעאל,
עוסקת בתחילת הדין וסבורה
שיש דיון בארבעה פרקים- בעצרת, בפסח, בראש השנה ובסוכות. רבי ישמעאל מוסיף, שלאדם יש
גזר דין ביום הכיפורים, אך לכל השאר אין גזר דין נפרד. הרי”ף ואולי גם הרמב”ם
פוסקים כרבי ישמעאל.

דעה
שנייה
היא
דעת
רבי
מאיר
הסובר
שכולם
נידונים
בראש
השנה
וגזר
דינם נחתם ביום
הכיפורים. לשיטת
הרמב”ן
והריטב”א
כך
אנחנו
פוסקים
להלכה, שכולם
נידונים
בראש
השנה
וכולם
נחתמים
ביום
הכיפורים.

דעה
שלישית
היא
דעת
רבי
יהודה
הסובר
כרבי
מאיר, שכולם
נידונים
בראש
השנה
אך לדעתו החתימה
נעשית
לכל
אחד
בזמנו: בפסח
על
התבואה, בעצרת
על
פרות
האילן, בחג
נידונים
על
המים, ובראש השנה נידון
האדם, אך
גזר
דינו
נחתם
ביום
הכיפורים. כלומר,
לדעת רבי
יהודה
שלושת הרגלים
המובאים במשנה הם
מועדי
גזר
הדין, ולא
מועדי
תחילת הדין
שמתקיימים לכולם בראש
השנה.

דעה
רביעית היא דעת רבי יוסי שבכל יום האדם נידון, וחמישית היא דעת רבי נתן, שהדין מתרחש
בכל רגע.

מָתַי
הַדִּין?

נמנה
את
חמשת
הדעות
בחז”ל
לגבי
יום
הדין
לפי
תדירותם
בזמן: רבי
נתן
אומר
שהדין מתקיים בכל
רגע; רבי
יוסי
אומר
בכל
יום; רבי
ישמעאל
אומר
שכל
אחד
נידון
בזמנו
כפי
שפירטה
המשנה, ואין
הפרש
בין
כתיבה
וחתימה,
ואילו
האדם
יוצא
דופן
בכך
שיש
לו
גם
חתימה
ולכן
שני
זמני
דין-
נידון
בראש
השנה
וגזר
דינו
הוא
ביום
הכיפורים; לדעת
רבי
יהודה
לכולם
יש
גזר
דין, אך
כולם
נידונים
בראש
השנה
וגזר
הדין
הוא לכל
אחד
בזמנו.
זמן
גזר הדין של
האדם
הוא ביום
הכיפורים; רבי
מאיר
אומר
שכולם
נידונים
בראש
השנה
וכולם
נחתמים
ביום
הכיפורים.

לדעת
רבי
ישמעאל
רק
לאדם
יש
חתימה,
וכרבי
מאיר
וכרבי
יהודה,
הוא נכתב
בראש
השנה
ונחתם
ביום
הכיפורים.
אך לדעתו, לכל
השאר
יש
רק
דין
אחד- כתיבה
וחתימה
ביחד, כל אחד בזמנו
שלו. דעת רבי
יוסי
היא שבכל
יום
יש
דיון
ואין
הבדל
בין
כתיבה
וחתימה. וכן
לדעת
רבי
נתן
אין
הבדל
בין
כתיבה
וחתימה
המתרחשים בכל
רגע.

השאלה
איך
אנחנו
פוסקים
בעניין זה היא שאלה
קשה, כפי ששואלת הגמרא בהמשך. אם
זה
נכון
שהעולם
נידון
בראש
השנה
ונחתם
ביום
הכיפורים,
יש לשאול- איך
אנחנו
מתפללים
על
חולים, שהרי
נגזר
דינם בראש
השנה?
הגמרא
אומרת
שאולי
אנחנו
מתפללים
כרבי
יוסי
שאומר
שהדין הוא בכל
יום, ואולי
מפני ש”יפה
צעקה
לאדם
בין
קודם
גזר
דין
בין
אחר
גזר
דין”.
הגמרא אומרת שתפילה
קורעת
גזר
דין, אבל
לולי
שתפילה
יכולה
לקרוע אפילו
גזר
דין, אכן, אין
מקום
לתפילה. כל
מה
שיהיה
בשנה
הקרובה
נחתך
בימי
הדין
לכן
בימים אלה מתגלים חיל
ורעדה, כי
אדם
יודע
שמה
שהוא
יתקן
עכשיו
ישפיע
על
כל
השנה
הבאה. דעת
הראב”ה
היא שאנחנו
מתפללים
היום
כדעת רבי
יוסי,
שאדם
נידון
בכל
יום.

בכל זאת נשאלת השאלה, הרי
כתוב
שאין
אומרים
הלל
בראש
השנה
מפני שספרי
חיים
וספרי
מתים
פתוחים. אך אם
אנו סוברים כשיטת רבי
יוסי ורבי נתן, יש להגיד הלל בראש
השנה או
שאסור
להגיד
הלל
אף
פעם
כי
בכל
יום
יש
דין. יש
לכך
כמה
תירוצים
אך
מכל
האמור
יוצא
שפסק
ההלכה
בעניין
יום
הדין
אינו
חתוך
וגמור, ואין
הכרעה
חדה
וברורה
לאחת
הדעות. יש
צד להגיד שבמידה כלשהי כולם מסכימים עם כולם, אך ודאי שיש פה גם מחלוקת אמתית.

