• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

הֶחָסִיד צָהֳלָתוֹ בְּפָנָיו | שיחה לפרשת קרח

כ"ו סיון ה'תש"פ

פרשת קרח אינה הפעם הראשונה בו מוטחת במשה ביקורת קשה, אך בשונה מהפעמים הקודמות, כאן הביקורת מוטחת ישירות כלפיו. למרות שמשה ואהרן שומעים פעם אחר פעם את חרפתם, הם שותקים; למרות ההתקפות עליהם הם עושים מאמץ להביא לסיום המחלוקת ברוח טובה. דמותם המיוחדת מזדקרת מבין הפסוקים בדמות הפרוש של רבנו בחיי בספר 'חובות הלבבות', המעוררת השתאות והשראה באופן יוצא דופן.

רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר באחרית ימיו פעמים אין קץ על הסבלנות הנדרשת בהנהגת האומה הישראלית. לדבריו, מנהיג האומה זקוק לעצבים של פלדה מול כל הניסיונות שהחטאים, התרעומות והנפילות של האומה מעוררים. במידה מרובה, בפרשתנו מופיעה אולי מידת הסבלנות הגדולה ביותר בתורה: משה ואהרן נדרשים לה פעם אחר פעם, אולם בשונה מתלונות אחרות שהיו בעקבות סבל, צמא, רעב, חשש מכניסה לארץ – כאן החיצים כולם מופנים ישירות אליהם.

לאחר שהוא שומע את המילים "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"[1], משה נופל על פניו. האם זו התגובה הטבעית של מי שמואשם בהתנשאות? לא רק שהוא לא מתרעם, הוא פונה אליהם בלשון רכה: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי"[2], מזכיר להם את מעלתם, מסביר שלמעשה הם אינם זקוקים גם לכהונה, אך כל זה לא עוזר. לבסוף הוא מציע לערוך מבחן, אך לאחר שדתן ואבירם מסרבים להגיע לפגישה משה כבר מתרעם: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד"[3]. הוא נעמד מול ריבונו של עולם ומצטדק: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". לא אמרתי להם מילה רעה, לא לקחתי מהם כלום; אתה עדי שאינני צד במחלוקת הזו. זו אינה מחלוקת הלל ושמאי בה שני הצדדים משתתפים; כאן יש רק צד אחד למחלוקת, קורח ועדתו, ומשה מסלק את עצמו ממנה. הוא שומר על סבלנות של ברזל גם כשקורח מקהיל עליהם את כל העדה. שוב הם נופלים על פניהם ומתפללים לה': "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"[4]. משה מתחנן "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה"[5]. פלאי פלאות, מנהיג ישראל הולך לחוטאים ומבקש מהם 'סורו נא', אל נא תהי כעדת דתן ואבירם. אך גם זה לא עוזר, ובסופו של דבר כולם נענשים.

גם לאחר האירוע הקשה, בני ישראל מסרבים להבין. "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'"[6]. אתם האשמים במותם! לא הם, לא המבחן שנכשלו בו, אפילו לא ה' – אתם. אפילו ה' מתקשה לשמוע את התלונות הללו, והוא אומר למשה ולאהרן: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[7]. ומה הם עושים בתגובה? שוב, "ויפלו על פניהם" בפעם השלישית. הפעם משה מבין שהתוצאות תהיינה חמורות, הוא מצווה את אהרן למהר ולקחת את המחתה ולהוליך את הקטורת בתוך המחנה כי יצא הקצף.

כל הזמן הזה משה ואהרן אחוזים רק בטובת העם. גם לאחר שהמגפה נעצרת, בני ישראל ממשיכים בשלהם: "הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ?"[8].ומה התגובה? "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם"[9]. עם ישראל לא פוסק מלהתלונן, ומי שנושא בסבלנות את כל המתקפות האלה הם משה ואהרן. ובסוף הקב"ה אומר –עוון כהונתכם, עוון המקדש. עם ישראל לא עומד בכך, אז אתה האחראי שהם לא יהרסו אל הקודש. סבלנות עד אין קץ.

