עבדת מתנה אתן את כהנתכם – פרשת קרח

כ”ד
מַתְּנוֹת כְּהוּנָה

הציווי על עשרים וארבע
מתנות כהונה מופיע בפרשתנו לאחר הסיפור הקשה אודות מחלוקתו של קורח. מהו עניינם של
מתנות אלו בהקשר למחלוקתו של קורח, ומהי המשמעות של הגיוון והריבוי במתנות הכהונה?
על פי רוב, כשאדם נותן מתנה לחברו, הוא נותן לו מתנה אחת או שתיים, אך כשאדם נותן
לחברו עשרים וארבע מתנות, העניין אומר דרשני. מדוע יש צורך במתנות רבות כל כך?

אם נרצה לתרץ ולומר
שריבוי המתנות נובע מן הצורך לפרנס את הכוהנים שהרי אין להם פרנסה, לכאורה אפשר היה
להגדיל את כמות המעשרות, ולא היה צורך בעשרים וארבע מתנות שונות. אולם משום שאין
הדבר כך, נראה לומר שכל אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה באה לבטא עניין אחר ומשמעות
אחרת. אמנם ודאי שלא נספיק לעמוד כאן על כל עניינם של כ”ד מתנות אלו, ובכל
זאת ברצוני להציע קווים ראשונים למחשבה כיצד ניתן להתבונן בכללותן של המתנות,
ובדרך זו לעמוד על עומק מהותן.

בתחילת הלכות ביכורים
מביא הרמב”ם שלוש דרכים שונות שבהן ניתן למנות את עשרים וארבע מתנות הכהונה.
הדרך האחרונה המובאת בדברי הרמב”ם, היא הדרך שבה מנו חז”ל את המתנות, המופיעה
בתוספתא דמסכת חלה. שם מחלקים חז”ל בין שלוש מדרגות שונות לעניין המתנות: מקדש,
ירושלים וגבולין. עשר מתנות יש במקדש, ארבע בירושלים, ועשר בגבולין. הדרך השנייה
בדברי הרמב”ם מחלקת בין המתנות לפי פרמטר האוכלים אותם- האם ניתנים רק לזכרים
או גם לנקבות, והאם נאכלים רק לזכרים או גם לנקבות.

ברצוננו לעסוק כאן בדרך
החלוקה הראשונה שמונה הרמב”ם:

ארבע
ועשרים מתנות כהונה ניתנו לכוהנים, וכולן מפורשין בתורה;

ועל
כולן נכרתה ברית לאהרון…

שמונה
מתנות מהם אין אוכלין אותן הכוהנים אלא במקדש לפנים מחומת העזרה;

וחמש
מתנות- אין אוכלין אותן אלא בירושלים לפנים מחומת העיר;

וחמש
מתנות- אין זוכין בהן מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד;

וחמש
מתנות- זוכין בהן בין בארץ בין בחוצה לארץ;

ומתנה
אחת- זוכין בה מן המקדש[א].

מִקְדָּש,
יְרוּשָלַיִם, אֶרֶץ-יִשְרָאֵל, כָּל-מָקוֹם

לפי החלוקה של
הרמב”ם, ישנן שמונה מתנות שנאכלות במקדש, חמש בירושלים, חמש בארץ ישראל, חמש
בכל מקום, ועוד מתנה אחת מן המקדש שמותרת בכל מקום, כפי שנסביר בהמשך.

שמונה המתנות שאינן
נאכלות אלא במקדש הן: בשר החטאת (-אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה); ובשר
האשם (בין תלוי בין ודאי); וזבחי שלמי ציבור; ומותר העומר (-מה
שנותר מקרבן העומר שעולה על המזבח); ושיירי מנחות ישראל; ושתי הלחם;
ולחם הפנים; ולוג שמן של מצורע (מה שנותר לאחר הזאת לוג השמן של
המצורע).

חמש המתנות שאינן נאכלות
אלא בירושלים הן: חזה ושוק של שלמים (אלו החלקים בשלמים שנאכלים לכוהנים); והמורם
מן התודה והמורם מאיל הנזיר (אלו החלקים שנאכלים לכוהנים מקרבן תודה וקרבן איל
נזיר); ובכור בהמה טהורה (האמורים מוקרבים והשאר נאכל לכוהנים); והביכורים.

