כעין מחתרת ברקיע – פרשת כי תצא

קַלּוּתָהּ שֶל תְּשוּבָההר”ן בדרשותיו
דורש דברים נפלאים על פסוקים מספר מיכה: “בַּמָּה אֲקַדֵּם ה’ אִכַּף
לֵאלֹקֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים
בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת
נַפְשִׁי”[א].
הנביא שואל מה אדם שחטא יכול להביא לה’ כדי לפייסו- האם את בנו הבכור או אולי את
כל ילדיו? האם זה יספיק למי שמרד במלך אשר בעצם נתן לו את כל ילדיו? על כך אומר הר”ן[ב]: אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט,
כמו שאמר הכתוב (תהלים פט) “עולם חסד ייבנה”. כי לא
קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד, ומרוב התמדתם
והרגלם אצלנו סכלנו בהם, כמו שאמר הכתוב (הושע יא): “ואנכי תרגלתי
לאפרים קחם על זרועותי ולא ידעו כי רפאתים” פירוש, כי מרוב הטובה שהטיב ה’ יתברך
לאפרים סכלו בה ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש.  הר”ן מסביר
שהמציאות היא “חסד פשוט”, כלומר- הקב”ה משפיע עלינו שפע טובה למרות
שלא עשינו דבר. לחסד אין סיבה אלא הוא נובע מאחדותו הפשוטה יתברך שמו. אך מרוב שיש
לנו חסד כל כך שופע ומתמיד, אנו רגילים בו ואיננו שמים לב לכך, כמו אב שלוקח את
ילדו על ידיו, והוא כלל אינו יודע שהוא זה שמרפא אותו. הר”ן מוסיף
ואומר, דבר שקשה להאמין בו, שאחת מן הטובות הגדולות שעושה עמנו הקב”ה היא שכל
מה שהוא דורש מאיתנו הוא דבר קל ולא קשה כלל:  ומן הטובות הגדולות שהיטיב השם
יתברך לנו והחסדים העצומים הוא, ששיער המצוות
בעניין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבואו לטורח. כי רצה השם יתברך לזכותנו
ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (דף ד)
“אשר לא ציוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי”. ובפרט נתבאר זה בעניין התשובה,
שההיקש יורה ויחייב שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם ייתן איש כל
הון ביתו בכופר עוונו – בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו גם בניו
ובנותיו בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך הקל על זה ובחר בתשובה וציווה
עליה וביאר עניינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה והטבת המעשה על העתיד והבטיחנו
בזה הבטחה שלמה שאם יעשה כן יכופרו
העוונות הקודמים לגמרי. וזה פלא עצום וחסד נשגב למאוד. כל זה ביאר הנביא בכאן אמר
על צד ההצעה שהיה מן הראוי ושהשכל יורה שיהיה
החוטא בזאת המחשבה ושיאמר כן במה אקדם ה’ וגו’ ויכפר לי על חטאי היספיק לי
בזה שום דבר? “האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה, הירצה ה’ באלפי אלים”
ויכפר על חטאי? ואם
כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכופר פשעי ופרי בטני לתרופת
חטאת נפשי?…כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה
שהיה ראוי שיאמר כן החוטא,
כאיש נכסף להשיג דבר יקר שלא יוקר בעיניו דבר ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא
שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העוונות. והייתה התשובה “הגיד לך אדם מה
טוב ומה ה’ דורש ממך וגו’”. כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל
כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אלים
וכו’ ולא בכורך ופרי בטנך… וכמו שדרשו רז”ל, אינו רוצה ממך רק כשרון
המעשה והוא עשות משפט וגו’. והם דברים קלים מאד יושגו מהרה. ואין ספק כי החסד
הזה הנפלא הוא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה… הוא שאמר הנביא
(הושע יד) “שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעונך”. וביאורו, שאינך צריך
לאלפי אלים אבל החרטה על מה שעבר וכשרון המעשה להבא ובקשת הרחמים מהשם יתברך שתקובל תשובתו
ויעתר אל אלוה וירצהו. והוא אומרו ‘קחו עמכם דברים ושובו אל ה’. ואמרו אליו כל תשא
עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו”.