 

חֶדְוַת
ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם

ברצוני להתרכז בחמש דעות התנאים. אך לפני
שנדון
ונבאר
את
צדדי
המחלוקת, ברצוני
להניח
הנחת
יסוד
אחת
לכולי
עלמא
ועוד
הנחות
יסוד
לחלק
מהדעות. הנחת
יסוד
אחת
היא
שפשוט
הדבר שכשאומרים
“העולם
נידון” אין
הכוונה שהדבר בא מתוך
נקמנות מצד
ה’
יתברך,
חלילה. אין
הכוונה
שבכל שנה הקב”ה
מכין
את
השוט
ובודק
במי
הוא
יכול
להצליף. חס
ושלום
לראות
זאת כך! “אפילו
הדגים
שבים
רועדים
מכך
שיש
הווה
אמינא
כזאת!” ברור
שכל
הדיון
הוא רק
לטוב.
במשך
הזמן- רגע, יום ושנה,
יש כמה
עניינים
שמתקלקלים, ומפני
שהקב”ה
רוצה
בטובתו
של
העולם, העולם
נידון
כדי
לתקן
ולהיטיב. אם
לא-
אין
טעם
לידון. רחמנא
ליצלן
מדעה
כזו
שהקב”ה
מעוניין
“לבחוש
בעבר”. זו
דעה
מטורפת
שעושה
מהקב”ה
עריץ
שנהנה
להעניש
את
מי
שפגע
בו. ודאי
שכל
עונשיו
של
הקב”ה
הם
רק
לטוב, וקל
וחומר
שכל
הדין
הוא
רק
לטוב.

ראש
השנה
“יום
תרועה”
צריך
להיות
יום
שמחה. בכל
התנ”ך
אנו מוצאים ש”יום
תרועה” הוא
תמיד
“יום
שמחה”, כמו
שכתוב
“הריעו
לה’ כל
הארץ
פצחו
ורננו
וזמרו”[א].
מה
שאנחנו
אומרים
‘גנוח
גניח’, ‘ילולי
יליל’, ו’יום
יבבה’ הוא
רק
משום שיום
השמחה
והשפע
הפך
להיות
יום
הריחוק
והמיעוט. כשהיינו
בארץ
ישראל,
בראש
השנה
נתן
לנו הקב”ה שפע
מרובה לכל השנה
הבאה, “כל
מזונותיו
של
אדם
קצובין לו מראש
השנה
ועד
ראש
השנה”[ב].
כשהקב”ה מביא
שפע
רב, אף
אחד
אינו
שם לב לכך שלשפע
הזה
יש
גם גבול. אולם,
כשיצאנו
לגלות
והקב”ה
נתן
מעט, פתאום
הרגשנו את
הגבול, ואותו
יום
הפך
מיום
שפע
שדין וגבול נלווים אליו, ליום
דין ששפע מועט ניתן
בו. כשחזרו ישראל
מגלות
בבל, אמר
להם
הנביא
ביום
ראש
השנה, “לכו
אכלו
משמנים
ושתו
ממתקים…
ואל
תעצבו
כי
חדוות
ה’ היא
מעוזכם”[ג].
בגלות השפע
ניתן עם
מכות,
ייסורים
וריחוק
פנים, והייתה
תחושה
של
‘גנוח
גניח’ ו’ילולי
יליל’. אך
כשחוזרים
לארץ
ישראל-
“חדוות
ה’ היא
מעוזכם”, ואנו חוזרים
לכך
שיום
תרועה
הוא
יום
שמחה, “הריעו
לה’ כל
הארץ
פצחו
ורננו
וזמרו”.

גם
כעת, כשאנו
חוזרים
לארץ
ישראל, אמנם
עוד אין לנו מקדש, אך ביום הזה יש
לנו
שמחה יותר
ויותר, והיום
הזה הופך
להיות
יום
שהקב”ה
מביא
בו שפע
עצום
לעולם. ברוך
ה’
אנו רואים כיצד השפע
מתרבה
והולך
כל
הזמן. פעמים
בקצב
גבוה, פעמים
בקצב
נמוך, לעתים
רחוקות
הוא
נסוג
מעט, אבל
הכול
נמצא
בתנועת
עלייה, ואין
מה
להשוות
למה
שהיה
בעבר.

נאמר ש”בחג
נידונים
על
המים”, ולכאורה
אם
זהו
דין
עלולה
להיות
שנת
בצורת, וכיצד
אנו
שמחים
בחג
הסוכות בהלל
וריקודים? למה אנו
מצווים
על
השמחה
בכל
שלושת
הרגלים
דווקא
בזמן שהעולם
נידון?
“העולם
נידון”
באמת הכוונה
היא
שהקב”ה
משפיע
שפע, ויחד
עם
זאת
הוא
בודק. זה
עניין
הדין: בזמן
של
שפע
גדול
בולטת
השמחה, “הריעו
לה’ כל
הארץ
פצחו
ורננו
וזמרו”, וכל
הדיון
נעשה אך
ורק
לטובה, לשכלל
את
העולם, לפתח
אותו ולהיטיב
עמו.