חמש המתנות שאינן נאכלות
אלא בארץ ישראל הן: התרומה שניתנת לפני המעשר. מדאורייתא דינהּ בכל שהוא, ואילו
חז”ל הוסיפו ‘מידה רעה’- אחד משישים, ‘מידה בינונית’- אחד מחמשים, ו’מידה יפה’-
אחד מארבעים. תרומת מעשר שהכהן מקבל ממעשר הלוי “מעשר מן המעשר”
אף היא נאכלת רק בארץ ישראל, וכן החלה המופרשת מעיסה שיש בה שיעור. שלוש מתנות
אלה הן קודש ואין אוכלים אותן אלא בטהרה בכל ארץ ישראל. שתי מתנות נוספות שנאכלות
רק בארץ ישראל הן שדה אחוזה וראשית הגז ששתיהן חולין. ‘שדה אחוזה’ הוא שדה
שהוקדש לכוהנים על ידי מי שירש נחלת אבותיו. אם הוא או מישהו אחר אינו פודה אותו עד
היובל, אזי ביום הכיפורים של שנת היובל הקרקע ניתנת לכוהנים.

חמש המתנות שנאכלות בכל
מקום הן: המתנות (מכל בהמה שנשחטת מקבל הכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה); ופדיון
הבן; ופטר חמור; וגזל הגר (אם אדם גזל גר והגר נפטר ואין יורשין להשיב, אזי
הגזל ניתן לכוהנים); וחרמין (-לשון אחרת מ’הקדש’. הרמב”ם פוסק שהקדשת ‘חרם’
ניתן לכוהנים, ובודאי הקדשת ‘חרם לכוהנים’). חמישה אלה הם חולין בכל דבר, והם
ניתנים בכל מקום.

המתנה האחרונה שזוכים
בה הכוהנים מן המקדש היא עורות העולות. הוא הדין גם לשאר עולות קדשי הקדשים
שכולם ניתנים לכוהנים, אך משום שאין בהם קדושה, הם אינם ניתנים לשימוש רק במקדש,
אלא בכל מקום.

הַבְחָנָה
אֵינָה פֵּרוּד

מהו עניינם של הריבוי
העצום של מתנות הכהונה? רבותינו מלמדים שכל מתנות כהונה ניתנו בפרשתנו כתיקון
לטענת קורח, כדברי רש”י: …”לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה,
בא הכתוב ונתן לו כ”ד מתנות כהונה בברית מלח עולם”[ב]. דבריו של קורח- “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם
קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’”[ג],
ודאי אמת גמורה הם, שהרי הפסוק אומר: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת
כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”[ד].
אם כן, קורח אמר אמת עמוקה שבעמוקות, אלא שהוא אמר זאת בצורה מעוותת.

טענתו הצודקת של קורח
היא שלכולם ישנה שייכות לקדושה וכולם קדושים, אלא שבטענה הזאת הוא מבטל כל הבחנה
בין עליון לתחתון. לטענת קורח אם אכן כולם זהים, אין מקום לאחד להיות עליון על
השני- “וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’”, אך בדיוק כאן נעוצה
מחלוקתו עם משה. כולם קדושים, ובכל זאת ישנה הבחנה בין דרגות שונות: ישנם כוהנים,
ישנם לויים, ישנם ישראל, והזר הקרב יומת. משה טוען כלפי קורח שהוא בעצמו מתנשא
בהיותו בן לוי, “רב לכם בני לוי”, שגם להם תפקיד מיוחד בנשיאת המשכן
ובעבודת הקודש.

בהקשר לפרשתנו היה רבנו
הרצי”ה מזכיר ביטוי בצרפתית שמשמעו “הבחנה אינה פירוד”. מהי משמעות
הדבר? האר”י הקדוש לימד, שבין כל דרגה ודרגה בשלבי החיים ישנם דרגות ביניים.
בין מדרגת הדומם למדרגת הצומח ישנה מדרגת ביניים- האלמוגים; בין מדרגת הצומח
למדרגת החי ישנה מדרגת ביניים בדמות חיה שהייתה קיימת בעבר; בין מדרגת החי למדרגת המדבר
ישנה מדרגת ביניים- הקופים והדולפינים; בין מדרגת המדבר למדרגת ישראל ישנה מדרגת
ביניים- הגרים. לדברי האר”י, מדרגות הביניים נמצאות בכל מדרגות החיים עד שישנה
דרגת ביניים בין בורא לנברא.