והבטיחנו שאם נעשה זה ישוב חרון אף ה’ ממנו. ובאומרו “ארפא משובתם אוהבם נדבה”
רמז כי לא היה מן הראוי שיקובל השב בדברים לבד כהצעת הנביא באומרו (מיכה ו)
“במה אקדם ה’ האיכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה, הירצה ה’ באלפי
אלים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי”. אבל הוא מצד הנדבה
והוא הפלגת החסד. הר”ן מסביר שהקב”ה
נתן לנו מצוות באופן כזה שקל לעשות אותן ולא צריך לטרוח בהן. בעניין זה עוסק אחד
המשלים המפורסמים של המגיד מדובנא על הפסוק “וְלֹא אֹתִי
קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל”[ג]. משל
לסוחר אחד שהגיע להתארח בבית מלון ואחד מהנערים העובדים במקום נשא את מזוודותיו
והביאם לחדרו. אותו סוחר ביקש לשלם לנער תשר של שני שקלים על עבודתו, אך הנער טען
שעל מזוודות כבדות שכאלה מגיעים לו לפחות עשרה שקלים. אמר לו הסוחר: “אם
המזוודות היו כבדות, הן לא המזוודות שלי, כי שלי קלות הן “. בנמשל, כשנבוא
לדין לעתיד לבוא, אם נאמר שעבודת ה’ הייתה קשה, ביגיעה ועמל מתיש, הקב”ה ישיב
שעבודה כזו אינה שלו אלא של מישהו אחר, משום שעבודתו היא עבודה קלה. “לא אותי
קראת יעקב כי יגעת בי ישראל”.לדברי הר”ן,
מצוות התשובה היא אחד הדברים הקלים בעבודת ה’. היא כוללת חרטה על העבר וקבלה לעתיד
בלבד. אין צורך בפרים, רבבות נחלי שמן או נתינת הבן הבכור, אלא רק בקשת הסליחה[ד]. המחשבה
שתשובה היא דבר קשה היא מחשבה דמיונית, הרחוקה מדברי רבותינו. רבי משה פיינשטין
כותב כמה פעמים, שאם אדם חושב שתיקונים של צומות וסיגופים הם התשובה, הוא מבלבל בין
עיקר לטפל, והוא עלול ליפול מזה. אלא צריך לדעת שהתשובה בעיקרה היא קלה, וכל השאר
הוא רק הידור מצווה ותוספת.  וְיֵשׁ רָשָׁע
מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ מדרש קהלת רבה מבאר
אף הוא את עניינה של התשובה. המדרש דורש את הפסוק מקהלת: “אֶת הַכֹּל
רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ
בְּרָעָתוֹ”[ה]: שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב “יש
צדיק אובד בצדקו”? אמר להם, גלוי וידוע לפני
מי שאמר והיה העולם, שהצדיק עתיד לבוא לידי מייט [להתמוטט]. אמר הקב”ה עד
שהוא עומד בצדקו אסלקנו, שנאמר “יש צדיק אובד בצדקו”. “ויש רשע מאריך ברשעתו”
– כל זמן שאדם חי הקב”ה מצפה לו לתשובה, מת – אבדה תקוותו, שנאמר (משלי י א)
“במות אדם רשע תאבד תקווה”. משל לכת אחת של ליסטין, שהייתה
חבושה בבית האסורין. חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן. נשתייר שם אחד ולא ברח. כיוון
שבא השלטון התחיל לחבטו במקל. אמר לו, ביש גדא וטמיע מזלא! חתירתא קומך, לא הוות
עריק?! [החתירה לפניך, למה לא ברחת?] כך לעתיד לבוא הקב”ה אומר
לרשעים: התשובה לפניכם ולא שבתם?! אלא (איוב יא כ) ‘ועיני רשעים תכלינה'[ו].  רבותינו מלמדים
ש”רשע מאריך ברעתו”, הוא אדם חוטא שהקב”ה מאריך את ימיו משום שהוא מצפה
לו שישוב בתשובה. במדרש הובא משל לכת של ליסטים שהייתה חבושה בבית האסורים, אחד
מהם חתר וברח, וברחו כולן. רק אחד נשתייר והשלטון התחיל לחובטו, ושאלו מדוע לא יצא
גם הוא בחתירה. משל זה מובא גם בתחילת הספר “שערי תשובה” בשער הראשון העוסק
בביאור התשובה ועיקריה: מן הטובות אשר היטיב הש”י עם ברואיו כי
הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם. ולנוס מפח פשעיהם, לחשׂוֹך נפשם מני שחת
ולהשיב מעליהם אפו. ולמדם והזהירם לשוב אליו כי
יחטאו לו לרוב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם שנאמר “טוב וישר ה’ על כן יורה
חטאים בדרך”.  ה”שערי תשובה”
מלמד יסוד גדול ביהדות, שהוא עיקר עניין ימי הדין שאנו עומדים בהם. התפיסה הפשוטה
גורסת שאם אדם חטא ועבר על דברי התורה, עליו להיענש ולחוש על בשרו את כובד המחיר
של מעשיו, “עין תחת עין, שן תחת שן”. זוהי דרכו של העולם הזה: כשאדם
חוטא אין אחר כך הנחות. אם אדם חנה במקום אסור, עליו לשלם את הקנס במועד, ואם לא- הוא
ייקנס כפליים. אדם אינו יכול לבוא ולטעון בפני החוק “מצטער, סליחה שחניתי
במקום אסור”. החוק קובע שעל עבירה יש לשלם, ואיחור במועד גורר תשלום כפול.