"לא חמור אחד מהם נשאתי"

דמותם של משה ואהרן, הסבלנית והמכילה, מזכירה למדי את דמות הפרוש שמתאר רבנו בחיי בספרו 'חובות הלבבות', בשער התשיעי (הפרישות). בספרו מחלק רבנו בחיי את הפרישות לשלושה סוגים[10]: האחד הוא בעסקנו עם בני אדם אחרים, השני הוא בחושינו החיצוניים ואיברי גופנו, והשלישי - במה שנוגע למחשבתו ולנפשו של אדם. לגבי הסוג הראשון הוא מפרט כך:

אשר לדרך הפרישות המתאימה לנו בהשתתפותנו עם בני אדם, הרי ממנה סבר פנים יפות וחדוה בעת פגישתם, עם הענוה והכניעה ועדינות הנפש ושפלות רוח בפני כל אדם. ומהם הרחמנות והחנינה והחמלה עליהם מבלי לחייבם שיחזיקו לו טובה, יזכיר אותם לטובה ויתנהג עמהם במדת החסד ויחדל לקוות ליהנות מהם ויתיאש ממה שבידיהם. ומהם שיעזור להם בתקינות דתם ועולמם, וידריכם למה שיהיו בו רצוים לפני ה', ויסבול את תואנותם, וישפוך שיחו לפני ה' ואל יתלונן אליהם, ויצטמצם מלהימצא במסבות האכילה והשתיה והבידור, עם ההישמרות מכל מה שיביא על ידי ההתערבות עמהם לידי מרי בה' ויציאה מגבול הצניעות ומסגרת המוסר וכל הדומה לכך.[11]

להיות פרוש (לפי תרגום הרב קאפח, ואבן תיבון תרגם: חסיד) פירושו קודם כל – לנהוג בסבר פנים יפות. אך גם חמלה, חנינה, הקשבה, עדינות, ואולי חשוב מכל – לא להזדקק לדבר מבני אדם אחרים. הוא שאמר משה "לא חמור אחד מהם נשאתי", ופירש רש"י: "לא חמורו של אחד מהם נטלתי אפי' (תנחומא) כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם לא נטלתי אלא משלי".

היסוד של הפרוש - שהוא דואג לפרנסתו. מי שלא מתנהג כך סופו שנזקק לאחרים ונעשה תלוי בהם, ויסוד הפרישות הוא לא להיות תלוי באחרים, לא לצפות מהם לכלום לא מפני שהם רעים, חלילה; אלא בגלל שהאדם מסתפק במה שיש לו, "ויחדל לקוות ליהנות מהם ויתייאש ממה שבידיהם". אין זה יאוש במובן המודרני, אלא יאוש כזה שהוא לא זקוק לכך בכלל, אין לפתח כל ציפיה או רצון ושייכות למה שנמצא ביד הזולת. כך גם אומר שמואל בהפטרה: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם"[12]. אפשר לומר אפוא שהפרישות היא קודם כל פרישה מהזדקקות ושיעבוד חומרי. האדם אינו מנסה למשוך אליו את מה שלא שייך לו.

עם זאת, הפרוש אינו סגפן. הוא לא צם, לא מתגלגל בקרח, לא מצער את עצמו. הוא רק פורש ממה שהוא לא זקוק לו וממה שהקב"ה נתן לזולת. הוא פורש לא רק מלקחת את מה שלא שייך לו, אלא בכלל מלהזדקק לכך. ומכיוון שכך, כל הקשר בינו ובין הזולת חף מכל תלות. לכן הפרוש יכול לאהוב אותו ולחמול עליו באמת, ושום דבר לא יזיז אותו מכך – לא האשמות, לא חירופים, לא קללות. כל מה שנותר לו לתת הוא רחמנות, "ויפול על פניו".

חלק נוסף ביחסיו של הפרוש עם בני אדם הוא 'שיעזור להם בתקינות דתם', כלומר לעסוק בקירוב והדתה. מדוע? כי אכפת לו. הוא לא זקוק לכלום ולא חושש מכלום, ולכן הוא אינו חושש לקרב את הזולת לעבודת הבורא יתברך.

"רופאי הדת והנפשות"

בפרק השני של שער הפרישות כותב רבנו בחיי:

כך נתחייב שיהיו בין בעלי התורה אנשים מיוחדים, נושאים את הפרישות הייחודית ונוהגים בכל תנאיה, כדי שיועילו בכך לבעלי התורה בעת נטות נפשותיהם וסטיית מידותיהם אל התאוות הבהמיות עם היצר.