מדרגות הביניים הן שמגלות
את העניין ש”הבחנה אינה פירוד”. כשאנו מחלקים את העולם לדרגות שונות,
אנו עלולים ליצור פירוד וניתוק ביניהם. אולם, מדרגות הביניים מלמדות שההבחנה בין
הדרגות אינה פירוד ביניהן, אלא להפך- היא עומק החיבור ביניהן. לכל אורך שדרת החיים
קיים מרקם עשיר ורב-גוני בקומות ורבדים שונים זה מזה. אין כאן מערכות שונות זו מזו
ודרגות העומדות כל אחת בפני עצמה, אלא כולן מבטאות בפנים מרובות את אותה מעלה
עליונה. יש שמבטאות את המעלה העליונה בפנים עליונות, יש בפנים בינוניות, ויש בפנים
תחתונות. ישנו משה רבנו, ישנם כוהנים, ישנם לויים וישנם ישראל. לכל אחד, גם לאלה
הפחותים שבישראל, ישנה שייכות לכל מדרגה ומדרגה. אין פירוד.

בכל שבת אנו אומרים “ישמח
משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו”. לכאורה משה לבדו צריך לשמוח בחלקו, אך
באמת לכל אחד ישנה שייכות במתנת חלקו של משה רבנו, ובכל אחד ואחד מישראל יש נקודה
שהוא עבד נאמן. כשאנו אומרים “ישמח משה במתנת חלקו”, איתפשטותא דמשה
שבכל חד וחד מתעוררת ומאירה את האישיות. כל אחד הוא משה וגם אברהם, יצחק ויעקב,
לכן אנו אומרים “אלוקינו ואלוקי אבותינו”. לפי תפיסת התורה, אין ניגוד
בין המעמדות השונים, שהעליון בא על חשבון התחתון, האצילות על חשבון הפרולטריון,
אלא כולם “כאיש אחד בלב אחד”.

יחד עם זאת, למרות האחדות
וחוסר הפירוד, ישנה הבחנה בין עליון לתחתון. משה עולה להר סיני ואיש אינו יכול
לעלות עימו, ואף לא לגעת בהר. הבחנה זו לא נועדה להרחיקנו מן התורה משום שרק משה
זכאי לה, אלא היא באה כדי שגם אנשים כערכנו יזכו לתורה. עלינו לעמוד מרחוק, ורק נקודת
משה שבכל אחד ואחד מאיתנו היא שעולה למרום.

פרשתנו בפנימיותה עוסקת
בדיוק בעניין העצום הזה. מצד אחד עומדים דתן ואבירם, השפלים שבכל ישראל והמְנַגדים
לקדושת משה ואהרן, ולעומתם עומדים משה ואהרן בקדושתם. כדברי המהר”ל, דתן הוא ה’לעומת
זה’ של משה, ואבירם הוא ה’לעומת זה’ של אהרן[ה].
אף על פי כן, במעמד הר סיני, עמדו ישראל נגד ההר “כאיש אחד בלב אחד”[ו]-
משה ואהרן, דתן ואבירם, וכל דרגות הביניים שביניהם. כולם יחד היו בקבלת התורה. עד
שלא נתבררה גודל רשעותם של דתן ואבירם, לא ידענו עד כמה מעלה יש בסגולת ישראל
שעמדו כולם בלב אחד. אם כן, בפרשתנו מתבררת מעלת “בלב אחד” שלה זכו
ישראל למרגלות הר סיני.

טענתו של קורח, “כי
כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’”, היא אמת עצומה, שאין פירוד, חס וחלילה. אלא כאמור,
הקדושה הזאת מתגלה במדרגות מובחנות, אך לא מופרדות. הדוגמה הפשוטה ביותר להבחנה
שאינה פירוד אנו מוצאים באורגניזם החי, המובחן בחלקיו דרגות על גבי דרגות, ויחד עם
זאת הינו גוף אחד. הרגל אינה ראש, הלב אינו יד, הכבד אינו לב, וכל אחד מהאיברים
אינו מרגיש שלא בנוח מתפקידו. כל האיברים יחד מהווים מערכת חיים אחת, שאין בה
הפרדה, אם כי יש בה הבחנה: אבוי למי שחושב עם הרגל על מה שיש לו בראש.