לפי תפיסתנו זהו הצדק והיושר הנוהג בעולם, ואם נוהגים אחרת, יש בכך ותרנות וחולשה.
אולם, לא כך מסביר ה”שערי תשובה” ביחס לתשובה. הקב”ה ברוב טובו נתן
לנו דרך תשובה כי ידע שנבראנו באופן שאי אפשר שלא ניפול כלל. התשובה היא “מן
הטובות אשר הטיב ה’ יתברך עם ברואיו”. ועוד, שהדבר אפשרי גם במצב של חטאים שנעשו
במזיד ולהכעיס:  ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים
בגדו לא סגר בעדם דלתי תשובה שנאמר (ישעיה לא) “שובו, לאשר העמיקו סרה”. ונאמר (ירמיה
ג) “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם”. הַכְנָעָה: עֹנֶש עַל הַחְמָצַת הָהִזְדַּמְנוּתה”שערי תשובה”
מבאר בדבריו את המדרש שהבאנו לעיל:  ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו, יכבד
עליו מאוד ענשו בכל יום כי הוא יודע כי
יצא הקצף עליו ויש לו מנוס שמה. והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפיכה.
ולא יגור מפני האף והחמה על כן רעתו רבה. ואמרו
רבותינו זכרונם לברכה על העניין הזה במדרש קהלת, משל לכת של ליסטים, שחבשם המלך
בבית האסורים. ומיהרו וחתרו מחתרת פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם, ובא שר בית הסוהר
וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו, קשה יום, הלא
המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת המלט על נפשך?  לדברי ה”שערי
תשובה”, אם אדם חטא והכעיס את המלך, והוא ממתין שהקב”ה יגבה ממנו את
התשלום ואינו פועל לפייס את המלך ולמלט את עצמו מהעונש, רעתו רבה. המנוס הוא
התשובה, ואם אדם שחטא אינו שב בתשובה, הוא מאריך את רשעתו.מהפסוק בקהלת, “יש
צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו”, עולה ההבנה הפשוטה, שהחיים הם עניין
לעצמו. לכן לכאורה יש חוסר צדק בכך שהצדיק מת בחצי חייו, ואילו הרשע מאריך חיים.
אולם, המדרש מסביר את הפסוק במבט אמוני, שהחיים אינם עניין העומד בפני עצמו אלא הם
הזדמנות לעשות טוב ולהיות צדיק. לחיים כשלעצמם אין טעם אלא כל מהותם תלויה בשאלה
מה אדם עושה בהם. לכן אם אדם עלול להרשיע, הקב”ה נוטל את חייו כי עדיף שלא יחיה
מאשר שיחיה וירשיע, וסופו שיירש גיהינום. לעומת זאת, רשע שקיבל חיים, לא קיבל זמן נוסף
כדי להמשיך ולהרשיע אלא קיבל הזדמנות לשוב בתשובה. כל מהות החיים שהוא קיבל היא
כדי לשוב, אחרת אין עוד שום טעם שהוא יאריך ימיו ברעתו.המשל מספר על
ליסטים ששמו אותם בבית האסורים. בניגוד למקובל בימינו, הכלא אינו משמש כמקום ריצוי
העונש על מעשיהם אלא מקום ביניים לפני מתן גזר הדין וקבלת העונש, כפי שאנו מוצאים
אצל שרי פרעה שהושמו בבית האסורים עד קבלת גזר דינם. השהייה בבית האסורים לפני גזר
הדין היא משל להארכת חייו של הרשע שניתנת לו, על מנת שיברח מהדין הרובץ עליו, יתקן
את מעשיו וישוב בתשובה. הארכה זו אינה זמן העומד בפני עצמו אלא רק הזדמנות לברוח
מהעונש.לפי פירוש המדרש,
כפי שמסביר רבנו יונה, החיים אינם עניין לעצמו ואינם שכר ועונש אלא רק היכי תימצי.