מדוע עליהם להיות פרושים? כדי שיוכלו להגיד לבעלי התורה מה הדרך האמתית. רק בגלל שהם לא משועבדים, הם גם לא תלותיים.

ואז יהיו רופאי הדת והנפשות, יקבלו מהם תרופה בעת סטיית התכונה הטובה אל אותה שאחריתה רעה, ובעיתות התגברות יצריהם על שכליהם, ובעת הטרדם במותרות העולם הזה מלעסוק בעניינים הכרחיים לדתם. וכאשר יפנה אליהם חולה הדת – ירפאוהו. או חולה הנפש במדווה הספיקות, יחושו לרפאו באמיתת חכמתם, או המתרחק ממשמעת ה' יחזירוהו אליה ויעודדוהו. או העמוס בחטאיו יבטיחו לו כי ה' יסלח לו כאשר ישוב אליו. ואם בא אליהם השוכח את ה', יזכירוהו. או צדיק, יאמצהו. או אוהב ה', יתחברו עימו. או מעריץ את יכולת ה' – יעריצוהו. ואם יחטא, יטפלו בו בהזכירם לו את התשובה. ואם יחלה יבקרוהו. ואם היה להם עודף מצרכי העולם הזה, יסעדוהו מהם. ואם חלו עליו ייסורים - ישתתפו בצערו, והרי הם בעולם כשמש שאורה יציב.

הפרושים אינם מבקרים, אינם מוכיחים בשער, שונאים או קפדנים. הם רופאים. משה ואהרן, אינם באים בתלונות אלא מתנהגים כרופאי הדת, מסבירי פנים, מזכירים, מקרבים. וחלק מתפקידו של משה הוא להציב מראה בפני קורח שיש לך כל-כך הרבה, מדוע הוא צריך מותרות? ושאם חטא, ה' יסלח לו.

עולה מכאן שהפרוש אינו זה שעסוק במלחמה נגד החומר. הוא כבר מצוי בעולם איכותי שבו הוא אינו זקוק ותלוי בחומר. כיון שהוא לא תלוי באיש, הוא פנוי לתת את כל כולו בנחת. הפרוש פרוש מתלות בזולת, והיא מה שמאפשרת לו להתחבר איתו בעומק העומקים גם אם הוא שונה ממנו.[13] הפרוש דואג לפרנסתו לא רק במובן הגשמי אלא גם במובן הנפשי, הרוחני. ומה עם העלבון שלי? אף פעם לא נזקקתי לאישור מאיש – זה יסוד הפרישות. והרי הוא כשמש.

תנאי החסידות היחודית

עד הנה דיבר רבנו בחיי על הפרישות הכללית, שמתאימה לכל בני האדם. אבל בפרק הרביעי הוא עובר לדבר על הפרישות הייחודית לעם ישראל.

ואשר לבאור תנאי החסידות היחודית, הם כמי שאמר אחד החסידים, והוא שהפרוש צהלתו על פניו ודאגתו בלבו, לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד, אינו נוטר ואינו מקנא, ולא מגנה ולא רכיל, מתעב הגבהות ושונא הפרסומת, מיושב מתבונן, סבלן אסיר תודה, רב בושה מעט הנזקים. אם צחק - אינו בקלות דעת, ואם כעס אינו מתפרץ, צחוקו רק פשיקת שפתים ושאלתו למוד, רב החכמה רב המתינות, יזמתו רצינית, אינו נחפז ולא נוהג בסכלות, ויכוחו נאה, נושא ונותן בעדינות, נוהג בצדק גם בכעסו וברכות בתביעתו מתיידד בלב שלם, נאמן בהבטחתו ואיומו, מקבל ברצון גזרת שמים, מכניע יצרו, אינו רודף מי שהזיקו ולא מתעסק במה שאינו נוגע לו, אינו שמח לאיד.

הפרישות מצויה אצל כל בני האדם, אבל הפרישות הייחודית, המיוחדת לאומה הישראלית ולשומרי תורה, היא דבר מיוחד. רבנו בחיי מצטט את "אחד החסידים" שמוזכר רבות בחובות הלבבות, ויש נוהגים לומר שכל 'אחד החסידים' הם אותו חסיד - רבנו בחיי עצמו...