הַעִלּוּי
הֶחָבוּי בַּמּוֹרָד הַגָּלוּי

כל המציאות בפנימיותה הינה
אחדות עליונה. עושר הגוונים והדרגות הקיימים בה הינם ביטוי משוכלל לאחדות הזו, ולכל
אחד לפי ערכו ומקומו ישנו ביטוי ייחודי בתוך האחדות המופלאה. אדרבה, פעמים דווקא
במדרגות התחתונות ישנו גילוי עליון יותר מזה הקיים בדרגות העליונות, כדברי מרן הרב
קוק זצ”ל: “העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי”[ז].
כך בהושענא רבה, סוף העילוי הגדול של הימים הנוראים, אנו נוטלים דווקא את הערבה
לבדה, ללא טעם וללא ריח, ושמחים עמה בשמחת המזבח, משום שדווקא בה מתגלה המעלה
העליונה ביותר. “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”[ח].
דווקא מי שירד למטה, נקודת העילוי שבו מגיעה לשורשים עליונים ביותר.

האחדות הזאת היא התגלות
של הטוּב האלוקי: אין ניכור, אין זרות, אין ניצול, אלא אהבה שלימה, וכל אחד מגלה
אותה לפי עניינו. לכן כל אחד פטור מלשאת על שכמו דרגות ומעלות שאינן לפי ערכו. ההבנה
שיש אנשים בעלי מעלה שלנו אין נגיעה בה, אינה מפרידה אותנו מהם אלא להפך- היא
מקשרת אותנו אליהם. אנו זוכים על ידיהם והם מזכים אותנו. אמנם לנו אין ולהם יש, אך
הניגוד הזה מחבר אותנו עוד יותר מאשר אם לכולם הייתה מעלה שווה. כך מצינו ש”כל
אומן שונא בני אומנותו”[ט],
משום שהמעלה המשותפת יוצרת צורך במאבק, אך אם אדם אינו שותף במעלת חברו, הוא פטור מן
השאיפה להיות כמוהו ומן המאבק עמו. נותר לו רק להתבשם ממעלתו העליונה של חברו, ובכך
הוא נעשה שותף ומקושר עמו.

בהקשר זה היה אומר הבעש”ט,
שכל אחד מתוקן מחברו. כלומר, לכל אחד ישנה מעלה שלאף אחד אחר בעולם לא הייתה ולא
תהיה. לכן כל אחד פטור ממעלת רעהו וחייב במעלתו שלו. כך נוצרת התקשרות מתוך מנוחת
הדעת. זהו סוד הקשר בין איש לאישה, בין אב לבנו ובין רב לתלמיד שמלמדו יותר מכל
מלמדיו. “אני מתקשר איתך על ידי מה שיש לך לתת לי, ואתה מתקשר איתי על ידי מה
שאני יכול להשפיע לך”. כל האהבה, האחדות, הקישור, החיבור וההפריה ההדדית, הם התפרטות
של אותם שלוש מילים – ‘הבחנה אינה פירוד’.

גם מתנות כהונה מבטאות את
ההבחנה, דרגות-דרגות: מקדש, ירושלים, ארץ ישראל, חוץ לארץ ומתנה מן המקדש. יחד עם
זאת, הם מבטאים את האחדות, שאין כל פירוד. כל הדרגות הללו ניתנות לכוהנים, אפילו
חוצה לארץ, וכולן נעשות קדושות. מהסיבה הזו מתנות הכהונה שניתנות בפרשת קורח, הן ההשלמה
והתיקון לאמת שאמר קורח.

בַּין
מַעְלָּה לְמַטָּה

הגמרא אומרת
“בעוון נדרים בנים מתים”[י],
כלומר, מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים. מסביר מרן הרב קוק
זצ”ל ב’עין אי”ה'[יא],
שכל נדר מבטא התנוצצות עליונה של חוויה מיוחדת ומרוממת שחווה אדם בשעה מסוימת והוא
רוצה להישאר דבוק בה. אך משום שלאחר רגע עליון זה הרוממות נעלמת ומתפוגגת לתוך
שגרת החיים וחוליוּתם, האדם עלול לשכוח את נדרו ולהפר אותו. האדם מרגיש שאין אמת בנדרו
משום שהשעות המרוממות הן רק אפיזודה חולפת שאינה מייצגת את המציאות האמיתית. אולם,
התייחסות כזו אינה משקפת נכונה את האמת. על אף שהרגעים המרוממים והעליונים הם
זמניים, דווקא בהם טמונה נקודת האמת של החיים, ולא להפך. אדם שאינו מודע לכך שהשעות
המרוממות והנשגבות שבחייו, על אף שהן זמניות וחולפות, הן-הן האמת של חייו, לא
הבחין נכון בהבדל שבין העיקר לטפל בחיים. אדם כזה אינו מנחיל לילדיו את הנקודה
הפנימית והעיקרית של חייו שעליה מושתת החינוך כולו, לכן בניו מתים מוות רוחני. אי
אפשר לחנך את הדור על האפרוריות של חיי היומיום, אלא דווקא על השעות העליונות, שבהן
טמונה האמת ומהן נמשכת קדושה לכול. השגרה האפרורית רק מכינה אליהן, יונקת מהן, וסובבת
סביבן.