הם הזדמנות לבחירה בטוב. אם ההזדמנות הזאת מסוכנת – הצדיק נלקח קודם שיחטא, אך אם
ההזדמנות הזאת נותנת אפשרות לתיקון- הרשע מקבל הארכה לתקן את מעשיו. אולם, אם הרשע
אינו מנצל את ההזדמנות שניתנה לו ואינו שב בתשובה, הוא נענש עוד יותר. התשובה ניתנת
כמתנה, אך אם אדם אינו משתמש בה, הדבר חמור ביותר, ועל כך הוא נענש.כך אף מובן מהמשך
דברי הר”ן שהבאנו לעיל. לדברי רבנו ניסים מפני שהתשובה היא דבר קל כמו בריחה,
מי שאינו משתמש בה לשוב מחטאיו, רעתו רבה יותר: …ואין ספק כי החסד הזה הנפלא [שהתשובה היא
קלה] הוא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה. והוא לרעת הרעים שאינם מתעוררים
עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה כמו אלפי אלים ורבבות נחלי
שמן והבכורות והפרי בטן, היה קצת התנצלות לרשעים, שאע”פ שמן הראוי לתת כל זה
או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא עם לבבו להעמיס על עצמו
העבודות הכבדות. אבל כיוון שהשם יתברך הקל בזה, אי זה התנצלות יש למי שאינו מתעורר.[ז]  הַבְדָּלָה: עֹנֶש בְּלֵית בְּרֵירָהכשנדקדק במדרש
שהבאנו לעיל, נראה שיש בתוכו סתירה פנימית. שר בית הסוהר עושה לכאורה שני דברים
שהם הפוכים. מצד אחד הוא חובט בפושע שלא ברח, ומצד שני מוכיח אותו על כך שלא ברח.
לא ברור אם הוא רוצה להענישו ולכן מכה אותו או אם הוא רוצה בטובתו ולכן מוכיח אותו
על שלא ברח. רבנו יונה בפירושו פותר את הסתירה מהסיפא לרישא. לדבריו, שר בית הסוהר
הכה את הפושע משום שהייתה לו חתירה והוא לא ברח בעדה. כלומר, הייתה לחוטא דרך לתקן
את מעשיו ולשוב בתשובה, אך משום שלא עשה כן- עונשו גדול. הסתירה בדברי המדרש מתבארת
כאן בדרך של “הכנעה”. כלומר, שאפשרות התשובה מחמירה את הדין למי שלא שב.
ניתן לבאר את
הסתירה בדרך אחרת, דרך של “הבדלה”, באמצעות הבחנה בין פנימיות העניין לחיצוניותו.
שר בית הסוהר פועל בשתי דרכים שונות- בהכאה ובתוכחה. ההכאה היא החיצוניות שבה פועל
שר בית הסוהר, מתוקף תפקידו ומטעם החוק. כך הוא אומר לחוטא: “היה בידך לתקן
ולא תיקנת – תחטוף”. לעומת זאת, התוכחה היא דרך פעולה שבפנימיות. שר בית
הסוהר תמה על החוטא שלא ברח ואומר לו “אם יש לך הזדמנות לברוח- תברח!”.
בכך הוא מזדהה עם החוטא, וכביכול נעשה שותף לרשע באינטרס שלו. יש מקום לומר
שהזמן ששר בית הסוהר מגיע לכלא דומה ליום המיתה, שבו נגמרה ההארכה וההזדמנות פגה,
וכבר אין אפשרות לברוח. כאשר אדם נפטר מהעולם, הקב”ה כביכול אומר לו שאין עוד
מה לעשות משום שלמרות ההארכה שניתנה לו, הוא לא שב בתשובה ולכן הוא מענישו. יחד עם
זאת, הקב”ה מצטער על כך שאותו רשע לא ניצל את ההזמנות שהייתה לו לברוח ולשוב
בתשובה, וכביכול מאלצו להענישו.רבנו יונה רואה
בסיפור רק חומרה כלפי מי שלא שב בתשובה, שיש להכניע את הרשע עוד יותר, מפני שהייתה
לו אפשרות לשוב והוא לא שב. “הייתה חתירה ולא ערקת – לכן מגיע לך חבטות”.