אנחנו מורגלים שהפרוש הוא מי שמונע את עצמו מהנאות העולם, מעין צוּ"לניק[14] שסובל את יסורי העולם על כתפיו והדבר ניכר עליו בכל עת. והנה, הדבר הראשון שמאפיין את הפרוש הוא ש'צהלתו על פניו'. ליבו רחב מאוד, הוא מכיל הכל אך לא מחזיק מעצמו כלום. אינו נוקם ואינו נוטר, כי הפרוש אינו צריך דבר מהזולת ולכן הוא משוחרר לחלוטין מקנאה ורכילות. הוא לא מזיק לאיש מאחר והוא מתפרנס בעצמו, לא רק במובן הגשמי אלא גם במובן הנפשי. יש לו עולם משל עצמו, אז הוא לא צריך להשתלט על עולמו של האחר כדי להרגיש בעל ערך, ולא מזיק לאיש. נהפוך הוא – הוא זהיר מאוד שמא מישהו חלילה ייפגע, יש לו רגישות מופלאה לכאבו של הזולת. הוא אפילו מתווכח באופן נאה... וכמובן, בהקשר של פרשתנו – נוהג בצדק גם בכעסו, ויחד עם זאת נוהג ברכות כשהוא תובע.

האם אין זה התיאור המושלם של משה? המנהיג הנעים והמכיל, אך גם יודע להיות תקיף כשצריך. הוא מאיים רק לעתים רחוקות, אבל כשהוא נדרש לכך הוא מקיים. לא מכביד על אף אחד, לא שמח לאיד של הנשרפים והנבלעים, ואף מודה בשעה שבאים עליו יסורים.[15]

רבנו בחיי עוד מוסיף ומכביר תארים על הפרוש, בפרק נפלא ועמוק:

אם נתבקש נותן, ואם נעשק – מוחל. אם ימנעו ממנו – מתנדב. אם מתרחקים ממנו – מתקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש. מצווה על הצדק, דובר אמת, עוזב שאיפותיו. צופה את קיצו, אומר ועושה, יודע ויוזם, טוב לבריות, יקר המידות, אור בתבל. עוזר לדל, מושיע עשוק. לא יחשוף מכוסה ולא יגלה סוד. אם רבו ייסוריו - ממעט להתלונן, אם ראה טוב - מפרסמו, ראה רע - מכסהו. רצוי וטהר לב ירא אלוקים וסר מרע. חברותו שמחה, פרידתו תוגה. מסוגל בחכמה, מהודר במתינות, מעורר למשכיל, מלמד לסכל, כל יוזמה בעיניו יותר טובה מיוזמתו. כל נפש בעיניו כשרה מנפשו. מכיר את מומו, זוכר את חטאו, אוהב את ה' ועושה רצונו. אינו נוקם לעצמו ולא מתמיד את רוגזו, מתחבר לזוכרי ה'. מתרועע עם הדלים, ידיד לאנשי הצדק, טהר לב לבעלי האמת, עוזר לפתי, אב ליתום, בעל לאלמנה, מגן לחלשים.

"שומר מצוה לא ידע דבר רע"

לקראת סיום, נתבונן במילים שפתחו את הפרק – 'צהלתו בפניו'. מדוע זו התכונה המאפיינת ביותר את הפרוש? ראשית, מפני שהוא עסוק מאוד במלאכת הברירה של הטוב מהרע. אולם הוא בורר רק אוכל מתוך פסולת, לוקח את האוכל ומשאיר את הפסולת. וכפי שמסביר בעל חידושי הרי"ם על הפסוק "סור מרע ועשה טוב" – סור מלעסוק ברע, עזוב את הרע והידבק בטוב. אצל הפרוש 'צהלתו בפניו' כי הוא עוסק בטוב כל הזמן. מה שטוב הוא מפרסמו, ומה שרע הוא מכסהו. ואם יש בו אבל או עצב, הוא משאירו בליבו.