גם באדם יש את החלק של
הכהן שבו, ואת השעות שבהן הוא כהן לאל עליון, ואפילו כהן גדול. כל אדם צריך לראות
את עצמו בשעת התפילה כאילו הוא כהן גדול בקודש הקדשים. אמנם לא תמיד אנו זוכים להיות
מוארים מכך בכל אישיותנו, אך באמת אדם שעומד להתפלל הוא כעין כהן גדול בקודש
הקדשים, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו. השעות המוארות הללו הן השעות האמיתיות
שלנו. אמנם היצר הרע עמל כדי לשכנע אותנו שהשעות הנמוכות והנפולות, מלאות הפגמים,
הן האמת, ואילו השעות המרוממות הן אשליה, אך באמת הכהן הגדול שבקרבנו ומשה רבנו
שבקרבנו, הם המרכז האמיתי של חיינו, וכל השעות הנפולות והחומריות ביותר סובבות
סביבו, ולא להפך.

את כל זה מלמדות מתנות הכהונה:
לכל אדם מישראל ישנו חלק כהן, ואותו הוא מביא בפועל לכהן. לפני שאדם נתן תרומה כל תבואתו
היא במעמד של ‘טבל’, ולא חולין, משום שבפוטנציאל כל תבואתו יכולה להיות תרומה, שהרי
אין לה שיעור מהתורה. רק לאחר שאדם הפריש תרומה מתבואתו, שאר הכרי נעשה במעמד של
חולין ומותר באכילה. כשאדם אוכל מתבואה שהייתה יכולה להיות לכהן וכעת היא חולין, הרי
הוא בעצם אוכל דבר שהיה בו שותפות לכהן. הדבר מלמדנו שמתנות כהונה הן ביטוי
לשותפות ולאחדות שבין ישראל לכהן, עמוק יותר מן הפירוד שביניהם.

שְלוּחָא
דְּרַחְמָנָא וּשְלוּחָא דִּידָן

כפי שנראה בפרוטרוט
להלן, כל עשרים וארבע מתנות כהונה בנויות דרגות על גבי דרגות, וכולן אך ביטוי
לבקשתו של האדם על כל חלקיו, מהנמוך עד העליון, דרך כל דרגות הביניים, להתרומם
ולהיות שייך אל הקודש פנימה.

בתוך מתנות הכהונה ניתן
לדייק חלוקה בין שני נותנים לכהן- “מלמטה למעלה”, ו”מלמעלה למטה”.
ישנם שתים עשרה מתנות שאדם נותן לכהן מתוך רכושו ומתוך חיי החולין החומריים כמו
פטר חמור, ראשית הגז, תרומה וביכורים. על ידי נתינה זו מציאותו מתקדשת והוא מתקדש
יחד איתה. מנגד, ישנן שתים עשרה מתנות שניתנות לכהן מגבוה, שהמזבח נותן לכהן.

המתנה העליונה ביותר מכל
עשרים וארבע מתנות כהונה היא לחם הפנים הניתנת מן הקודש אל הכהן. לעומת מזבח
החיצון שיש בו כיליון של הבהמיות והארציות ונתינת עצמו למעלה, ההיכל הפנימי, הקודש,
יש בו נעימות, חן ויופי שאינם עולים למעלה. המנורה עניינה להאיר, מזבח הקטורת
עניינו לתת ריח טוב בבית, ושולחן לחם הפנים עניינו להיות לפני ה’. לחם הפנים סופו שהוא
ניתן לכוהנים, מנה מסעודתו של המלך, כביכול.

מלבד לחם הפנים, ישנם
עוד אחד עשר מתנות הניתנות “מלמעלה למטה”. שמונה שבמקדש ובתוכם לחם
הפנים שמנינו, שלוש מתנות מתוך החמש שנאכלות בירושלים, ומתנה אחרונה “מן
המקדש”.