גם
אם נתבונן
על
המושג
“שלושה
ספרים
נפתחים”[ד] נראה
שבעצם
זוהי
בשורה
מופלאה. נאמר
ששלושה
ספרים
נפתחים:
רשעים
נחתמים
למיתה, צדיקים
נחתמים
לחיים ובינוניים
תלויים ועומדים. אם יעשו
תשובה-
נחתמים
לחיים, ואם
לאו- נחתמים
למיתה. במבט
מן
הצד
העניין
הזה
נפלא! הרי
בסופו של דבר העולם משתכלל מכך-
הרשעים אובדים, הצדיקים
מקבלים חיים וכוח
חדש, והבינוניים
מקבלים הארכה על מנת לבחון מהי בחירתם. אם הם
יצטרפו
לרשעים-
הם
יאבדו עמם, אך אם
יצטרפו
לצדיקים-
זו
בשורה
נפלאה. גם
בתוך
נפש האדם
מתרוצצים חלקים
רבים- חלק
צדיק
וחלק
רשע. אם
החלק
הצדיק
שבי
יחיה
והחלק
שאינו
טוב
שבי
ימות, זו
בשורה
נפלאה. הלוואי
שכך
יהיה! כל
זה
מעיד
שכל
הדין
נעשה
רק כדי
להיטיב.

אולם
באמת צדיקים גמורים
ורשעים
גמורים
הם קצוות
תיאורטיים
בלבד. “אין
צדיק
בארץ
אשר
יעשה
טוב
ולא
יחטא”[ה],
כלומר שאין
צדיק
גמור, קל
וחומר
שאין
רשע
גמור.
העולם
הוא
בינוני. בעת הדין
הקב”ה בוחן כיצד להטות את הכף לטובה. התרגלנו להסתכל
על
הדין
כנידונים
שרועדים
מפחד. אמנם
זה
מבט
שיש
לו
אמת
אך
הוא
חלקי ואף שולי,
מפני
שהעיקר
הוא שהקב”ה
רוצה להיטיב
לעולם. לכן
הוא
בוחן
מה
צריך
לשפר, מה
צריך
לחזק, ומה
צריך
למגר. כל
רצונו
הוא
לסלק
את
כל
הרע
ולשפר
את
כל
הטוב. אם
הקב”ה
היה
עושה
זאת למעשה,
העולם
היה
נגאל
מיד. יש
סיבות
אחרות
לכך
שהקב”ה
לא
פועל
כך,
אולם
מצד
הדין זהו
רעיון
פנטסטי
שיש
בו
תיקון
כל
העולם
כולו.
זו
הנחת
יסוד
אחת.

 

בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב

הנחת
יסוד
נוספת שיש לדון בה, עוסקת בהבדל
שבין
כתיבה
לחתימה. הבדל
זה
נוגע, לכל
הפחות, לדעת
רבי
מאיר, רבי
יהודה
ורבי
ישמעאל, המבחינים
בדבריהם בין כתיבה
וחתימה. לפי
דברינו
יש
דין
כדי
לבדוק
מה
לסלק
ומה
לחזק. אך
מדוע
יש
צורך בכתיבה
וחתימה?
נדמה
לי
שיש
בכך עומק
עומקים
של
טוב
ה’.

כאמור,
ביום
הדין
אנו
בוחרים
לחזק
את
הטוב
ולסלק
את
הרע. אבל
מהי
פעולת
הכתיבה? בעת הכתיבה הקב”ה
בודק
ורואה
אם יש
דברים
טובים
ואם
יש
דברים
רעים. עצם
הבדיקה
הזו
מעוררת
את
האדם
להתחיל
להניע
תהליכים, לפעול
ולשנות, עוד
לפני
שהוכרע
מצבו. עצם
הידיעה
שיש
בכלל
דיון
היא
שמזיזה
את
כל
התהליך
להשתפר
ולהיטיב. בעת
הדיון
אדם
מתנהג
בדרך
אחרת
מהאופן
שבו הוא מתנהג
כשאין
בוחנים
אותו. אם
אדם
יודע
שמסתכלים
עליו,
הוא
משנה
את
דרכו
בין
אם
הוא
רוצה
בכך
ובין
אם
הוא
אינו רוצה
בכך. קשה
מאוד
לאדם
להמשיך
בדרכו
כשמסתכלים
עליו. גם
אם
הוא
מצליח
להמשיך בדרכו, זה
רק
בגלל
שהוא
מתגבר, ואם
הוא
מתגבר
אז
הוא
לא
המשיך
בדרכו…