בניסוי פסיכולוגי ידוע ביקשו מאנשים ללכת באופן מלאכותי עם חיוך על הפנים. התוצאה היתה שהדבר מעלה את מצב הרוח באופן חד-משמעי. החוקרים הסבירו שכשם שהפרשות האנדרופינים במוח גורמים לשמחה וממילא לחיוך, ככה יש גם תנאי הפוך – שינוי זווית הפה לכיוון החיוך גורם להפרשת אנדרופינים, מה שמעלה את מצב הרוח. איננו אומרים שזו לא אמת, אבל יש לנו רבדים יותר עמוקים. והם, שהצהלה בפניו לגורמת שמחה פנימית. משתלם להיות פרוש כי הפרוש הוא האדם הכי שמח בעולם. אמנם לא כולם חייבים להיות פרושים כאלה, אך החברה חייבת שיהיו לה 'מדושני עונג' מעין אלה שבוחרים את הטוב מהרע.

במחקר נוסף בדקו אנשים שבאופן מודע התבקשו לעשות רק דבר אחד – לומר תודה. לא משנה באיזו דרגת מצב רוח הם היו, ביקשו מהם לומר כל יום תודה לחמישה אנשים שלא היו אומרים להם תודה באופן אוטומטי. גילו שזה מעלה את מפלס המצב רוח. למה? הבעל שם טוב היה אומר, מה פירוש "שומר מצווה לא ידע דבר רע"?[16]'שומר' הוא בבחינת "ואביו שמר את הדבר"[17], כלומר המתין. ולכן שומר מצווה, מי שממתין למצווה, לא ידע דבר רע. אם אדם מחפש באופן יזום את המצווה, ממילא העבירות לא יכולות להיכנס. הוא עסוק מדי! אולי כרגע אין לך מצווה, אבל אתה מחכה להזדמנות. באותו אופן, אם אתה עסוק בהודאה, לא רק למה שבא לידך אלא ממתין לראות כל הזמן על מה אפשר להודות, ממילא אתה לא פנוי לראות שיש דברים לא טובים ומצב הרוח עולה. 'צהלתו על פניו' עניינו שהפרוש בוחר להסתכל על הדברים הטובים ולשמוח בהם, וכך הוא הרבה יותר מאושר.

"כגמול עלי אמו"

אבל יש דבר עוד יותר עמוק. כשאדם צהלתו על פניו, איך מגיבים אליו האנשים שסביבו? כשאדם מפגין את דאגתו, הוא משדר תלות. הוא זקוק לאחרים שיעשו בשבילו, שיקלו מעליו את הנטל. כשאנחנו מודאגים ואנחנו נותנים לזה להתבטא בחוץ אנחנו שואבים את החברה – או להתגייס לעזור לנו, או להפיל אותם למטה. ואילו הפרוש, גם אם יש לו דאגה, הוא שומר אותה לעצמו ולא מפגין אותה כלפי חוץ. דאגתו רק בליבו כי הוא מתפרנס מעצמו, ולכן כלפי חוץ הוא יכול להיות שמח. הוא מקרין אור שמש, ולא שואב מאחרים את האור שלהם. אם כן, שתי הסיבות הראשונות לכך שהפרוש צהלתו על פניו – הראשונה כיון שהוא בורר את הטוב מהרע, השניה כדי להקרין את הטוב עבור הסביבה שתחיה באושר. מה שמשותף לשתי הדרגות הללו הוא העבודה הפנימית – צריך לעבוד על עצמך כדי להיות מאושר, ולא לצפות שאחרים ידאגו לך. פרנסתך הפנימית יונקת ממה שה' נתן בך ולך, אך לא ממה שביד זולתך וכן כשמגמתך להאיר כשמש ולהיטיב לזולתך ולגרום לכל החברה שסביבך להיות מאושרת – אתה צריך לעבוד ולהזדכך.

אבל האמת היא שיש כאן סוד יותר עמוק. רבנו בחיי מתאר את מי שהוא כבר פרוש – לכן עבורו 'צהלתו בפניו' איננה עבודה כי אם תוצאה, בדרך ממילא. מי שלא תלוי באחרים, ודאי שיגיע לכדי 'צהלתו בפניו'. לכן משה רבנו אף על פי שמאשימים אותו האשמות שווא שוב ושוב, הוא נושא את העוון. הסיבה והמסובב התחלפו - לא מפני שהוא עובד אז 'צהלתו בפניו', אלא צהלתו בפניו מפני שהוא פרוש. זו מדרגת הפרוש האמיתית.