אולם לפי ההסבר השני בדברינו, כלפי חוץ הקב”ה נאלץ להכות את הרשע כי ההארכה
הסתיימה, אך בפנימיות, מפני טובו, הוא מצר על כך שנאלץ להענישו.מעיון נוסף במדרש
נראה שיש במשל פרדוכס נוסף שעלינו ליישבו: המדרש מביא משל לפושע שנענש משום שלא
ברח מן הכלא, כאותו חוטא שלא שב בתשובה. ויש להבין: כיצד הבריחה נחשבת כתיקון? האם
בכלל ראוי לברוח? הרי לכאורה הליסטים שברחו עשו מעשה שאינו ראוי, ואילו מי שלא ברח
לכאורה התנהג כשורה, ומדוע הוא זה שנענש? לפי ההיגיון הפשוט שר בית הסוהר היה צריך
לרדוף אחרי הבורחים ולא להעניש את זה שלא ברח. איזה משל יש פה?לכאורה, המשל היה
צריך להיות אחר לגמרי, המתאר אפשרות לתקן מעשה שאינו חוקי במסגרת החוק. למשל, בעבר
היה מבצע לאיסוף נשק לא חוקי עד לתאריך מסוים בלא להיענש על כך. מי שאיחר את המועד
ונמצא בידו נשק- שילם כפליים, משום שלא ניצל את ההזמנות להשיב את הנשק הגנוב. אולם
לפי המשל שמובא במדרש, לא מובן כיצד בריחה מן הכלא היא משל לתשובה? איזו תשובה יש
בכך? רבנו יונה לא הסביר שאלה זו בדבריו. הַמְתָּקָה: אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא
הַגַּנָּב עד כה הבאנו
בדברינו שני הסברים למשל שהובא במדרש, כנגד הכנעה והבדלה. לפי ההסבר הראשון, החיים
הם רק הזדמנות בשביל לתקן את מעשינו. אם לא תיקנו – אנו נענשים בצדק וביושר על כך
שלא ניצלנו את ההזדמנות שניתנה לנו. לפי ההסבר השני, ניתנת לנו ארכה לתיקון מעשינו
ללא עונש, אך אם נגמרה הארכה ולא ניצלנו אותה, הקב”ה מצר על כך והוא נאלץ
להעניש אותנו. העונש ניתן בחיצוניות, אך בפנימיות לבו נחמץ על כך שלא השתמשנו
בארכה.ניתן להסביר הסבר
נוסף, כנגד “המתקה”, שנראה הקרוב ביותר לפשט המדרש. כפי שראינו, יש במשל
סתירה בכך שהמלך מוכיח דווקא את מי שלכאורה נהג כשורה ולא ברח. יש כאן משל חריף מאוד,
שחז”ל המשילו את התשובה לבריחה ולמנוסה. לא לתשלומים ולא לתיקון אלא לבריחה. לא
נאמר שהחוטא צריך לשלם קנס קטן על מנת לחסוך קנס גדול, ואפילו הוא אינו צריך
להודות על האמת ולהיות פטור מהעונש, אלא כל מה שנדרש ממנו הוא לברוח! איך ניתן להסביר
זאת? נראה שחז”ל מלמדים במדרש שאין דרך לתקן את החטאים אלא יש דרך לברוח מהם.
אם היינו צריכים לתקן, היינו נזקקים לפרים, רבבות נחלי שמן, בכורי ופרי בטני, וגם
אלו לא היו מספיקים שהרי מי באמת יכול לתקן?! מי יכול לעמוד לפני הקב”ה?! הרי
זה בלתי אפשרי. התשובה כאן אינה תיקון החטא אלא בריחה ממנו. לאחר שאדם חטא והוא
מבין את המשמעות הכבדה של החטא, הוא מבקש לברוח ממנו ומחפש ללכת בדרך אחרת. זה
בדיוק מה שהקב”ה רוצה מאיתנו- שנברח וננוס מן החטא. כל המדרש עוסק
בשאלה מהו האינטרס של המלך, ומסתבר שהמלך בטובו כלל אינו רוצה להעניש, אלא מעוניין
בחתירה. המלך נתן לחוטא ארכה, שם את הפושע בבית הסוהר ולא גזר את גזר הדין מיד,
מפני שהוא רוצה שהחוטא יחתור מחתרת ויברח. הוא אינו מעוניין שהחוטא יתקן את מעשיו,
ישלם מס או יחזיר את הגניבה שגנב, אלא רק שיברח. יותר מכך: העונש המאיים על החוטא
נועד רק כדי לדחוק אותו אל המחתרת! הרי אי אפשר באמת לתקן את חטא המרידה במלך מלכי
המלכים. לכן הקב”ה אינו רוצה להעניש אלא כל רצונו הוא שנברח! שר בית הסוהר מבין
שהאינטרס האמיתי של המלך הוא להיטיב עם נתיניו, וגם עם מי שחטא. לכן הוא מוכיח את
הפושע על כך שלא ברח. ההכאה שמכה שר בית הסוהר את האסיר היא על כך שלא עשה מה