אם
הדין היה רק
מבט שמתבוננים בנו מלמעלה,
הוא
לא
היה אורך יום
שלם אלא רק רגע אחד קצר שהקב”ה חותך לכאן או לכאן. למה
הדין נערך במשך יום
שלם? ועוד
יותר
מכך,
מדוע יש פער
של
עשרה
ימים
בין
כתיבה
לחתימה? הכתוב
אומר
“דרשו
ה’ בהמצאו
קראהו
בהיותו
קרוב”[ו],
ורבותינו מדקדקים
שלא
מפני שאתם
דורשים
אותו
הוא
נמצא, לא
מפני שאתם
קוראים
לו
הוא
קרוב, אלא
משום שהוא
נמצא,
עלינו לדרוש אותו.
“דרשו ה’ בהמצאו”- הוא
נמצא, ולכן
דרשו אותו;
הוא קרוב
ולכן
תקראו. אין
זה
נכון
שהכול
מתחיל
מאיתנו, כמה
אנחנו
קוראים, כמה
אנחנו
דורשים, כמה
אנחנו
נעשה
תשובה
וכך
הקב”ה
יענה
לנו. להפך!
הקב”ה מגיע
לדין
ואינו
מסתכל
על
המפה
ומכריע
טובים
או רעים. בשביל
מהלך
כזה
לא
היה
צריך
בכלל
זמן. לכאורה
הקב”ה מכריע כחוט השערה מי
למות
ומי
לחיות. אך באמת יש
יום
שלם של דין,
ועוד יותר,
עשרה ימים
כאלו, מפני
שהדיון
נעשה
מתוך קרבה,
וכולו
מתרחש רק
כדי
להיטיב. אין
אינטרס
אחר
חלילה! ומפני
שכל רצונו יתברך הוא להיטיב,
אז
הוא
בא
לראות ולהתעניין
איך
לשבח
את
העולם
ולרומם
אותו. העיניים
שבוחנות את המציאות
הן הקטליזטור
להיטיב, לתקן,
להתרומם ולהתעלות. עצם העובדה שהקב”ה
מתבונן בעולם ובוחן איך להיטיב עמו, מעלה את העולם ומיטיבה לאין
ערוך
מעולם
ללא התבוננות כזו.
עשרה ימים
שבין
ראש
השנה
ליום
הכיפורים
הם עשרה
ימים
שיש
בהם עין
של
הטבה
אלוקית
שמלווה
את
המציאות, ומתגלים בהם
כוחות עצומים
של
טובה.

כאשר
מנהל
חברה
בא
לעשות
ביקורת
על
העובדים, יש
שתי
דרכים לעשות זאת. יש
מנהל
שבא
לעשות
ביקורת
וכולם
רועדים. הוא
מתבונן בהם בעיניים מזרות אימה ושוט
בידו, והעובדים
מנסים
להסתיר
ממנו
את
הכשלים,
אם
רק
אפשר. מנהל כזה
מחפש
את
מי
צריך
לפטר
ולהעיף,
ומודיע
שיגיע
בעוד
חודש
לביקורת
נוספת. לצערנו
יש מי שחושב
שכך
הקב”ה
מתנהל. ה’ ירחם
עליו, ויוציאו
מאפילה
לאורה!

באמת
הקב”ה הוא כמו מנהל
מסוג אחר, שבא
לבדוק
את
העובדים
כשותפיו למפעלו. הוא
בודק
מה הם
הבעיות,
מה הם
המעלות,
מלווה
את
העובדים, נותן
עצות
וחיזוקים
על
מנת
לשפר
את
העבודה
ולקבל
תוצאה
טובה יותר. זה
תפקידו
כמנהל. הוא
אומר
לעובדים: “אני
נשאר
אתכם
שבוע
כדי
לראות
שאתם
לומדים
איך
לעשות
את
זה
נכון,
ואז
תצאו
לדרך!”.

עשרת
ימי
תשובה
הם ימים שהקב”ה
בא
לעולם
והקרבה
שלו
מתגלה בכך שיש
עין
אלוקית
שמתבוננת
במציאות
להיטיב
אותה.
מתוך
קרבה
גדולה היא
פועלת
בתוכנו. זה
פלאי
פלאות!

אנו
מוצאים שבמהלך השנה יש סוגים
שונים
של
קרבה בין הקב”ה
לכנסת ישראל: בסוכות
אלו ימי
קרבה
של
חתן
וכלה
תחת
חופתם, היא
הסוכה. בפסח
זוהי קרבה של חתן
המוציא
את
הכלה
מכל
צרותיה. בשבועות
הוא
נותן
לה
תורה. ומה
עושה
החתן עם כלתו
בין
ראש
השנה
ליום
הכיפורים? הוא
בודק
איך
היא
בעצמה
תגדל
ותשתבח
להיות
בעלת
מדרגה
אחרת
לגמרי. הוא
בוחן
את
ענייניה, את
דרך
התנהלותה,
ומלווה
אותה
בתהליך
של
בניינה
היא. הוא
אומר
לה: “בואי
נתבונן, אולי
אפשר
להתקדם
יותר?” על
ידי
זה
הוא
מרומם
אותה
בעצמה. מבחינה
מסוימת
זו
המעורבות
העמוקה
ביותר של
החתן
בכלתו כי
הוא עסוק
בה
בעצמה. העיניים
שלו
הופכות
להיות
העיניים
שלו
בתוכה; היא
מסתכלת
איך
היא
מיטיבה
על
ידי
שהוא
נוכח
בה. הספרות
הפנימית
על
ראש
השנה
ויום
הכיפורים
מבארת
כך
את
הימים
האלו.