ויש עוד סיבה, והיא העיקר. למה באמת הפרוש מפרנס את עצמו, ולמה צהלתו בפניו? הרי יש לו מה לדאוג, אלא שהוא טומן את הדאגה עמוק בליבו, מוסתרת ומכוסה. בעיני הפרוש, עומק העומקים שלו זה שהוא מאמין בטוב ה'. זה העיקר, שהוא מאמין שה' טוב לגמרי. הוא לא לומד על טוב ה', הוא חיאת זה שה' הוא טוב לכל. גם לו. וממילא, איך יכול להיות חסר לו משהו? ואם יש לו ייסורים, הוא מרבה להודות, כי דווקא אז מתחדד עוד יותר כמה צריך להתבונן שה' הוא טוב. ומתוך האמונה שלו, הפרוש רגוע לגמרי, "ככגמול עלי אימו"[18]. כמו פעוט שהאכילו אותו, החליפו לו, ועכשיו הוא מניח את ראשו על אימו – 'צהלתו בפניו'. הכל טוב, ואם תהיה איזושהי בעיה, ברוך ה' - יש מי שדואג.



[1]במדבר טז, ג.

[2]שם, פסוק ח. "אין נא אלא לשון בקשה". ברכות ט, א; ועוד מקומות רבים.

[3]שם, פסוק טו.

[4]שם, פסוק כב.

[5]שם, פסוק כו.

[6]במדבר יז, ו.

[7]שם, פסוק י.

[8]שם, פסוקים כז-כח.

[9]במדבר יח, א.

[10]תחילת פרק ה'.

[11]חובות הלבבות (תרגום הרב קאפח), שער תשיעי.

[12]שמואל-א יא, יח.

[13]דמות נוספת של פרוש הוא כמובן ר' אריה לוין, רבם של האסירים, החלכאים והמצורעים. בתקופת המנדט ר' עמרם בלוי היה בכלא ולא היו לו מצות לליל הסדר. ר' אריה זצ"ל בא להביא לו מצות. השוטר הבריטי הכניס אותו לתא בכלא של ר' עמרם בלוי, וכשהוא ראה את ר' אריה, שהיה מקורב מאוד לרב זצ"ל, ר' עמרם האנטי ציוני, מיד סובב את הראש ורקק. השוטר הבריטי לא יכול היה לסבול את החוצפה הזאת. אדם בא אליך לעשות לך טובה וככה אתה מגיב? ונתן לו סטירת לחי מצלצלת. ר' אריה, לא זוכר אם הוא התחיל לבכות, או כמעט בכה, או רעד –האמר לשוטר, איך אתה יכול לעשות דבר כזה לאיש כזה מיוחד? ראית פעם מימיך איש שנמצא בכלא, מסכן בודד, לבד, מישהו בא לעשות לו טובה, והוא כל-כך נאמן לאמת שלו שהוא לא נושא לו פנים כי זה סותר את האמת... ראית פעם דבר כזה? איך יכולת לתת סטירה לאיש כזה? זה פרוש. למה הוא יכול לעשות את זה? הוא פשוט לא צריך מר' עמרם בלוי כלום. ולא רק ממנו - מאף אחד הוא לא צריך כלום.

[14]צו"לניק - צדיק ורע לו בסלנג הישיבתי.

[15]בשבעה של אבי מורי ע"ה הגיעו הרבה אנשים לנחם, ואמרו לנו שזכינו לכיבוד אב ואם במסירות. אחי ר' איציק אמר להם: על מה אתם מדברים? היינו באים, נותנים ארוחת בוקר לאבא, ומקבלים מאה פעמים תודה מכל הלב. כמה פעמים בשבוע אתה עושה משהו ומקבל מאה פעמים תודה מכל הלב... מי יכול לעמוד בפיתוי הזה? אז זו מסירות? הוא סבל, אבל אנחנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי... אחרי שעבר אירוע מוחי קשה, עם קריש דם במוח, התעורר ואמר לי באמצע מחלקת טיפול נמרץ, אחרי שלושה ימים כמעט בלי הכרה: תראה איזה אחים נפלאים פה כל אלה שעוזרים, כולם ערבים ואני מתנחל, ותראה איך הם דואגים לי. כל הזמן היה מודה ומודה להם, לערבים האלו...

[16]קהלת ח, ה.

[17]בראשית לז, יא.

[18]תהלים קלא, ב.

עבור לתוכן העמוד