הננו ועלינו – פרשת שלח לך

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר

הגמרא במסכת שבת דנה בשאלה מיהו המקושש המופיע
בפרשתנו. לדעת רבי עקיבא המקושש הוא צלפחד, ואילו לדעת רבי יהודה בן בתירא, צלפחד
היה מן המעפילים:

תנו רבנן:
מקושש זה צלפחד. וכן הוא אומר “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וכו’”,
ולהלן הוא אומר “אבינו מת במדבר”, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי
רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את
הדין: אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו? ואם לאו- לעז על אותו צדיק. ואלא הא
גמר גזירה שווה! גזירה שווה לא גמר. אלא מהיכא הווה? מויעפילו הווה[א].

רבי עקיבא לומד בגזירה שווה שהמקושש הוא צלפחד.
בנותיו אומרות עליו “אבינו מת במדבר” ובפרשת המקושש נאמר “ויהיו
בני ישראל במדבר…”. אולם, רבי יהודה בן בתירא מקשה על רבי עקיבא. אם אכן
צלפחד חטא, רבי עקיבא מגלה מה שהתורה כיסתה, ואם לא חטא, הוא מוציא לעז על צדיק. לכן
לדעת רבי יהודה בן בתירא, צלפחד היה מן המעפילים וזה חטאו.

בין לרבי יהודה בן בתירא ובין לרבי עקיבא, חטאו של
צלפחד מופיע בפרשתנו – בחטא המעפילים או בחטא המקושש. והדברים צריכים לימוד: איך שני
החטאים התכנסו לאותה הפרשה? האם רק במקרה אלו שתי האפשרויות לחטאיו של צלפחד? הרי כתוב
בפירוש שצלפחד חטא, אך לא היה בעדת קורח, והשאלה היא באיזה חטא חטא. יש מקום
להסביר לדעת רבי יהודה בן בתירא, שמשום שנאמר שצלפחד לא היה בעדת קורח משתמע שהיה
בעדה אחרת שחטאה ואלו המעפילים. לדעת רבי עקיבא ניתן לסבור, שמפני שנאמר על צלפחד “כי
בחטאו מת” משמע זהו חטא פרטי, וכך אומרים האחרונים[ב].

יש להבין את דברי רבי עקיבא, כפי שהקשה רבי יהודה
בן בתירא. אם התורה כיסתה את חטאו של צלפחד, מדוע רבי עקיבא מגלה שחטא במקושש? ואם
לא כדברי רבי עקיבא, מדוע הוא מייחס לו חטא כבד של חילול שבת, ולא חטא קל יותר כמעפילים?

הַמַּעֲפִּילִים וְהַמְּקֹשֵׁשׁ

מהי עומק המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יהודה בן
בתירא בשאלת חטאו של צלפחד? שני החטאים המיוחסים לצלפחד במחלוקת זו המופיעים
בפרשתנו, מהווים, כל אחד בדרכו, המשך לחטא המרגלים. מעשה המעפילים הוא תגובה ברורה
וישירה לחטא המרגלים ברצון לנחול את הארץ למרות החטא. על דברי בני ישראל בחטא
המרגלים, “ניתנה ראש ונשובה מצרימה”, דורשים חז”ל שהמילה ‘ניתנה’
היא ההיפוך לדבריהן של בנות צלפחד המבקשות “תנה לנו נחלה”[ג]. חז”ל קושרים בין בנות
צלפחד לחטא המרגלים ולומדים מכאן שהנשים לא חטאו בחטא המרגלים[ד]. בחטא המרגלים רצו בני ישראל לשוב
למצרים, ואילו בנות צלפחד ביקשו לנחול את ארץ ישראל. המעפילים שפעלו מיד לאחר חטא
המרגלים ביקשו לנחול את הארץ, אך חטאו, כי היה זה בניגוד לדבר ה’, ואילו בנות
צלפחד ביקשו נחלה באופן מתוקן וקיבלו כבקשתן, “כן בנות צלפחד דוברות”.
בקשת הנחלה של בנות צלפחד היא בעצם המשך ישיר לבקשת נחלת הארץ שבמעשה ההעפלה שבו
נטל חלק אביהן.