 

חֲיוֹת
הַקֹּדֶשׁ

לפני
שנתחיל
לבאר
את
השיטות,
נוסיף
הערה
אחרונה.
במסכת
ראש
השנה
יש שתי
רביעיות- ארבעה
ראשי
שנים
וארבעה
פרקים
שהעולם
נידון. כשמתבוננים
על
שתיהן
יש
קושיה
עצומה לגבי הבהמות. בארבעה
ראשי
שנים
יש
ראש
השנה
אחד
בראש
חודש
אלול
למעשר
בהמה, אך
ב”ארבעה
פרקים
העולם
נידון”
אין
דיון
על
הבהמות. יש
פעמיים
דין על
הצומח, דין
על
המים, ודין
על
האדם
אך לכאורה אין
דיון
על
הבהמות. בפסח
נידונים
על
מאכל
בהמה
ובשבועות
על
מאכל
אדם; בעצרת
נידונים
על
פרות
האילן, ומביאים
ביכורים, שתי
הלחם, שהם
תחילת
מאכל
האדם.
אך מה
עם
הבהמות
עצמן? אנו
מוצאים
שכבר
בחטא
אדם
הראשון
נכללו
האדמה
ועולם
הצומח
בעונש: “ארורה
האדמה
בעבורך
וקוץ
ודרדר
תצמיח”. גם
בהמשך- העונש
כולל
מים
וצומח- “ולא
יהיה
מטר
והאדמה
לא
תיתן
את
יבולה”. אולם
הבהמות
אינן
שייכות
לכך. בחטא
אדם
הראשון
הבהמות
לא
חטאו
ואף
להפך- אדם
קורא
שמות
לבהמות
ומרומם
אותם. כיצד להסביר
זאת?

בגמרא
מסופר
סיפור
נפלא
על
אלכסנדר
מוקדון
שהלך
לבקר
את
המלך
קצייא
ורצה
לראות
כיצד
הוא
עורך
דין[ז]. באו
לפניו
שני
נידונים. האחד
מהם מכר
שדה
לחברו,
וחברו
חרש
ומצא
בה
אוצר. המוכר
טען שהאוצר
שייך
לקונה
כי
הוא
מכר
את
השדה
עם
כל
מה
שהיה
בה.
אולם
הקונה
טען
שהאוצר
שייך
למוכר
כי
הוא
קנה
שדה
ולא
אוצר. פסק המלך
את דינו וקבע, שהמוכר
והקונה
יחתנו
את
ילדיהם,
והאוצר
יהיה
שייך
להם
במשותף. אלכסנדר
מוקדון
היה
נרעש
מאוד
מן
הדין
הזה. שאל
אותו
מלך
קצייא
אם הדין
אינו אמת
בעיניו. השיב
לו,
שהדין
אמת
אך
אם
דבר
כזה
היה
מתרחש
במדינתו, הדיון
היה
הפוך: המוכר
היה
אומר
שהאוצר
שייך לו, ואילו
הקונה
היה
אומר
שהאוצר
שייך לו. שאל
אותו
מלך
קצייא
מה
היה
פוסק
בדין
וענה
לו, שהיה
פוסק שיש
להתיז
את
ראשיהם ולקחת
את
האוצר
לאוצר
המדינה. המשיך לשאול
אותו
מלך
מתיא,
אם
יורדים
גשמים
במדינתו, אמר לו: כן. שאלוֹ, אם יש אצלם צאן ובקר, השיב
לו:
כן. אמר
לו
מלך קצייא: “דע
לך
שרק
בזכות
הצאן
והבקר
יורדים
גשמים, כי
לבני
האדם
אין זכויות לכך”.

מכאן
מובן
שהגשמים
והצומח
קשורים
לדין
של
האדם, ואילו
בעלי
החיים
שייכים לאיזה עולם
תמים של
חיות
הקודש, כמו
מלאכים. אמנם כשהבהמות
הן
חלק
מרכוש
האדם,
יש
ראש
השנה
למעשר
בהמה. אך
להן
עצמן אין
כל
שייכות
לכך
שהעולם
נידון.

עוד
נראה לומר שכל הדין הנידון כאן קשור
לארץ
ישראל. כביכול יש
שניים שנידונים- האדם וארץ
ישראל. האדם
נידון
הן מצדו
והן
מצד
הקישור
שלו
לארץ. הדין של המים
והצומח
מתקיים רק
כשעם ישראל בארצו,
ואילו בחוץ לארץ
כלל לא
שייך
הדיון
הזה. וכאמור, בעלי
חיים
אינם שייכים כלל
לדין. הם אמנם ניזונים מהאדם והארץ, אך אינם שייכים לדין מצד עצמם.

 

בְּכָל רֶגַע וּפַעַם בְּשָׁנָה

כעת נדון
בחמש
הדעות
בדברי
רבותינו
על
זמן
הדין.
תחילה
נבאר
את
שתי
הקצוות
– דעת
רבי
מאיר
ודעת
רבי
נתן. רבי
מאיר
אומר
שהכול
נידונים
בראש
השנה
ונחתמים
ביום
הכיפורים, ורבי
נתן
אומר
שהכול
נידון
בכל
רגע
ורגע, “לִרְגָעִים
תִּבְחָנֶנּוּ”.

דעת
רבי
נתן
“לרגעים
תבחננו” מלמדת
שכל
קוטן
מחזיק
את
כל
הגודל. בכל
רגע
הכול
יכול
להשתנות
מקצה
לקצה. זה
בדיוק עניין
הדין, שאדם
חי
עד
עכשיו,
וברגע אחד נגזר עליו למות.
אדם היה
רשע
עד
עכשיו,
וברגע אחד הוא
עושה
תשובה. הכול
תלוי
ברגע
הזה. הרי העבר
כבר אינו ניתן לשינוי, ועדיין
אין יכולת לעשות
דבר בנוגע לעתיד. לכן הרגע
היחיד
שאפשר
לעשות
מהפכה
בחיים
הוא הרגע
של ההווה.
הוא הרגע הכי
חשוב. לראות
כיצד הכול תלוי ברגע אחד קטן, זו
דעת
רבי
נתן.