שהמלך רוצה. שר בית הסוהר אינו מכנה את אותו אסיר ‘רשע מרושע’ על כך שלא תיקן את
מעשיו, כמו ההסבר הראשון שהסברנו, אלא מכנה אותו “ביש גדא וטמיע מזלא”,
כלומר, הוא חסר מזל שלא ניצל את החתירה לברוח מן הדין. כביכול הקב”ה מצטער על
כך שהחוטא לא ניצל את ההזמנות לברוח מן הדין.  חֲתִירָה תַּחַת כִּסֵּא
הַכָּבוֹדהמדרש מביא סיפור
שיש בו פרדוכס בלתי פתיר. המשל מספר שחבורת הליסטים בורחת מהמלך ולא אל המלך, אך
יש פה חוש הומור דק שמשתמש בפרדוכס. בעומק העניין יש להסביר שעצם עקרון התשובה הוא
מופרך כל כך, בדיוק כפי שהבריחה מהכלא היא בעצם האינטרס של המלך. היא כעין חתירה
תחת הסדר והחוק, כפי שהם מתגלים במציאות החיצונית. זאת ועוד, הפרדוכס
מיטיב להסביר את השימוש שעושה המלך בענישה דווקא כדי להיטיב עם החוטאים. הענישה
היא זו שבתחילה דוחקת אותם לחתור חתירה ולברוח מן החטא, ובאמצעותה מבין החוטא שהבריחה
היא רצונו של המלך בעצמו. חז”ל מביאים
משל שכזה, כדי לפתוח אותנו לפרדוכס הקיים בהנהגה האלוקית, שהקב”ה בעצמו
מעוניין בחתירת המחתרת. אפשר לומר שהוא עושה זאת בכך שהוא נותן הארכה כדי שהחוטא
יברח או שהוא לא משגיח ונותן לחוטאים לברוח. מעבר לכך יש להסביר, שהקב”ה
בעצמו הוא שחותר את החתירה. הקב”ה מבקש מאיתנו לשוב בתשובה ולברוח מן החטא
דרך המחתרת שהוא חתר בעצמו. כך אומרים חז”ל על מנשה מלך יהודה, שהמלאכים
ביקשו למנוע ממנו לשוב בתשובה, והקב”ה “חתר לו חתירה תחת כיסא
הכבוד”” על מנת לקבל את תשובתו:  אמר רבי יוחנן משום רשב”י מאי
דכתיב “וישמע אליו ויעתר לו” – מלמד שעשה לו הקב”ה כעין מחתרת
ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מידת הדין[ח]”. וּמָנוֹס
אָבַד מִנְהֶם המשל מספר סיפור
שיש בו סתירה פנימית: הליסטים גנבו אלפי דינרים, והם נפטרים מן הדין באמצעות
הבריחה, ואילו אותו אחד שלא ברח נענש בעונש כבד. כיצד ייתכן הדבר? מה באמת רוצה המלך?
לכאורה יש כאן תרתי דסתרי- האם המלך רוצה שהחוטא יהיה כלוא או שיברח? כאמור, לפי דברי הר”ן,
התשובה היא דבר קל, ומי שלא הולך בדרך קלה זו- נענש. אך לפי דברי המדרש כפי שאנו
מסבירים כעת, העניין חריף ביותר. בעצם הקב”ה אינו רוצה שנשב בכלא אלא שנברח
מן הדין! יש בכך אמירה חריפה מאוד שיש לעמוד על טיבה.פעמים רבות אנו
מוצאים שבחסידות השתמשו בביטויים חריפים ובוטים. כך למשל, שמעתי שהאדמו”ר
האמצעי מקשה, למה כתוב שנתאווה הקב”ה לעשות לו “דירה בתחתונים”, ולא
“מקדש בתחתונים” או “היכל בתחתונים”. הוא עונה, באופן חריף, שהקב”ה
“רצה להסתובב שם בפיג’מה”. לכן נאמר “דירה”. יש להבין מדוע נעשה
שימוש בסגנון כה בוטה? שמעתי על כך הסבר נפלא מאחד המשפיעים בחב”ד. לדבריו,
האדמור”ים השתמשו במילים בוטות, כדי שהיצר הרע יבין שהדברים שייכים גם אליו
ולא רק ליצר הטוב. הרי אם היה נאמר “היכל בתחתונים” או “מקדש
בתחתונים”, היצר הרע היה מבין שכל זה מיועד רק ליצר הטוב ואילו לו אין קשר לכל
זה. אך כאשר היצר הרע שומע בשפתו שלו “דירה בתחתונים, להסתובב בפיג’מה”,
הוא מתרכך ומבין שגם הוא שייך לכך, ובעצם גם הוא טוב.גם לגבי המדרש
שאנו עוסקים בו, נראה לומר שהוא מכוון כנגד היצר הרע. יש בסיפור סתירה פנימית. הוא
מציג שתי דרכים לחוטאים. דרך אחת היא לתקן את המעשה, לשלם טבין ותקילין, והדרך
השנייה היא לברוח. היצר הטוב רוצה את אפשרות התיקון, ואילו היצר הרע רוצה לברוח.