השמונה שאין נאכלין אלא
במקדש הם בשר החטאת, ובשר האשם, וזבחי שלמי ציבור, ומותר העומר, ושיירי המנחות
לישראל, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ולוג שמן של מצורע. כל אלה ניתנים על ידי ישראל
למקדש. חלקם מוקרבים ומועלים על המזבח וחלקם ניתנים לקודש, ורק לאחר שהם ניתנו
לקודש, הקב”ה כביכול נותן חלק מהם לכהן.

גם בתוך הקודש עצמו
ניתן לערוך חלוקה משנית: ישנם ארבע קרבנות ציבור- לחם הפנים העליון ביותר, שתי
הלחם, העומר ושלמי ציבור (המורם משלמי ציבור). כל אלו הם קרבנות של הקב”ה, והוא
שנותן מהם לכהן. בנוסף ישנם בקודש ארבע מתנות כהונה מתוך קרבנות יחיד. הראשון שבהם
הוא שיירי מנחות ישראל הניתנים בנדבה או נדר. גם החטאת והאשם שבאים על חטא ואשמה
הם קרבנות יחיד המובאים לקודש וניתנים לכהן. יוצא הדופן מביניהם הוא לוג השמן
המובא על ידי המצורע להזייתו שאינו מועלה למזבח ואינו מוקרב למעלה, ובכל זאת, הוא
שייך לקודש. המצורע יורד מטה-מטה ויוצא מגימ”ל מחנות – מחנה שכינה, מחנה לוייה
ומחנה ישראל, אולם טהרתו מובאת למעלה, אל הקודש המטהר את מה שלמטה, ושייריה ניתנים
לכהן.

מתוך החמישה שאין
נאכלין אלא בירושלים, יש שלוש מתנות הניתנות “מלמעלה למטה”, מן הקודש אל
הכהן. חזה ושוק של שלמים והמורם מן התודה ומאיל הנזיר, שגם הם קרבנות שהאדם נתן
אותם למזבח ולא לכהן. המתנה הנוספת הניתנת מלמעלה למטה היא המתנה האחרונה המנויה
בדברי הרמב”ם, שזוכין בה מן המקדש, אלו העורות של העולות הניתנים מן המזבח אל
הכהן.

כנגד שתים עשרה מתנות
כהונה הניתנות “מלמעלה למטה”, ישנם שתים עשרה מתנות הניתנות “מלמטה
למעלה”, מישראל אל הכהן, ואלו הן: בכור בהמה טהורה, והביכורים, התרומה, תרומת
מעשר, חלה, שדה אחוזה וראשית הגז, המתנות, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר וחרמין[יב].

החלוקה הסימטרית והמדויקת
ששרטטנו כאן, בין מה שניתן “מלמטה למעלה” לבין מה שניתן “מלמעלה
למטה”, מתאימה לספק הנמצא בדברי רבותינו בדבר מעמדו של הכהן: האם הוא שלוחא דידן
או שלוחא דרחמנא?[יג].

מדברינו עולה, שמעלתו
של הכהן היא עצם מציאותו בתווך ובדרגת הביניים שמחברת בין ישראל לקב”ה, בין
הצד האנושי של ההתגלות האלוקית, “שלוחא דידן”, לבין הצד האלוקי,
“שלוחא דרחמנא”. כל עיקר עניינו של הכהן הוא שההבחנה בין הקב”ה
לישראל איננה פירוד ביניהם, אלא קישור ואחדות. “כל העדה כולם קדושים ובתוכם
ה’”, אלו הכוהנים, שבאמצעותם הקב”ה נמצא בתוכנו דרגות על גבי דרגות של
חיבור, עד כי הן הופכות להיות דבר אחד. “קודשא בריך הוא וישראל חד הם”
על ידי הכוהנים, הן הכוהנים ממש והן הכהן שבכל אחד ואחד.

בעצם ניתן לומר שהכהן
בעצמו הוא הממוצע שבין בורא לנברא. בחסידות מלמדים שכל ישראל הם ממוצע בין בורא
לנברא, חלק אלוק ממעל, “חלק ה’ עמו”. הם השכינה והאלוקות שמתגלה בעולם,
או בלשון החסידות- “חלק בורא שנעשה נברא”, ובכל זאת הם אומה בין האומות.
הקב”ה אומר לבני ישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”, משמע, שלכולם
ישנה הסגולה של ההתגלות האלוקית בעולם.