אולם
רבי מאיר
ורוב
חכמי
ישראל אינם
סוברים
כך. לדעת רבי
מאיר
אמנם הקב”ה
מנהל
את
העולם
כך שבקוטן מוסתר כל הגודל, אך הגודל גלוי ונוכח יותר בגודל. רבי
מאיר
סובר
שאם
אדם
רוצה
לעשות
שינוי
משמעותי, הוא
חייב
ללכת
לגודל
הגדול ביותר,
ומנקודת מבט רחבה
שכזו הוא יכול להסתכל
על
הכול
ביחד. הוא
אינו צריך להתבונן איך
הכול
מתגלה
בנקודה
אחת, אלא
איך
הכול
מופיע
בשלמותו, בכל
מרחביו. לדעת
רבי מאיר הגודל ביחס לאדם מתבטא דווקא במחזור של שנה, כשתם סיבוב שלם של החמה
ומתחיל סיבוב חדש, כשמעגל העונות מתחדש. אז חוזרים לבריאת העולם, העולם נברא מחדש,
וכל השפע והברכה של העולם נקבעים מראש השנה ועד ראש השנה, “היום הרת עולם”.

ההבדל
בין דעת רבי נתן לדעת רבי מאיר הוא כהבדל שבין שתי צורות ניהול: יש
מנהל
חברה שמתבונן על הפרטים וכל
רגע
הוא
רואה
כהזדמנות
לתיקון. אך כמה
מנהלי
חברה
יכולים
באמת
להצליח
כך? על
פי
רוב
מנהל
צריך
חשיבה
אסטרטגית
ארוכת
טווח. עליו
להתבונן
על
הכול
בסקירה
אחת, לבדוק
את
כל
הנתונים
ולהכין
תכנית
חומש, “היוצר
יחד
לבם
המבין
אל
כל
מעשיהם”. הוא
אינו
בודק
איך
למצוא
כל רגע נקודת
ארכימדס
אחת
כדי להפוך
את
הכול
אלא
איך
להתבונן
באמת
על
הכול.

נראה
לומר ששתי הדעות
המנוגדות
הללו
באות
לידי
ביטוי
בהבדל
שבין
תורת
רבי
נחמן
מברסלב
לדרכו
של
מרן
הרב
קוק
זצ”ל. מרן הרב
זצ”ל
ביקש
לראות
את
הכללות
הרחבה
ביותר
ולהבין
איך
מיטיבים
את
העולם
מתוך
הבנת
כל
המערכת
על
כל
צדדיה.

לעומת
זאת, רבי נחמן
עסק
בהבנה
איך
הכול
תלוי
בנקודה
אחת. פשוט
הדבר שרבי
נתן,
שדעתו מובאת בגמרא, היה
“ברסלבר”.
בכל רגע
ורגע
הוא
מתפלל
לה’, וה’ אתו,
עמו
ואצלו. שום
דבר
לא
נחתם
מראש, והכול
קורה
ברגע
הזה. רבי
נחמן
אומר
שכאשר
אדם
מברך
ברכות
השחר
עליו לראות
את
עצמו
כאילו בגלגול
הקודם
הוא
היה
צדיק
גמור
ורק
מפני שבברכות
השחר
לא
כיוון
מספיק,
הוא
בא
לגלגול
הזה
רק כדי
לתקן
זאת. לכן
עליו
להגיד
ברכות
השחר
לפי
ערך
הצדקות
של
הגלגול
הקודם
שלו,
וכך הלאה לגבי קרבנות, פסוקי דזמרה ושאר התפילה. “לרגעים
תבחננו”. כל
רגע
בפני
עצמו
הוא
יום
הדין
שצריך
לתקן
ולהיטיב
את
מה
שהיה
בגלגול
הקודם. כל
רגע
הוא
הזדמנות; כל
רגע
הוא
עולם
חדש; כל
רגע
הוא
הכול[ח].

כיצד
עלינו להכריע בסוגיה זו, בין הכללות לפרטות? באמת
יש
מקום
לשתי הגישות. לעניין
יום
הדין
פשוט
הוא,
שהעיקר
הוא כדעות
שראש
השנה
הוא
יום הדין.
והראייה, כמו
שאומרים
הראשונים
והאחרונים
– המאירי והשפת
אמת, שגם
לדעת
רבי
יוסי
ורבי
נתן, ודאי
שלא
אומרים
הלל בראש
השנה. בראש
השנה
עוסקים
בתהליך
ההטבה
ופעמים
צריך
לשלם
על
כך
מחיר,
לכן
אין
זה
הזמן
המתאים
להלל. ודאי
שתהליך
ההטבה
הוא
שמוליד
את
הטובה, והוא
עומק
הטוב. אלא
שעומק
הטוב
הזה
עוד
לא
התגלה
בפועל, לכן
איננו אומרים הלל.