עוד יש להסביר שכמו חטא המעפילים, גם חטא המקושש
הוא המשך לחטא המרגלים. הרמב”ן מפרש, כשיטתו שהתורה נכתבה כסדר, שהמקושש מת
מיד לאחר חטא המרגלים[ה]. לכן כתוב “במדבר”-
“ויהיו בני ישראל במדבר”. לדברי הרמב”ן אפשר להסביר שזוהי התחלת
המיתה שנקנסה על דור המרגלים במדבר, והמקושש היה הראשון שמת לאחר החטא, וממילא הוא
קשור לחטא זה.

התוספות בבבא בתרא, מביא מדרש מרחיק לכת עוד יותר[ו]. לדברי המדרש, המקושש התכוון
לשם שמים וחטא בכוונה כדי לתקן את דור המרגלים. דור זה טעה לחשוב שהתורה ניתנה רק
לבאי הארץ, ואילו הם, מפני שנקנסה עליהם מיתה, פטורין מתורה ומצוות. לכן צלפחד מסר
נפשו וחטא בכוונה כדי שייהרג ויהיה סימן ואות לכך שכולם חייבים לשמור תורה ומצוות.
יש מי שרוצה לתרץ כך את קושיית רבי יהודה בן בתירא על דברי רבי עקיבא, שאמר שחטאו
של המקושש היה לשם שמים. אם מעשה זה היה לשם שמים, ממילא זו אינה עבירה משום שזו מלאכה
שאינה צריכה לגופה. אך בכל זאת צלפחד מת, כי טעם זה היה בליבו ולא בלב כל אדם ואנו
פוסקים לפי המעשה. על פי מדרש זה ולדעת רבי עקיבא, צלפחד צדיק יותר מלדעת רבי
יהודה בן בתירא, משום שמסר נפשו למיתה כדי שבני דורו יקיימו את התורה. מעשה המקושש
מתפרש כאן כהמשך ישיר לחטא המרגלים, כמו חטא המעפילים.

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים

מהי הדרך שבה חטא המרגלים מתגלגל הלאה על ידי
המעפילים, המקושש ולאחר מכן על ידי בנות צלפחד? ניתן להתבונן בשתי צורות מבט על
חטא המרגלים. צורת המבט הרגילה רואה בכל החטאים, ובכללם החטאים הגדולים, בחירה שגויה
ברע. לפי גישה זו, המרגלים הם רשעים, ראוי לענוש אותם, והכול הוא עניין של שכר
ועונש. לעומת זאת, שיטת חלק מרבותינו, המהר”ל ומרן הרב זצ”ל ורבים מאדמור”י
החסידות, בוודאי באיז’ביצא, שבחטאים הגדולים לא הייתה באמת בחירה, ואם הייתה בחירה,
הייתה בדקות, מפני שזו הצורה שבאמצעותה מגלגל הקב”ה את ההיסטוריה.

המהר”ל מקשה: האם ייתכן שאדם אחד אכל פעם מעץ
אחד וכל האנושות תסבול מכך?! ומסביר, שחטא אדם הראשון הוא חלק מההנהגה האלוקית בעולם,
שהרי הוא חלק מששת ימי הבריאה[ז]. כך מסביר המהר”ל גם לגבי
חטא העגל, כפי שאומרת אף הגמרא במפורש על הפסוק “כסף הרבית להם וזהב עשו לבעל”[ח], שאתה הסיבות ליבם אחורנית[ט]. עוד אומרת הגמרא “אם
יהיו חטאיכם כשנים” – “כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד
עכשיו”[י].
כלומר, החטאים הם חלק מסדר ההנהגה האלוקית.

יש מקום להתבונן גם על חטא המרגלים בדרך זו, “כשנים
הסדורות” וכחלק מההנהגה האלוקית, שזוהי הדרך שבה נכנסים לארץ ישראל. לכן בנות
צלפחד שבהן בא לידי ביטוי עומק ההשתוקקות לארץ ישראל, נמשכות דווקא מתוך חטא
המרגלים. כפי שאומרים חז”ל שבאותה שעה שאמרו ישראל “נתנה ראש ונשובה
מצרימה”, אז אמרו בנות צלפחד “תנה לנו נחלה”.