המדרש בוחר את הדרך השנייה משום שהוא מבקש לפנות אל היצר הרע. לכן הוא מדבר בשפתו.היצר הרע אומר על
עצמו שהוא רע, ואינו מבין מדוע הוא צריך לחזור בתשובה. לטענתו זה עניין של היצר
הטוב בלבד, ורק היצר הטוב הוא זה שצריך לשוב בתשובה. היצר הטוב רוצה לתקן, ולשם כך
הוא רוצה לשלם אלפי אלים ורבבות נחלי שמן, אך היצר הרע אינו מרגיש שייך לזה. אולם
לחתור חתירה ולברוח מן הדין- זו שפה של היצר הרע, ואותה הוא מבין.חז”ל השתמשו
בשפה הזו משום שהם רצו שגם ליצר הרע תהיה דעת אלוקים שהקב”ה הוא טוב ומיטיב
לכול- ליצר הטוב וליצר הרע, “כי חפץ חסד הוא”, “כי לא אחפוץ במות
המת כי אם בשובו מדרכו וחיה”. לשם כך צריך לספר ליצר הרע, בשפתו שלו, על
ליסטים שחותרים חתירה ובורחים מן החוק. באופן בלתי מודע היצר הרע כבר מבין שמדברים
כאן עליו. כשהיצר הרע שומע על ליסטים שבורחים בחתירה הוא שומע ו”נדלק”.
פתאום הוא מבין שהמלך בעצם רוצה שהוא יברח! כביכול יש כאן “דיל” עם היצר
הרע. גם את המשך הסיפור הוא מבין נפלא. בשפתו הוא מבין שמי שנשאר ומחכה לעונש ולא
בורח מן הכלא, הוא סכל או איזה “חְנון”, וודאי שיש להוכיחו ואף להכותו. וּפֹשְׁעִים
יִכָּשְׁלוּ בָם את דברי רבנו יונה
והר”ן הסברנו לעיל באופן של “הכנעה”, אך ניתן ללכת בדרך שממתקת גם את
דבריהם. הר”ן, בדרוש שהבאנו בראשית דברינו, מבאר את ההבדל בין הצדיקים
לפושעים בהקשר לתשובה: … אחר זה אמר (הושע יד י): “מי חכם ויבן
אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם”. וצריך
לבאר, מה עניין פסוק זה לכאן אחר זכרו ענייני התשובה? אבל הפירוש הוא על פי מה
שאמרנו, שמה שהזמין לנו ה’ יתברך דרכי התשובה הוא טוב לטובים ומכשול לרעים. והוא
אומרו “כי ישרים דרכי ה’”, רצונו לומר שאין בהם רכסים ועקלקלות, שאין
טורח בהליכתם כלל; “וצדיקים ילכו בם”. “ורשעים יכשלו” ביושר
הדרכים ההם, כי יותר טוב היה להם שלא יהיו הדרכים ההם ישרים כאשר הם, כי אז יהיה
להם קצת התנצלות, מה שאין להם בהיות הדרכים ישרים ורחבים ומוכנים בתכלית ואינם
מתעוררים לשוב בתשובה.  לכאורה היה אפשר
להבין בדברי הר”ן ורבנו יונה הכנעה כפשוטה, שהרשע שלא שב בתשובה נענש כפליים.
התשובה היא עצה שלטובים היא טובה, “יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְצַדִּקִים
יֵלְכוּ בָם”[ט],
אך לרשעים ההזדמנות הזו רק מכשילה אותם- “וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם”.
ויש להבין: האם האינטרס של הקב”ה הוא להכשיל את הרשעים, חלילה? – הרי “כי
לא תחפוץ במות המת”, לכן הקב”ה נותן לרשע הארכה, “יש רשע מאריך
ברעתו”, כדי לא להעניש את הרשע, ואיך בסופו של דבר “ופושעים ייכשלו בם”?