בְּרִיאָה,
יְצִירָה, עֲשִיָּה

בתוך המתנות הנאכלים
בירושלים ישנה חלוקה פנימית: שלוש מתנות ניתנות “מלמעלה למטה” ושתיים “מלמטה
למעלה”. כמו הכהן, ירושלים נמצאת בתווך, כממוצעת ומחברת בין מעלה למטה. ירושלים
היא התפשטות המקדש לתוך ארץ ישראל. שלא כמו המקדש שהוא בית ה’, ירושלים היא עיר
שגרים בה בני אדם, ובה ישנה התפשטות של הבית שלו יתברך, לכן יש בירושלים שלוש
מתנות כהונה מגבוה, ושתי מתנות כהונה מישראל. ניתן להקביל זאת לעולם הבריאה, יש
מאין, שהוא עולם ש”בין לבין”. כך ירושלים: מחד גיסא היא אינה בית ה’,
ומאידך גיסא ירושלים לא נחלקה לשבטים.

כל חמש המתנות הנאכלות בארץ
ישראל ניתנות מלמטה למעלה. שלוש מתנות מתוכן- התרומה, תרומת המעשר והחלה, הן קודש,
והכוהנים צריכים לאוכלן בטהרה. שתי המתנות הנוספות- ראשית הגז ושדה אחוזה, הן
חולין ושייכות לממון ולארציות. יש כאן תערובת שבין קודש לחולין. בכך מקבילה מדרגה
זו לעולם היצירה של ‘יש מיש’. ארץ ישראל ממשיכה את החיבור שבין קודש אבריך הוא וישראל
לחיבור שבין קודש וחול. הקודש והחול שניהם קיימים בעולם הזה ממש, אלא שהחול חיצוני,
והקודש מגלה את היש הפנימי, את הנשמה שמחיה את המציאות הגלויה.

חמש המתנות הנאכלות גם בחוץ
לארץ שייכות לממון ולחולין, לעולם העשייה. הזרוע, הלחיים והקיבה שייכות לתאוות
גשמיות, והן ניתנות לכהן. מה שאדם מחרים בחרמין וכן שדה אחוזה הן מתנות כהונה
הניתנות מרצון חופשי. שלושה נוספים הנאכלים
גם בחוץ לארץ הם גזל הגר ופטר חמור, שיש בהם ביטוי לנמיכות ושפלות הניתנים גם הם
לכהן. החמור- יש בו ביטוי לחומריות היותר גסה, ובכל זאת יש בו צד שגם הוא לאלוקינו,
כמו חמורו של אברהם וחמורו של משיח, והוא שיכול להיות כלי לקדושה.

גזל הגר משתף את החלקים
החוטאים שבנו, וכן שייך לגר שהוא בא מחוץ לגדר ישראל. הגר הוא גוי שרצה להיות
ישראל ונתן את עצמו להיות ממלכת כוהנים. בעצם זהו גוי שנתן את עצמו להיות מתנת
כהונה, ובעצם גיורו הוא בעצמו מתנת כהונה. כל חלק חומרי שבתוכנו, פטר חמור, ואפילו
גזל הגר שאין לו גואלים וקרובים, גם הם לאלוקינו, וניתנים לכהן.

קַדֶּשׁ
לִי כָל
בְּכוֹר

פדיון הבן הוא אחת
ממתנות כהונה השייכות בחוץ לארץ. פדיון הבן הוא מתנה מיוחדת ונפלאה משום שקיומה
מעיד על כך שישראל הוא בעצם כהן בעצמיותו. כל בכור מישראל היה צריך לשרת בקודש
בכהונה, ורק בגלל החטא מחליפים בני לוי את הבכורות. האבן עזרא מסביר שכל המחלוקת
של קורח הייתה על הבכורה, לכן הצטרפו אליו דתן ואבירם מבני ראובן הבכור[יד].
הרי אם הבכורות היו עובדים במקדש, הייתה מתגלה צדקת טענתו של קורח שכל העדה כולם
קדושים ובתוכם ה’. אין אחד מיוחד שנבחר להיות קודש עליון, אלא הבכור הוא הקדוש.
זוהי נקודת הצדק בדבריו של קורח. אכן כתוב בספרים שלעתיד לבוא מעלתו של ראובן תהיה
מעל כל השבטים, מבחינה מסוימת אפילו למעלה ממעלת יהודה המשיח, שהרי הוא הבכור ולא
חטא בחטא מכירת יוסף.