מה טעם הופעתו של חטא המרגלים דווקא לפני הכניסה
לארץ? מזעזע לומר את הדברים, אך יש איזה קשר עמוק בין הכניסה לארץ לבין דור שלם
שנכחד. אין זו הפעם היחידה שהדבר מתרחש טרם הכניסה לארץ. לאחר הקדמה ארוכה על כך
שאין ביכולתנו להבין את נוראות השואה, היה רבנו הרצי”ה זצ”ל מציין בכל
זאת את ההקשר ההיסטורי, שהשואה היא חלק מאבדן צורה של יהדות הגלות כהכנה למדרגה של
ארץ ישראל. זהו כאב שאי אפשר לתארו, וכששומעים זאת בפעם הראשונה הדבר מזעזע, אך הוא
מובן במבט רחב של אומה. לא ניתן להיכנס לארץ ישראל עם המדרגה שהייתה לנו בגלות, ובשביל
להגיע למדרגה חדשה שהיא באין ערוך מהמדרגה הקודמת, צריך לפשוט את הבגדים הצואים, “והלבש
אותך מחלצות”. באי הארץ הם במדרגה כה נעלה, שאי אפשר שיוצאי מצרים יהיו
שייכים אליה. לכן יש סדר אלוקי שמכשיל אותם, כדי להתחיל הכול מחדש. זה ההבדל בין
ארבע לשונות של גאולה ללשון החמישית, כוס של אליהו. אי אפשר לאחד את “והוצאתי”,
“והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי”, עם “והבאתי”
כי זוהי מדרגה אחרת לחלוטין. בין זה לזה יש משבר, הקבוע מששת ימי בראשית, שתכליתו לפשוט
את המדרגה הנוכחית לטובת המדרגה הבאה.

שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ

חטא המרגלים הוא הדרך שבה דור היוצאים ממצרים נותר
במדבר ולא נכנס לארץ ישראל. זהו משבר המופיע בהכוונה אלוקית לצורך פשיטת צורת
הגלות כדי להוליד צורה חדשה של ארץ ישראל. הדבר דומה למהלך רפואי של החלפת כל דם הגוף
מפני איזו מחלה קשה או למשבר גיל ההתבגרות, שבשביל לקנות דעת מוכרחים לפשוט את
הילדותיות. בתווך יש תקופה של שעמום ואיבוד טעם החיים, תקופה שבה “מטפסים על
הקירות”, פעמים עד כדי אובדנות, כי טעם החיים שהיה עד כה כבר אינו מחייה יותר,
והמשמעות החדשה עדיין לא זרחה.

הפחד הגדול שהתגלה בעקבות דברי המרגלים בקרב דור
שלם של יוצאי מצרים מפני מה שעתיד להתרחש בארץ, שייך לעם משועבד שכולו נתון למשיסה
בגלות. לכן הוא מלא חרדה מפני הבאות. זו גם הסיבה ש”לא נחם אלוקים דרך ארץ
פלשתים כי קרוב הוא… פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה”. אולם הארכת
הדרך הזו לא הספיקה, והיה צורך בארבעים שנה ובמחיקת דור שלם של יוצאי מצרים, כדי
שיקום דור חדש שלא ידע את מצרים ויכול להיכנס לארץ ישראל. גזירה זו נראית כמשבר
נוראי, אך בעומקה, היא מבחינה בין מדרגתם של יוצאי מצרים למדרגת באי הארץ, משום שאי
אפשר להיכנס לארץ ישראל יחד עם הטומאה העמוקה של הגלות. סימן לדבר הוא המספר
ארבעים, יום לשנה יום לשנה, המבטא פשיטת צורה לשם לבישת צורה אחרת, כמו שיעורו של
מקווה, ארבעים סאה, כמקום פשיטת צורה של טומאה ולבישת צורת טהרה.

חטא המרגלים הוא מעין לידה מחדש של כנסת ישראל שנמשלה
ללבנה, “שהם עתידים להתחדש כמותה”, הפושטת צורה ולובשת צורה חדשה. הלבנה
מלאה בכל יופייה והדרה, מתמעטת עד כדי שהיא מחשיכה לחלוטין, ולאחר מכן נולדת מחדש.
זוהי מעלתם של ישראל. ביכולתם להגיע עד חידלון ולהיוולד מחדש, כמו מטרוניתא, שלבושין
דלבשא בצפרא לא לבשא ברמשא[יא].

