• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

השיבנו ה' אליך ונשובה - פרשת האזינו - שבת תשובה

שבת תשובה היא היום הקדוש ביותר בעשרת ימי תשובה – אפילו יותר מיום הכיפורים. מה היא עבודת התשובה של הימים הנוראים, ומה היא עבודת התשובה המיוחדת של שבת תשובה?
שיחה מיוחדת לשבת הקדושה ביותר של השנה.

 

המדרש מתאר מחלוקת בין הקב"ה לעם ישראל בנושא התשובה:

 

"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה", אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלְךָ הוּא הֲשִׁיבֵנוּ!

אָמַר לָהֶם שֶׁלָּכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, ז): "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, נְאֻם ה'. "

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁלְךָ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה, ה): "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ", לְכָךְ נֶאֱמַר: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה.[א]

 

כנסת ישראל טוענת לפני ה' יתברך שהוא זה שצריך להתחיל את מהלך התשובה, "השיבנו ה' אליך", ורק אז נוכל אנו לשוב. אולם הקב"ה מביא ראיה מהנביא, שדוקא כנסת ישראל היא זו שצריכה לשוב ראשונה, "שובו אלי ואשובה אליכם".

החסידים נוהגים לומר כאן את הכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים".[ב] נראה שזהו אכן הפשט, כי המדרש מסיים בדברי כנסת ישראל שהלכה היא "השיבנו ונשובה", והקב"ה אינו מקשה עוד. אם אכן הקב"ה הוא זה שישיב אותנו, מדוע בכלל אנו עושים תשובה? הסיבה היא - משום שכנסת ישראל דיברה על הזמן לעתיד לבוא, אבל לעת עתה, הלכה כיחיד – יחידו של עולם, ואנו מצופים לשוב אליו ראשונים.

 

מחלוקת זו באשר לאחריות שלנו על התשובה מול אחריותו של הקב"ה עומדת גם ביסוד רעיון השבת. כמעט בכל מקום בו התורה מזכירה את השבת, נזכרים גם ששת ימי המעשה:

 

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּֽךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ...[ג]

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ [ד]

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲשֶׂה מַֽעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת...[ה]

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ...[ו]

 

והדברים תמוהים. הלא אין קשר בין מעשי האדם שדורשים עשייה, פעילות ושינוי, לבין מעשה ה', "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע"[ז], אשר ברא את העולם במאמר. מה באה ללמד העובדה שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים בלבד?

היא מלמדת שהעולם נברא מתוך טירחה, כלומר - בתשומת לב. הקב"ה לא ברא את העולם בעל כורחו, באפתיות או בניתוק, אלא מתוך אכפתיות. הגמרא אומרת "אין צייר כאלוקינו"[ח], הכל נעשה במחשבה תחילה, במדויק, בתשומת לב לכל פרט.

אם כן, מהי השבת שבאה כהמשך לששת ימי המעשה? כאשר הצייר מסיים לעבוד על הציור הוא צועד כמה צעדים לאחור ומתפעל ממנו, ויש לו קורת רוח עמוקה ממעשה ידיו – זו שבת. כשהוא מוריד את המכחול מכן הציור, הוא מתמלא בשמחה ועומק פנימי ומתענג על הציור שלו, "וקראת לשבת עונג".[ט] באותו זמן, בנמשל, גם הציור מרגיש שהצייר מתענג עליו, ואין לו תענוג גדול מזה.

האדם צריך ללכת שישה ימים בשבוע בתחושה שהקב"ה כל הזמן מצייר ומעצב אותו, מסמן את תווי המתאר של דמותו אשר משתנה כל הזמן. וכשמגיעה שבת, הוא מפסיק לעשות ורק עומד ומתפעל מכל הציור שברא, מהדברים הגדולים אך גם מכל ציץ ופרח ומכל קו קטן השוכן בתוכם.

 

תהא כל מלאכתך עשויה

בששת ימי המעשה הקב"ה רוצה שגם אנו נהיה שותפים בציור שלו, ולכן אנו מצווים לעבוד ולצייר ציור משלנו. הרמב"ן ראה בציווי "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" מעין מצוות עשה. אולי לכן יעקב אבינו נכנס לשבת בין השמשות כחוט השערה[י], לא משום שלא הספיק להתכונן לשבת אלא שלא רצה להפסיד ולו רגע אחד מימי המעשה.