זהו תרתי דסתרי!על מנת להבין את
העניין, הבה נדמיין שאותו חוטא שנשאר לבדו בכלא, מקבל את תוכחת השלטון ובורח גם
הוא אל חבורת הליסטים שכבר ברחה. חבורה זו כבר חיה את החיים הטובים. “טובים”
תרתי משמע: הם כבר ברחו מן החטא וכעת הם בעולם שכולו טוב. כאשר הפושע מגיע אליהם ומספר
להם ששר בית הסוהר היכה אותו והוא ברח, מפני שמכות הוא מבין, כולם צוחקים עליו. כשאדם
מגלה שהאינטרס של הקב”ה בתשובה הוא רק חסד, והוא אינו רוצה שנשלם ונתקן, זהו
פלא! “שאלו להקב”ה חוטא מה עונשו? אמר: יעשה תשובה ויתכפר”[י].
הקב”ה רוצה שנעשה דבר קל כמו התשובה, אך כשאדם אינו מבין נכון את המלך, ורק
כשמישהו דוחק בו ומכה אותו, הוא מבין שבעצם המלך רוצה שהוא יברח, זוהי החמצה
גדולה.אדם שרוי בתוך הרע
ונדמה לו שהוא אבוד. הוא אינו מאמין שמישהו ייתן לו לברוח ובטוח שהוא אינו יכול
לעשות זאת כי שר בית הסוהר יתפוס אותו ויעניש אותו. אולם הרשע דבוק לרע ומשום כך
הוא אינו מבין שבעצם כל מה שהוא צריך לעשות זה לברוח ולהתנתק מהרע. רק כאשר הוא
מקבל את המכה, פתאום הוא מתפקח מעיוורונו ומבין איזו הזדמנות הוא פספס. המכה הזאת
אינה צורבת את הגוף אלא את הנפש, ובה טמון עיקר העונש. הכאב האמיתי הוא על ההחמצה
הגדולה בהבנת רצונו של המלך. זה מה שאומר המדרש:
“כך לעתיד לבוא הקב”ה אומר לרשעים: התשובה לפניכם ולא שבתם?! אלא
“וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם”[יא].
הרשעים דבוקים ברע ולכן הם בטוחים שהקב”ה רע, חלילה, ורוצה להצליף ולהכות,
להרע ולהעניש. הם אינם מבינים שהקב”ה כולו טוב, וכל מה שהוא רוצה- שהם יברחו
אל הטוב. מפני חטאיהם החוטאים אינם מאמינים שהקב”ה מלא בטוב. רק כאשר נותנים
להם חבטה קטנה, הם מבינים שהם יכולים לברוח מן הרע. “יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’
וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם”. 

[א]
מיכה ו ו-ז.

[ב]
דרשות הר”ן ו.

[ג]
ישעיהו מג כב.

[ד] אכן
צריך להביא גם קרבנות חטאת ועולה, כי יש בהם תיקון ופיוס, אך לא בהם עיקר התשובה.

[ה]
קהלת ז טו.

[ו] המשך המדרש: “ומפני
שלשה דברים אמר ר’ יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים
בעוה”ז: שמא יעשו תשובה, או יעשו מצוות שישלם להם הקב”ה שכרן בעוה”ז, או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז
ויצא ממנו חזקיה, עם אמון -יצא ממנו יאשיהו, שמעי – יצא
ממנו מרדכי”.

[ז]
דרשות הר”ן ו.

[ח]
סנהדרין קג ע”א, וראה ירושלמי סנהדרין פ”י ה”ב:
“כיוון שראה (מנשה) שצרתו צרה, לא הניח ע”ז בעולם שלא הזכירה. כיוון שלא
הועיל לו כלום אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת –
‘בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וְשַׁבְתָּ עַד ד’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ, כִּי אֵל רַחוּם ד’ אֱלֹקֶיךָ
לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר
נִשְׁבַּע לָהֶם’. הרי אני קורא אותו: אם עונה אותי – מוטב, ואם לאו – הא כל אפייא שוין. והיו
מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב”ה, והיו
מלאכי השרת אומרים לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, אדם שעבד ע”ז
והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את
הדלת בפני כל בעלי תשובה! מה עשה לו הקב”ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד
שלו ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ
וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ”.

[ט]
הושע יד י.

[י]
ירושלמי מכות פ”ב ה”ו.

[יא]
איוב יא כ.