מִוַּיַּעְפִּלוּ הָווה

לפי דברינו, לית מאן דפליג שצלפחד מופיע בפרשתנו, אלא
שנחלקו רבותינו מי היה. לדעת רבי עקיבא צלפחד הוא המקושש ולדעת רבי יהודה בן בתירא
מן המעפילים. בתורה כתוב בפירוש שצלפחד חטא ונענש – “כי בחטאו מת”.
מלשון התורה נראה שזהו חטא חמור משום שנאמר שזהו חטא שגרם למותו של צלפחד. יש בכך
קושיה על דברי רבי יהודה בן בתירא שאומר על רבי עקיבא שעתיד ליתן את הדין על כך
שהוא מוציא לעז על אותו צדיק, משום שרבי יהודה בן בתירא עושה כך בעצמו. וכי רבי
עקיבא לא יכול להשיב שיש כאן גזירה שווה, כפי שמקשים אחרונים על דברי רבי יהודה בן
בתירא?! מהו, אם כן, ההבדל בין דברי רבי יהודה בן בתירא לדברי רבי עקיבא?

לפי דברינו, מטרתו של חטא המרגלים- לפשוט צורת
הגלות כדי ללבוש את צורת ארץ ישראל. כלומר, באמת זה אינו חטא, אלא עליית מדרגה שרק
בחיצוניות מתגלה כחטא. מי שמתגלות כלובשות את הצורה החדשה הן בנות צלפחד באמרן “תנה
לנו נחלה”. על הציר הזה, מופיעה דמותו של צלפחד כניסיון לקשור בין מדרגת
הגלות למדרגת ארץ ישראל. ונחלקו רבותינו באיזה אופן הוא מקשר בין השניים.

רבי יהודה בן בתירא מקשר בין המרגלים שחטאו לבין בנות
צלפחד הצדקניות שנחלו את הארץ באמצעות ההעפלה שנעשתה על ידי צלפחד כניסיון לנחול
את הארץ. ההעפלה היא עדיין חלק מפשיטת הצורה בעקבות חטא המרגלים, ויחד עם זאת, חלק
מלבישת הצורה של נחלת הארץ, כפי שמתגלה לבסוף בבנות צלפחד. רבי יהודה בן בתירא קושר
שלוש חוליות בשרשרת הקשר לארץ ישראל – המרגלים, צלפחד שהיה מן המעפילים ובנות
צלפחד, ודורש אותן למעליותא: המרגלים שפושטים צורה; המעפילים שמוסרים נפשם ללבוש
צורה, ובנות צלפחד שיש בהן את לבישת הצורה בעצמה[יב].

רבי יהודה בן בתירא טוען כנגד רבי עקיבא, שהוא מוציא
לעז על אותו צדיק, כשמייחס לצלפחד חטא חמור, משום שמעשה המעפילים הוא חלק מהתיקון
לחטא המרגלים. לדעת רבי יהודה בן בתירא, אמנם צלפחד נפל במרגלים, אבל לאחר מכן הוא
קם מן העפר, ולבש צורה על ידי ההעפלה. למרות שנקנסה עליו מיתה, הוא החליט להיאבק,
לפשוט את מדרגת יוצאי מצרים ולהיות מבאי הארץ. האמירה “ניתנה ראש” בחטא
המרגלים היא חלק מפשיטת הצורה של דור יוצאי מצרים, ואילו ההעפלה של צלפחד באה לאחר
פשיטת הצורה והיא חלק מלבישת הצורה החדשה. בקשת הנחלה על ידי בנותיו היא לבישת
הצורה החדשה במצוות נחלת הארץ שניתנה על ידן.

למרות שנאמר על המעפילים “והיא לא תצלח”,
צלפחד הצליח במעשה ההעפלה[יג]. אמנם לא הוא עצמו, אלא
בנותיו. בנות צלפחד, שזכו שפרשת נחלת הארץ תינתן על ידן, התחנכו על ברכי אביהן והן
שממשיכות במאבקו לנחול את הארץ. לכן הן נזכרות בשם אביהן- בנות צלפחד- משום שכל
כוחן בא ממנו, מכוח ההעפלה שבו[יד].

מְקֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד

מהו טעם דברי רבי עקיבא שצלפחד הוא המקושש? מצינו בתנ”ך
עוד פעמיים את עניין הקישוש בעניין פשיטת צורה ולבישת צורה. בפעם הראשונה, בסוף
פרשת שמות, לאחר שמשה הולך אל פרעה בבקשה לשלח את בני ישראל, ופרעה מכביד את
העבודה על בני ישראל: “וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים
בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן
הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן[טו]. לאחר בשורת הגאולה נעשה השעבוד
קשה יותר. בני ישראל צריכים לקושש קש; זקני בני ישראל ננזפים ושוטרי ישראל מוכים.
הכול מתפורר מפני שהמציאות משתנה- פושטת צורה ולובשת צורה- לקראת תקופה חדשה של
גאולה.

פעם נוספת מופיע עניין הקישוש בפרקי אליהו הנביא, בשנות
הבצורת הקשות, כשאליהו מגיע לאישה אלמנה בצרפת והיא מקוששת עצים בשביל לבשל ארוחה
אחרונה לה ולבנה לפני שימותו: “וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל
פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא
אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת
לֶחֶם בְּיָדֵךְ. וַתֹּאמֶר חַי ה’ אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי
מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי
מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ
וָמָתְנוּ”. אך אליהו הנביא מנבא: “כִּי כֹה
אָמַר ה’ אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא
תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה’ גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”[טז]. כמו ערב היציאה ממצרים, גם תקופת
אחאב היא תקופה של פשיטת צורה ולבישת צורה. רמז לדבר יש בכך שאליהו נמצא בהר סיני
למשך ארבעים יום וארבעים לילה, כמו הזמן ששהה שם משה רבנו וכמו הימים ששהו המרגלים
בארץ. אלו זמנים של פשיטת צורה ולבישת צורה. בהר סיני פשטה התורה צורה; בחטא המרגלים
פשטו ישראל צורה; ואצל אחאב ואליהו מלכות ישראל והנבואה פשטו צורה.

מה הקשר בין פשיטת צורה ולבישת צורה לבין קישוש? כפי
שאנו לומדים מהאישה מצרפת, קישוש הוא מלאכה של איסוף שיריים. לאישה זו יש מעט שמן,
מעט קמח, ומעט עצים שקוששה. המציאות שסביבה לקראת התפוררות מוחלטת והיא מנסה לאחוז
במעט שיש ולאכול עוד דבר אחרון בטרם תמות. כך ניתן להסביר את מעשה הקישוש של צלפחד
שהרגיש שלאחר שנגזרה הגזירה במרגלים הוא הולך למות, ובכל זאת ניסה לאחוז במעט שיש.

בזמנים של פשיטת צורה יכולה להיות תנועת נפש של
חולשה שמאבדת ומוותרת על הכול ולא אוחזת בדבר. אולם צלפחד מנסה לקושש ולאחוז במעט
שנותר. כדברי חז”ל, הוא מחלל שבת על מנת לגרום לכל ישראל להמשיך לאחוז בתורה ולא
להרפות ממנה. צלפחד מקושש את השיריים ומנסה להחזיק את הכול במצב של כמעט מוות, “ומתנו”,
כשעוד רגע הוא הולך למות. הוא רואה שבני הדור מתמוטטים ואינם רוצים לקיים תורה
ומצוות, מפני שהם רואים פשיטת צורה לפני לבישת הצורה החדשה. לכן צלפחד פועל בצורה
מזעזעת. הוא מחזיק במצוות, הוא מקושש אותן, תוך כדי שהוא בעצמו פושט את הצורה. באופן
חריף ביותר אפשר להשוות זאת למציאות הנוראה בימי השואה של ההליכה אל תאי הגזים. הייתה
זו הליכה אל מוות מוחלט, ובכל זאת עדיין המשיכו היהודים שם לאחוז במעט שבמעט ואמרו
“שמע ישראל”. החזיקו בשיריים של כל מה שהיה, למרות שלכאורה לא הייתה כל
תקווה.