הגמרא מציינת, וכך נפסק בשולחן ערוך:

 

הִרְהוּר בַּעֲסָקָיו, מֻתָּר; וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב בָּהֶם כְּלָל וִיהֵא בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה.[יא]

 

כשיהודי נכנס לשבת הוא צריך לראות כאילו כל מלאכתו עשויה. הסתיימה המלאכה, נגמרה העשייה וכעת נשאר רק להתענג על הדבר. האם זו דרישה ריאלית?

לפני כמה שנים שוגר בערב שבת לוויין ישראלי שהתפוצץ בעת ההמראה. ברגע אחד ירדו שנים רבות של עמל לטמיון. כיצד אמורים להרגיש בעת כניסת השבת כל אלה שעמלו על הפרויקט? האם הם יכולים להרגיש באמת ובתמים שכל מלאכתם עשויה, שהחללית טסה והמלאכה הצליחה מעל למשוער? הדרישה הזו נראית מוזרה וקשה ביותר. האם יכול אדם לשים עצמו עיוור? האם אפשר להתעלם מהמציאות המתרחשת?

 

 

 

תשובה וגאולה

הדברים הללו קשורים מאוד לעבודת התשובה בששת ימי המעשה לעומת עבודת התשובה בשבת. עיקרה של התשובה היא גאולה. הקשר החזק ביניהן מופיע במפורש כבר בתורה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".[יב] כאשר אתה תשוב, הקב"ה ישיב אותך לארצך.

תשובה שלמה לא עוסקת בתיקון החטאים הפרטיים אלא בתיקון של כלל ישראל. הסליחות והוידוי נאמרים בלשון רבים. אולם הגאולה, ומתוך כך גם התשובה, אינה תלויה רק במאמצים שלנו. כשאדם עושה תשובה, מתאמץ ומבקש שתבוא הגאולה בכל כוחו, האם בכוחו להביא אותה לבדו? רק הקב"ה יכול להביא את הגאולה השלמה, "עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם"[יג].

 

אף על פי שיתמהמה

יהודי צריך להאמין בכל יום שהמשיח יבוא, 'ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'.[יד] הדרישה הזו, שיתכן שהוא יתמהמה ואף על פי כן אנו מחכים לו, צריכה הסבר. מה משמעות הזמן שעבר בהמתנה? האם יש לו תכלית? דרך אחת היא לראות את הציפייה הנכזבת לבואו כבזבוז זמן. אם אמור לבקר אצלי אדם חשוב ואיני יודע בדיוק מתי, אני נערך בכל רגע כדי שלא אתפס בלתי מוכן.

אך אם יגיע לידי יומן הפגישות שלו, ובו נכתב כי הפגישה מתכוננת לשעה חמש וחצי בדיוק, אין צורך להתכונן כל כך הרבה ולא להיות במתח. ההנחה העומדת מאחורי הדברים היא שלקב"ה יש כביכול תאריך מדויק וקבוע מראש מתי הוא יגיע לגאול אותנו, ואנחנו צריכים להיות כל הזמן בהיכון כדי שלא נחמיץ את השעה, אך להמתנה עצמה אין כל ערך.

אבל יש נקודת הסתכלות נוספת, הרבה פחות חיצונית ותועלתנית. מסופר על הרבי מלובביץ' שפעם הגיעה אליו קבוצה של סטודנטים. הם לא שמעו מימיהם דבר על יהדות, ושאלו אותו מה זה רבי. הוא הסביר שרבי זה אדם שהקב"ה מתגלה דרכו ושמופיעה בו שכינה, ומה שהוא אומר זה אלוקי, לא רק סברות אנושיות. ואז שאל אותו אחד הסטודנטים: האם הרבי משתמש במחק? והרבי ענה שכן. הסטודנט המשיך ושאל, אם הרבי כל כך אלוקי, איך יתכן שהוא טועה וצריך לתקן את עצמו? הרבי ענה לו שבשעה שהדברים נכתבו זו היתה האמת, אבל כעת יש אמת עליונה יותר וצריך למחוק את הכיתוב הישן ולכתוב משהו אחר.