לפי דעת רבותינו הסוברים
שבראש
השנה
העולם
נידון,
תהליכי השינוי
מתרחשים
קמעא-קמעא,
ואילו
לדעת רבי
נתן
ברגע
אחד
הכול
יכול
להתהפך. כמובן
שיש
מעלה
לכל אחת מן הדעות.
מנהל בכיר
גדול
יודע
לכלכל
את
שני
הצדדים: הוא
יודע
לחשוב
חשיבה
אסטרטגית, מאורגנת
ומסודרת שגורמת
להיטיב לכלל
המערכות. יחד
עם
זאת
הוא
יודע
שלפעמים
נפתחות הזדמנויות
חדשות, וברגע
אחד
הכול
יכול
להתהפך
לטובה,
וחס
וחלילה
גם
להפך.

 

הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם

נתבונן
כעת
בדרגות
הביניים
שבין
דעת
רבי
מאיר
לדעת
רבי
נתן לגבי
יום
הדין. רבי
מאיר
אומר,
שהכול
נידונים
בראש
השנה
ונחתמים
ביום
הכיפורים ואילו רבי
יהודה
אומר, שהכול
נידונים
בראש
השנה
ונחתמים
כל
אחד
בזמנו. לפי
דעה
זו, למים
יש
חמישה
עשר
ימי
תשובה, לתבואה
יש
חצי
שנה, ולפרות
האילן
יותר משמונה
חודשים לתשובה! נראה
לומר
שרבי
יהודה
מגלה
כאן
שלא
ציר
הזמן
הוא
העיקר. אם
ציר
הזמן
הוא
העיקר, מדוע
שלאחד
יהיו
עשרה
ימים
לתשובה
ולאחר
יהיו
שמונה
חודשים? אין
בזה
כל
היגיון! אם
ימים
אלה
הם
ימי
בקרה
על מנת לשפר
את
המצב, לא
מתקבל
על
הדעת
שיהיו
שמונה
חודשים
לכך. לכן יש להסביר,
שלדעת רבי
יהודה
הזמן
אינו העיקר
כאן
אלא
היחס שבין השורש
והענף. השורש
הוא
תמיד
בראש
השנה
כשנברא
העולם. הכול
מתחיל
משם
והכול
נידון
מצד
שורש
בריאתו. האדם
קשור
אל
שורש
בריאתו
בתודעתו, לכן
יש
לו
עשרה
ימים
שקשורים
ומחוברים
בחטיבה
אחת
מראש
השנה
ועד
יום
הכיפורים,
והוא
מוציא
את
הטבתו
מהכוח
אל
הפועל
עד
יום
הכיפורים
שהכול
נחתם ונטהר.
ביום הכיפורים
הקב”ה
מעמיד
את
העולם
מחדש במקום
טהור, על
מנת
להתחיל
ממדרגה
עליונה
יותר. לעומת
זאת,
בצומח אין תהליך ואין ימי תשובה מראש השנה עד יום הדין שלהם. פרות
האילן
יוצאים
אל
הפועל
בזמן
אחר,
מאוחר יותר.

לדעת
רבי
ישמעאל,
כפי שאף פוסקים
הרי”ף והרמב”ם,
רק אצל האדם
יש
פער
בין
הכתיבה
לחתימה.
האדם
נידון
בראש
השנה וגזר
הדין
שלו
ביום
הכיפורים, ואילו
כל
השאר
שייכים רק
לעולם
הביצוע, ולא
לעולם
השורש. אצל
הטבע אין
כתיבה
וגזר
דין. אין
לטבע
קשר
לראש
השנה, ליום
הכיפורים, לבריאה ולנקודת
המבט
האלוקית. הטבע הוא
“יש
מיש”, ולכן
אין
לו
כתיבה
וחתימה. כשהטבע, המים
והתבואה, יוצאים
אל
הפועל,
יש
בכך כעין
דין אך לא בתוקף,
ולכן
אלו ימים
שמחים, אך
בראש
השנה נידון האדם
ומתעורר על ידי כך לתיקון עמוק, מפני שאז באמת
הכול
חוזר
לנקודה
של
יש
מאין.

לדעת
רבי מאיר,
שהרמב”ן והריטב”א
אומרים
שהלכה
כמותו,
לארץ, שחטאה
עוד
לפני
האדם
והצומח
שבה, יש
כביכול אישיות,
וכמו
האדם
גם
היא
נידונה
בראש
השנה
ונחתמת
ביום
הכיפורים. התהליך
שלה
אינו כמו האדם שיש
לו
תודעה פנימית
ובחירה בהוצאה
לפועל, אך
במעמקים לא מודעים יש
לה
תהליך
של
חיים
אלוקיים, ובתוכה
מתרחשת בדיקה איך
להיטיב
את
דרכה. לדעת רבי מאיר
גם
האדמה
וגם
הצומח, כולם
מחוברים
לשורש
האלוקי ויש להם דין.
בראש השנה יש גילוי
אלוקי
בתוך
המציאות
הארצית,
באדמה ובצומח, שבוחן
איך אפשר
להיטיב. הבחינה
הזו
בעצמה
פועלת
תסיסה
גדולה
שמשכללת
ומרוממת
את
האדמה
ואת
הצומח. את
האדמה היא מרוממת בקישור
בין
שמים
לארץ
על
ידי
המים, וממילא
גם את
הצמיחה
של
הארץ. דעת
רבי
מאיר
היא
מרחיקת
לכת. לא
פלא
שרבי
מאיר
היה
מאלה
שחכמים
לא
ירדו
לסוף
דעתו.
גם
אם
יש
אמת
בכך, להתנהל
ולחיות
על
פי
אמת
עליונה כזאת
אינו עניין של מה בכך.