קוסטא דחיותא

המחלוקת בין רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא יכולה
להתפרש כמחלוקת על אופן הפעולה של צלפחד בעתות מעבר שבין פשיטת צורה ללבישת צורה. לדעת
רבי יהודה בן בתירא, מיתתו של צלפחד במעפילים, היא מצד ניסיון לבישת הצורה, ואילו לדעת
רבי עקיבא מיתתו של צלפחד בחטא המקושש היא מצד הניסיון לפשוט את הצורה תוך כדי
החזקה במה שעוד ניתן להחזיק. רבי יהודה בן בתירא אומר שצלפחד שייך ללבישת הצורה
החדשה, לנחלת הארץ כפי שהתגלתה אחריו בבנותיו ובדור באי הארץ, ואילו לדעת רבי
עקיבא צלפחד שייך לשיריים שלפני פשיטת הצורה. לדעה זו, צלפחד במעשהו פשט צורה אך גרם
ללבישת הצורה של כל אלה שנשארו אחריו. הוא החזיק בשבת, שהרי עשה מלאכה שאינה צריכה
לגופה, ובכך רצה שכולם יחזיקו בשבת. זוהי עומק דרשתו של רבי עקיבא את המילה “במדבר”,
שאכן צלפחד אינו שייך לארץ ישראל, אלא למדבר, למקום פשיטת הצורה. שם הוא מקושש
ומנסה להחזיק במה שעוד נותר. בקשתן של בנות צלפחד “תנה לנו נחלה”, יכולה
להתפרש כאן על כך שמותו של אביהן היה מתוך שניסה להחזיק במעט שנשאר בתוך פשיטת הצורה.

הביטוי ‘קוסטא דחִיותא’ שמבואר בחסידות לגבי
הסוגיה הזו, מתאר את נקודת החיות של הזרע שנרקב וכמעט נעלם באדמה. זוהי נקודה אחת שמעל
לזמן, שאינה ‘יש’ ועדיין אינה ‘אין’, המופיעה בתוך הדור הקודם ומצמיחה אותו, וממנה
אף מתחילה הצמיחה החדשה. הקצה העליון והמפואר של הדור הקודם הוא הפרי הבשל, העסיסי
והמתוק. הוא נטמן באדמה, נרקב ובטל, וממנו נשארת נקודה אחת נצחית שמולידה את הדור
הבא.

לדעת רבי עקיבא, צלפחד צדיק ועשה לשם שמים מכוח
החזקתו בנקודת החיות האחרונה. הדבר דומה לשחוקו של רבי עקיבא בעת החורבן, כשראה
שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. רבי עקיבא רואה את פשיטת הצורה, אך דווקא בתוך
ההתפוררות הוא מקושש את נקודת הדיבור האלוקי אלינו, ודבק בידיעה שצמיחה חדשה לגמרי
עתידה להתחדש: “עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה
בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת”[יז].

לדברי רבי עקיבא, צלפחד מחזיק בנקודת הקוסטא
דחיותא לאחר שכל הדור הקודם נמחק והדור הבא עוד לא התחיל, כשנקנסה מיתה ועדיין לא
באו לארץ ישראל, לאחר פשיטת הלבוש הקודם ולפני ההתחדשות העתידה לבוא. צלפחד
מחזיק בתורה ומצוות ומבקש ללמד את כל אותו דור נבוך, שבהווה
שבו אין כלום, התורה והמצוות הן נקודת הנצח שמחברת בין העבר לעתיד. ממש כפי שגם כשהלבנה
אינה נראית כלל, בכל זאת יש קוסטא דחיותא שממנה היא עתידה להתחדש. לכן, אף על פי
שצלפחד מת ופשט צורה יחד עם כל דור באי מצרים, בכל זאת הוא קיבל נחלה בארץ באמצעות
בנותיו.

היכולת לפשוט צורה וללבוש צורה היא הבחינה שכנסת ישראל
מתגלית כנוקבא ולא כדכורא, כאותן נשים צדקניות, דרשניות וחכמניות שמצוות נחלת ארץ
ישראל ניתנת על ידן, שבהן מתגלה כוח נקבי של “תנה
לנו נחלה”. נשות ישראל לא חטאו בעגל ובמרגלים ולכן לא מתו במדבר, משום שהן אינן
צריכות לעבור שינוי צורה. הן ה’קוסטא דחיותא’ של כנסת ישראל, שנעשו כרצונו, שעל ידן
מתרחש מעבר היהדות מדור לדור, והן שמייצגות את היכולת של האומה כולה לפשוט
צורה וללבוש צורה אחרת.