הפנימיות של הציפייה לגאולה היא שבכל רגע יכולה לבוא גאולה שלמה. למען האמת, הכל היה מוכן כבר אתמול. אלא שהיום, עם כל המצוות, התורה והמעשים הטובים שהוספנו, ההכנה שלנו גבוהה יותר, והגאולה שאמורה להגיע היום אינה דומה כלל לגאולה שהיתה יכולה להגיע אתמול. זו תהיה גאולה ממקום אחר לגמרי, ולכן 'שווה' לקב"ה לדחות את הגאולה מאתמול להיום.

 

לעדור שדה אינסופי

ר' לוי יצחק מברדיטשב הפנה פעם ידיו לשמיים ואמר: "ריבונו של עולם, אני לוי יצחק, אומר לך -אתה כבר יכול להביא את הגאולה עכשיו, ברגע זה. למה אתה מחכה? אני יודע למה, אתה אומר: אולי בני יעשו תשובה שלמה ועליונה, ואביא את המשיח באופן יותר נפלא ממה שתכננתי? אז אני אומר לך - הם לא יעשו, אתה יכול להביא אותו כבר עכשיו".

לא נעים לומר, אבל הוא כנראה צודק. כמה תשובה צריך לעשות בשביל להגיע לשלימות? אין לדבר קץ. כמה שנשתדל ונפעל, בין כה וכה הקב"ה יצטרך לבוא להשלים את המלאכה. הוא נתן לנו מעדר ואנחנו עודרים, אבל לעולם לא נוכל לסיים את כל העבודה בשדה. זה שדה אינסופי, בלי התחלה ובלי סוף. יהודי לא יכול להביא את התיקון השלם בכוחות עצמו. זה לא בידיו, לעולם חטאו טמון בקרבו. הוא לא יכול להיות מושלם. התשובה תמיד צריכה שהקב"ה ישלים אותה, כמו שאומר הפסוק "לא-ל גומר עלי"[טו] – הוא גומר את מה שאני התחלתי. לחשוב שבידי לעשות בשלימות את הכל זו גאווה וחוצפה שאין כדוגמתה.

 

הכל מוכן לסעודה

כאשר אדם שב בתשובה ככל כוחו ומתפלל שתשובתו תביא את הגאולה, הוא עלול ליפול לטעות מרכזית – התחושה שהוא בעל הבית. כמו שאומר רבי נחמן, עלינו לשוב בתשובה על התשובה הזו. צריך לדעת שאני עושה את שלי, אבל רק הקב"ה הוא יגמור את התשובה. והקב"ה אומר, 'יפה, חזרת בתשובה – אך עכשיו אני רוצה עוד קומה'. לכן הוא מחק את הכתוב האלוקי הקודם וכתב כתוב אלוקי חדש, עליון יותר. אבל במדרגה ההיא הכל כבר היה מוכן וזו האמונה של 'אני מאמין בביאת המשיח בכל יום שיבוא'.

נראה שזה המסר של שבת תשובה. ראשית, צריך לזכור שמדובר ביום הקדוש ביותר בעשרת ימי תשובה, יותר מיום הכיפורים. ביום כיפור, מי שעושה מלאכה נענש בכרת, ואילו בשבת עונשו סקילה.[טז] שבת היא "קביעא וקיימא"[יז], תלויה ועומדת מששת ימי בראשית, ואילו היום בו יחול יום הכיפורים נקבע על פי קידוש החודש של עם ישראל.

בששת ימי המעשה אנחנו מאמינים שהמשיח יכול לבוא, אך יש עוד כל כך הרבה חטאים לתקן. בשבת, ובמיוחד בשבת תשובה, אדם צריך לראות את כל מעשהו כאילו הוא עשוי, מתוך נקודת מבט שכל המעשים שנעשו, הטובים והטובים פחות, הם חלק מתכנית אלוקית. ובתכנית הזו אין כל מניעה להביא את המשיח עכשיו, ברגע זה, מתוך אותו כתוב עליון וסופי שאין אחריו עוד תיקון. הכל מוכן לסעודה, גם התשובה שעשינו, וממילא הגאולה יכולה לבוא.