בדומה
לדעת רבי מאיר, רבנו הרב צבי
יהודה
היה
אומר,
שבתוך השלישייה,
עם,
תורה
וארץ, ארץ
היא
העליונה
ביותר, עוד
לפני
העם, כמו
שהאדמה
חטאה
עוד
לפני
שאדם
הראשון
נברא. הרצי”ה
היה
אומר
שהדבר רמוז בתפילת “יהי
כבוד” שבה הפסוק
“כי
בחר
ה’ בציון
איווה
למושב
לו” מוקדם, ורק
אחר
כך
“כי
יעקב
בחר
לו
י-ה
ישראל
לסגולתו”. כלומר,
לארץ הגשמית
יש
שורש
עליון
יותר מהעם.

 

מֵרֵשִׁית
הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה

חמש
הדעות בדברי רבותינו בנוגע ליום הדין משרטטות מעגל זמן של חיים, בדיקה ותיקון. כל המחלוקת
נסבה סביב השאלה מתי מתחדש מעגל הזמן. לדעת רבי נתן בכל
רגע
הכול
מתחדש, “לרגעים
תבחננו”, ואין
הדבר מסור ביד האדם. לדעת רבי יוסי הדין מתרחש בכל יום. בכל
יום
יש
לאדם
מעגל
זמן של שינה וערות.
לכן מצד האדם החוויה של מעבר היום היא חריפה
יותר מהחוויה
של
מעבר משנה לשנה. אדם
אינו מרגיש שהוא נולד מחדש
כל
שנה, ובעולם
הטבע
אין
ליום
הולדת
כל רושם. לכן לדעת רבי
יוסי המעגל הטבעי של האדם שייך דווקא למעבר שבין יום ליום. לאחר
שאדם
ישן
הוא מתעורר
ואומר
‘מודה
אני
לפניך
שהחזרת
בי
נשמתי’, ולפני
שהוא
הולך
לישון
הוא
אומר
‘בידך
אפקיד
רוחי’. הוא
מת
וחי, מת
וחי. לכן
לדעת רבי
יוסי
האדם נולד בכל
יום
מחדש.

לדעת
רבי מאיר
כל
המציאות
יונקת
משורשה
האלוקי. ואף
על
פי
שהקב”ה מחדש
בטובו
בכל
יום
תמיד, כדעת
רבי
יוסי, ובכל
רגע
ובכל
חלק
מחלקי
הרגע, כדעת רבי נתן, ברור
שהחידוש
השלם של
כל
המערכות
במלוא
עוצמתם,
רוחבם
ועומקם, מתרחש בראש
השנה. גם
עולם
האדמה
והצומח
שייכים
למקום
האלוקי
הזה.
ובימים
האלו
שהעולם
נידון, הקב”ה
נמצא בקרבנו,
על מנת להיטיב. הוא מופיע
בקרבנו
ומלווה
אותנו בתהליך
שעל
ידו
אנחנו
מתבוננים
על
מעשינו ומתרוממים. רבי
מאיר
מלמד שהדין הזה אינו עניין
סובייקטיבי
שמתרחש רק אצל
האדם
בגלל
הבחירה
שבו, אלא
זה
עניין
כלל
עולמי.
בימים
אלו מתגלה
עין
אלוקית
שמעבירה את העולם
כולו ואת המציאות
כולה תהליך פנימי
של
הטבה. “תָּמִיד
עֵינֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה”[ט]. לכן
לדעת רבי מאיר כל
העולם
נידון
בראש
השנה
ונחתם
ביום
הכיפורים.

 

כתיבה
וחתימה
טובה!

 

[א] תהילים
צח ד

[ב] ביצה
טז ע”א

[ג] נחמיה
ח י

[ד] ראש
השנה טז ע”א

[ה] קהלת
ז כ

[ו] ישעיהו
נה ו

[ז] ירושלמי
ב”מ פ”ב; פסיקתא דרב כהנא פט

[ח] יש שרוצים
לקשר
היום
את
הפוסט
מודרניזם
לרבי
נחמן
דרך
העניין
הזה. הפוסט
מודרניזם
מפורר
כל
רגע
כעומד
בפני
עצמו
ואינו
קשור
לחברו, ולכאורה גם אצל
רבי
נחמן
כך, שכל רגע אפשר להתחיל מחדש.
אולם ההבדל הוא חיצוני בלבד ואילו בפנימיות זהו ניגוד מוחלט בהיבטים רבים. אחד מהם
הוא שרבי נחמן
היה
מלא כולו באמונה,
פשיטות
ותמימות
ואילו הפוסט
מודרניזם
הוא
כולו
נגד
פשיטות
ותמימות,
“חכמים
המה
להרע
ולהיטיב
לא
ידעו”.

[ט] דברים
יא יב

הקדישו שיעור זה

ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן

שתפו שיעור זה:

שיעורים אחרונים באתר

הצטרפו לקבלת השיחה השבועית

כל שבוע - אצלכם במייל

דילוג לתוכן