אֵלוּ וָאֵלוּ

המחלוקת בין רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא בשאלת
חטאו של צלפחד נסובה סביב השאלה אם במעבר בין פשיטת הצורה ללבישת הצורה החדשה יש
מלחמה ומאבק למען הצורה הבאה, כמעפילים, או שיש אחיזה בנקודה של נצח שמחייה את הכול,
כמקושש. וכידוע, שבעניינים כאלה, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואנו צריכים
לשניהם.

גם כעת, כשאנו באים אל הארץ בשנית ואפילו בשלישית,
אנו עוברים שוב את אותה פרשה. במעבר מהגלות לארץ נמחק דור שלם, ומופיעות שתי צורות
פעולה שונות. הופעת הציונות ובקשתה לנחול את הארץ במסירות נפש, פעמים תוך עבירה על
דבר ה’ כמו אצל המעפילים, מבטאת את ההבנה שבעיתות מעבר שכאלה עיקר הכוח צריך להיות
מופנה ללבישת הצורה החדשה. נטייה זו יונקת מדעת רבי יהודה בן בתירא שצלפחד מן
המעפילים היה, ולמרות שנגזרה מיתה ביקש לנחול את הארץ. הדבר התגלה ביתר שאת בבנותיו
ובכוח הנוקבא של לבישת הצורה שהתגבר בהן.

כפי שמלמד מרן הרב קוק זצ”ל, התהליכים הללו
שאנו עוברים, שאנו מעפילים בכוח הזרוע מתוך איזה פריקת עול, כפירה ואי קיום רצון
ה’, הם חלק מפשיטת צורה ולבישת צורה, מפני שכדי לקבל תורה חדשה אנו מוכרחים לכפור
בתורה הישנה. הרב זצ”ל הסביר את תופעות ההתבוללות והכפירה בדורנו כפשיטת צורה
של כל היהדות הגלותית, של “אמונת אומן” שליוותה אותנו משך כל הגלות,
בכדי שתתגלה מדרגה עליונה יותר. כך מתרחש הביטול של עבודת ה’ בדרגת יראה תתאה
התואמת לגלות, ומתפנה מקום כדי לייסד את כל היהדות בדרך של אהבה שאינה תלויה בדבר,
התואמת למדרגתה של ארץ ישראל.

יחד עם פשיטת הצורה הישנה, דעת רבי עקיבא שצלפחד
הוא המקושש מלמדת, שהנשמה הפנימית של כל התהליך הזה, היא האחיזה בקוסטא דחיותא, בתורה
ובמצוות. לכן, בתהליך מעבר הצורה, לאחר שפשטנו את הלבושים של הגלות וכשאנו מצפים ללבוש
ההתחדשות של ארץ ישראל, עלינו לאחוז בקוסטא דחיותא של המחשכים של הגלות. “במחשכים
הושיבני” זה תלמודה של בבל[יח]. עלינו לאחוז בפאר הגלות, בכל
פרותיו וענפיו, בכל התורה הגדולה ובכל הצדיקים הקדושים שבכל הדורות. כצלפחד, עלינו
למסור את הנפש כדי שיתגלה שעדיין צריך לכל זה, משום שרק מכוח התורה שעברה בגלות
נולדת כל יכולת ההעפלה, ומכוח זה אנו זוכים לנחלת הארץ.

שמעתי שיש מי שפירש “צלפחד” – נוטריקון
‘צל-פחד’. כלומר, צלפחד נמצא בחושך המרמז על הגלות שפשטה צורה, ויחד עם זאת, בצל
הזה יש את הקוסטא דחיותא, היא יראת השמים שאסור לעזוב. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
דווקא על ידי הצדקות של צלפחד, בין לדעת רבי יהודה בן בתירא ובין לדעת רבי עקיבא,
אנו יכולים לחדש את הלבוש של המטרוניתא. יהי רצון שנזכה לאחוז בקוסטא דחיותא,
שבתמציתה כוללת את כל התורה והקדושה של כל דורות הגלות, ומתוך זה נהיה מן המבקשים “תנה
לנו נחלה” כבנות צלפחד, נזכה ללבוש את הצורה החדשה, ויישמע קול כלה וקול תורת
ארץ ישראל. במהרה בימינו אמן.