במצוות פדיון הבן מתגלה
שגם בתוך החולין, כל אחד הוא הכהן. כך גם בפטר חמור ובגזל הגר, הניתנים מהחומריות,
כמו גם מתנת ראשית הגז הניתנת מהבהמיות. בכור בהמה וביכורים מגיעים לתוך הקודש, עולים
עד המקום שהם נפגשים עם ה”למעלה”. שניהם מגיעים למקום שבין יש ואין,
למקום שגם מתנות של גבוה נמצאות באותו מישור כמו מתנות של הדיוט.

מַעוֹר
לְאוֹר

במניית מתנות הכהונה של
הרמב”ם מופיעה מתנה אחת יוצאת דופן מבין המתנות כולם, שזוכין בה מן המקדש.
מתנה זאת מותרת בכל מקום, ובכל זאת הרמב”ם מונה אותה בפני עצמה, משום שהיא
באה מגבוה, מן המקדש, והיא יורדת עד למטה. עורות העולות ושאר עורות הניתנים לכהן
מקרבנות שהם “קדשי קודשים”[טו],
נעשים חולין גמורים, והם מותרים בכל מקום ולכל שימוש. הקב”ה נותן אותם לכהן לא
כעובד בית ה’ אלא כאיש פשוט, כבעלים וכממון, מן הקודש למעלה ועד למטה.

הגמרא אומרת: “אי
אפשר לו לעולם בלי בשמים ובלי בורסקאים”, אך ממשיכה ואומרת: “אשרי מי
שמלאכתו בבשמים, אוי לו למי שמלאכתו בבורסקי”[טז].
לעומת העיסוק בבשמים שהינו עיסוק עליון, העיסוק בעורות הוא שפל ופחוּת. במקרה דנן
אנו רואים שהכהן מקבל דווקא תפקיד שפל של בורסקאי, העוסק בעורות פחותים ובעלי ריח
רע. נראה כי רבים מן הכוהנים עסקו בבורסקאות משום שקיבלו עורות רבים מן המקדש. אולם,
על אף שלכאורה שפלות יש בכך, מתנה זו מעידה ביתר שאת על מגמתם של כל מתנות הכהונה
שההבחנה אינה פירוד. גם העור של קודשי קודשים הוא מלא קדושה, והוא מגיע עד
מטה-מטה, לעבודת הבורסקאות של הכהן בכל מקום. ההופעה האלוקית מתגלה כאן בשלמותה
וכללותה- ממעלה-מעלה עד מטה-מטה, ומגלה שבעצם הכול אחד.

בכל אדם עובד ה’ אנו
מוצאים כדבר הזה. כשאדם נמצא במקומות עליונים של עבודת ה’, פעמים קיימת הנטייה
לזלזל בחלקים הנמוכים שבנו- בפטר חמור שבנו, בגזל הגר שבנו, בבורסקאי שבנו. אולם,
אין זה נכון לשלמות העבודה. כשאדם רוצה לבנות בעצמו קומה שלימה וכאשר הוא רוצה
להיות חלק מאומה שלימה ומאוחדת עם הקב”ה, אז הוא רואה שהמתנה הטובה ביותר היא
המתנה שהאצילות העליונה, מה שאצלו יתברך, קודש הקדשים, נותנת דווקא למטה, לשפלות
שבשפלות, לבורסקאי שנמצא אפילו בחוץ לארץ. רק כך מתגלה שם ה’ בשלמות, עד כי באמת כל
העדה כולם קדושים ובתוכם ה’.

[א]
משנה תורה הלכות ביכורים א א-ב.

[ב]
רש”י במדבר יח ח.

[ג]
במדבר טז ג.

[ד]
שמות יט ו.

[ה]
מהר”ל גבורות ה’ יט.

[ו]
רש”י שמות יט ב.

[ז]
אורות הקודש ח”ב יג.

[ח]
סנהדרין צט ע”א

[ט]
רש”י בראשית ג ה.

[י]
שבת לב ע”ב

[יא]
עין אי”ה שבת א פרק ב רט”ו.

[יב] ודאי שהמספר שתים-עשרה אינו סתמי אלא הוא מסמל את כללות ישראל על שנים עשר
שבטיו, והכפילות מבטאת את הכפילות שבין מעלה למטה שבישראל.

[יג]
נדרים לה ע”ב

[יד]
אבן עזרא במדבר טז ג.

[טו]
ראה רמב”ם משנה תורה הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
א ח.

[טז]
קידושין פב ע”ב