תשובה של שבת היא אמונה שעשיתי כל מה שאני יכול לתקן. ודאי שאפשר להשתפר עוד ולהעמיק את התשובה, אבל העומק הכי מופלא הוא שכבר עכשיו יש נקודת מבט עליונה של הקב"ה שאומר: זה כבר מספיק, התשובה שעשיתם, לא צריך יותר דבר מצידכם.

 

דילמת ההמתנה של הגאולה

הרב יצחק גינזבורג אמר פעם שהמשיח לא מגיע כי כל הזמן אנחנו אומרים שכדי שיגיע, צריך לעשות קודם תשובה שלמה על כל המעשים. אז הוא מחכה: "רוצים לעשות קודם תשובה שלמה? בבקשה, אני ממתין". אבל איך יבוא המשיח? רק כשנבין את הנקודה של 'לא-ל גמר עלי'.

ובכל זאת, איך הוא יגמור את הגאולה עם העבירה הנוראית שעשיתי? עלינו לסמוך על כך שהקב"ה כבר יודע איך התמהיל המדויק של הטוב והרע מוליד את המשיח. הוא 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע', ומתוך התמהיל הזה יביא את הגאולה. תשובה של שבת היא שאדם מכיר את כל המצוות, העבירות והתשובה שעשה או שלא עשה, אבל עכשיו מגיעה שבת, ומצד הקב"ה הכל כבר שלם.

דברים בסגנון זה אומר הנביא "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"[יח]. אם הכל תלוי רק בך, אז כשלת בעוונך. הדרך היחידה לצאת מזה היא להסתכל במבט האלוקי, אשר יכול להשלים את המלאכה מכל נקודה שתהיה. ואז שבים "עד ה' אלקיך", ותראה ששם אפשר לתקן את הכל.

 

 

הרבי מלובביץ' אמר שכל הצדיקים יודעים בוודאות שכל רגע שמתעכב המשיח מוסיף לעוצמת הגאולה שתבוא אחרי כן. שהרי בתוך אותו רגע, כך וכך מיליארדי מיליארדים של בריות – כל היהודים, כל העמים, כל בעלי החיים, כל הנהרות שלא מחאו כף – סבלו מהעובדה שעדיין לא באה הגאולה. יש רק דרך אחת להסביר את הסבל הזה: היא נדחתה על מנת שתהיה גאולה גדולה לאין ערוך מאשר ברגע הקודם. ואף על פי כן הצדיקים וכל בני ישראל מתגברים על עצמם ואומרים 'לא, אנחנו רוצים אותה עכשיו, לא אחר כך'. צד אחד זה בגלל שאם נמשיך לחכות לגאולה העתידה והמושלמת ביותר, היא לעולם לא תבוא.

אבל יש גם צד נוסף. כיוון שהקב"ה הוא זה שמשלים בסופו של דבר את הגאולה, אנחנו דבקים בנקודת המבט שלו שהכל כבר מוכן. ועכשיו, ברגע זה, שהכל כבר מוכן, זוהי התשובה על כל התשובות. שבת היא מלשון 'ושבת'. כל ימי השבוע אנו שבים על ידי תיקון, ועכשיו בשבת אני שב על ידי האמונה שאצל הקב"ה הכל מוכן, ו'לא-ל גמר עלי'.

שנזכה לשנה טובה ומתוקה בגאולה השלמה, כבר עכשיו.

 

 



[א] איכה רבה, פרק ה כא

[ב] ברכות ט ע"א, ועוד.

[ג] שמות כ, ט-י

[ד] שמות לא, יז

[ה] שמות כג, יב

[ו] ויקרא כג, ג

[ז] ישעיהו מ, כח

[ח] ברכת י ע"א

[ט] ישעיהו נח, יג

[י] "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, נִכְנַס בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִבְּעוֹד יוֹם, וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם. הֲדָא אָמְרָת שֶׁשָּׁמַר יַעֲקֹב אֶת הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁנִּתַּן". בראשית רבה, פרשה עט, ו

[יא] שולחן ערוך אורח חיים, סימן שו, ח

[יב] דברים ל, ב-ג

[יג] ישעיהו לב, טו

[יד] נוסח י"ג עיקרי אמונה לרמב"ם

[טו] תהלים נז, ג

 

[יז] פסחים קיז ע"ב

[יח] הושע יד, ב

עבור לתוכן העמוד