[א]
שבת צו ע”ב

[ב]
רש”י במדבר כז ב: ד”ה “כי בחטאו מת”: “לא
בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב”ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את
אחרים עמו”.

[ג]
ילקוט שמעוני תשעג

[ד]
במדבר רבה כא י

[ה]
רמב”ן במדבר טו לב, ד”ה “ויהיו בני ישראל
במדבר”: “ולפרשה הזאת סמך אחריה עניין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה
המרגלים על דרך הפשט.
וזה טעם “ויהיו בני ישראל במדבר” – כי
בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה”.

[ו]
בבא בתרא קיט ע”ב ד”ה “אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות
מארבעים שנה”: …”דאמר במדרש דלשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון
שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצוות עמד וחילל שבת
כדי שייהרג ויראו אחרים”.

[ז]
מהר”ל תפארת ישראל פרק מח

[ח] הושע ב י

[ט] מלכים א יח לז; ברכות לב ע”א

[י]
ישעיהו א יח; שבת פט ע”ב

[יא]
לפי תיקוני זוהר תיקון כב ס

[יב] יש
מקום ללמוד מכאן על הדרך שבה ראו רבותינו את החטאים. כפי שאמר רבי מרדכי
מאיז’ביצא, מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, שדורות ראשונים מחטאים שלהם נעשה
תורה, ואילו דורות אחרונים, אפילו מהמצוות לא נעשתה תורה.

[יג] ידועים
דברי רבי צדוק הכהן מלובלין שמדקדק “והיא לא תצלח”, שהמעפילים צריכים
להצליח במעשיהם ורק הפעם לא הצליחו, אך בעתיד, לפני הגאולה השלימה, יעפילו
ויצליחו. רבי צדוק אמנם לא זכה לראות את המעפילים של הציונות מקימים מדינה, אבל יש
מקום לומר שכיוון דבריו אליהם. צדקת הצדיק מו: “לא לחינם כתבה תורה עניין
המעפילים בפרשת שלח. אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם ‘אל
תעלו’? אלא שהם חשבו שזה בכלל ‘כל מה שיאמר לך בעל-הבית עשה, חוץ מצא’. ועיין
בזוהר המליץ כל עניין המרגלים על התורה והיה העונש שלא
ישיגוה, ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה’ יתברך.. והם לא
הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה. כמו שאמרו חז”ל ‘בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא’, שאז הוא העת לזה. ולכך אמר להם משה ‘והיא לא תצלח’, נראה שעצה היא. אלא שלא
תצלח. ודייק ‘והיא’, שבכל מקום דרשו חז”ל ‘היא ולא אחרת ,שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו
זה שהוא עקבי משיח”.

[יד] משה רבנו אמר על
המעפילים “והיא לא תצלח”, אך גם הקב”ה אמר למשה רבנו בחטא העגל
“הרף ממני ואשמידם”, והדבר לא התקיים. משה לא הסכים למהלך שיפשוט את
הצורה של האומה כפי שהייתה עד חטא העגל, וילביש צורה של מי שקיבל תורה. כלומר,
לדעתו אין בעם ישראל מהלך של פשיטת צורה ולבישת צורה, כפי שגורסים גם המעפילים.
כשלאחר חטא המרגלים המעפילים שומעים שישראל עצמם צריכים לפשוט צורה וללבוש צורה,
הם מסרבים לכך, כפי שמשה רבנו סירב לאחר חטא העגל, ואף הצליח בכך. הרי בסופו של
דבר הקב”ה מסכים עם משה, כדברי רש”י “אשר שיברת” – יישר כוחך
ששיברת (דברים לד יב). הדבר מופיע בסיום התורה מפני שכל התורה היא בשביל ישראל
שלמעלה מהתורה. המעפילים סברו שאי אפשר לפשוט צורה וללבוש צורה בשביל ישראל. רק
התורה היא זו שפושטת צורה ולובשת צורה- פושטת צורת לוחות ראשונים ולובשת צורת
לוחות שניים.

[טו]
שמות ה ו-ז

[טז]
מלכים א יז י-יב; יד

[יז]
מכות כד ע”ב

[יח]
סנהדרין כד ע”א