פרשת מסעי כוללת כמה נושאים מרכזיים: הראשון הוא כמובן תיאור המסעות של בני ישראל במדבר. לאחר מכן באה מצוות הורשת הארץ, ובהמשך מופיעים תיאור גבולות הארץ; הגרלת הנחלה בגורל; ערי הלוויים; ערי מקלט; ובסיום, דרישת בני מנשה שנחלת בנות צלופחד לא תעבור לשבט אחר.
מה ההיגיון בסדר הפנימי של הפרשה? לכאורה היה מקום לסדר אותה אחרת – מצוות הירושה והגורל קשורים זה לזה, ומדוע מופיעים פתאום גבולות הארץ ביניהם? יותר הגיוני היה להתחיל בגבולות הארץ, לאחר מכן לתאר את מצוות ההורשה הכללית ואז לעבור לחלוקת הנחלה בגורל באופן פרטי.
נראה שיש הבדל עצום בין ירושה לבין נחלה. הירושה מצטיירת כמצווה שלא כל כך רוצים לקיים אבל חייבים, ואם הדבר לא ייצא לפועל יהיה רע ומר. אם לא תילחמו להוריש את הארץ, אומר לנו הקב”ה, תגורשו מן הארץ: “וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹֽשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָֽרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹֽשְׁבִים בָּֽהּ. וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַֽעֲשׂוֹת לָהֶם אֶֽעֱשֶׂה לָכֶֽם”[א]. ההורשה היא חובה אלוקית למרות הנטיה הטבעית להתחמק ממנה. סילוק הגויים יהיה קשה ומפרך, אך זו עדיין מצווה.
חלוקת הארץ לנחלות היא דבר אחר לגמרי, והמוטיבציה מרקיעה שחקים – כל אחד רוצה את החלק הכי טוב. גם כאן, הציווי לחלק את הארץ בגורל מנוגד לנטיה הטבעית של האדם, שרוצה לעצמו נחלה דשנה ככל האפשר. “לָרַב תַּרְבֶּה נַֽחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַֽחֲלָתוֹ”[ב], כל אחד מקבל בשווה. ובאמצע, בין זה לזה, הכניסה התורה את גבולות הארץ.
המיקום של תיאור גבולות הארץ אינו סתמי. חטא המרגלים, שמאסו בארץ חמדה, היה מפני שהם פחדו לקיים את מצוות הורשת הארץ, “לֹא נוּכַל לַֽעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּֽי חָזָק הוּא מִמֶּֽנּוּ”[ג]. מדוע בכלל יצאו המרגלים לתור את הארץ? בזוהר הקדוש נאמר שאם אדם אוכל בלי לראות, האוכל פחות טעים. דבר זה נלמד מהאכילה הראשונה בעולם, אכילה מפרי עץ הדעת שעליו נאמר “כי תאווה הוא לעיניים”[ד]. כלומר הראייה מעוררת תאווה, וזו היתה הכוונה הפנימית של שליחת המרגלים – ‘לעורר את התאבון’ לארץ ישראל.
באותו אופן בו מעוררים תאווה לפירות ולדברים אחרים, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”[ה], כך מעוררים תאווה לארץ. התיאור של גבולות הארץ מספר מה היא ומי היא. בני ישראל עומדים ומסתכלים עליה מרחוק, וזה הדבר שמהפך את הכל. הם מביטים בה כמו תייר שרואה את כל גבולותיה נפרשים לפניו ולא כמו כובש, שממילא אינו מתעניין בהם כי הוא פורץ רק ממקום אחד. בפרשה שלנו הארץ היא דמות – “וְלָאָרֶץ לֹֽא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹֽׁפְכֽוֹ”[ו]; יש מישהי שנקראת ‘הארץ’. “כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ”[ז], הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא כמו בין חתן וכלה. מסתכלים על יופיה וחומדים אותה, ואז כל אחד רוצה חלק ונחלה בה. זהו חלק מהתיקון של חטא המרגלים.
אתהפכא חשוכא לנהורא
אם מעמיקים עוד את המבט בפרשיית הגבולות, מתעוררת שאלה: מה נקודת המוקד שממנה מסתכלים על הארץ? פלא הוא שירושלים לא מוזכרת כלל בכל הפרשה. שכם וחברון מוזכרות רק ברמז, כערי מקלט: חברון בדרום ושכם במרכז[ח].
הגבולות מתוארים על פי הקו הסובב, ולכן אין להם נקודת מרכז. אבל נקודת ההתחלה והסיום של הקו הזה נמצאת במקום מאוד מעניין – ים המלח. מבחינה גיאוגרפית הדבר ברור; בני ישראל משקיפים מערבות מואב וים המלח הוא נקודת ציון נוחה לאחוז בה. אבל זו תשובה טכנית. התשובה המהותית קשורה לתוכן הפנימי של ים המלח. כי מהו בעצם ים המלח? האזור של סדום ועמורה היה אחד הפורחים והפוריים ביותר, “כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה’ אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…”[ט]. מה שהפך אותו לים המלח היה החטאים הרבים של אנשיה, “וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה’ מְאֹֽד”[י]. מדוע אם כן לבחור בו כנקודת המוקד?
הארץ שאליה עומדים בני ישראל להיכנס נקראת “ארץ זבת חלב ודבש”[יא]. אחד הפירושים הידועים על כך הוא שחלב ודבש הם טמא שהופך לטהור. חלב הוא דם שהיה אסור באכילה, שנעכר ונעשה חלב כשר. וגם הדבש, שהיה עד לא מזמן חלק מגופו של עוף טמא, נהפך למאכל מתוק. הכוח של ארץ ישראל הוא ההיפוך – “אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו”[יב], להפוך טמא לטהור. לכן היא נקראת על שם כנען, הארור מכל העמים, ואחרי התיקון תהפוך לארץ ישראל. זהו מבחנו של המשיח, שלא נכנס בהיכלו אלא מי שיודע לקיים בעצמו את המהפכות האלו. ולכן המוקד של ארץ ישראל זה שיש בה “אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ”[יג], אבל בסוף גם הוא יתהפך למקור חיים, “יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם”[יד]. בקביעת ים המלח כנקודת ההתחלה והסוף של גבולות הארץ, התורה אומרת: דע לך, כל היופי של הארץ זו ההתהפכות.
אתהפכא חשוכא לנהורא
המשך הפרשה מספר מה הוא יחודה של הארץ, והיא כוללת ארבעה דברים: שהיא נופלת בגורל, שיש בה ערי לוויים, שיש בה ערי מקלט, ושלא תיסוב נחלה משבט לשבט. השורש של כולם – שהכל פה אלוקי ולא אנושי.
הגורל מעיד שגם לאחר שאדם מבין שיש מצוות הורשה, עם כל הקושי שבדבר, ולאחר שהוא מסתכל בגבולות הארץ וחומד אותה וכבר רוצה להיכנס ולקחת לעצמו חלק הכי גדול והכי יפה, מתברר לו שהנחלה שהוא יקבל בכלל לא תלויה בו; היא מהקב”ה[טו].
ערי הלוויים הן ממש המשך של עניין הגורל. הרמב”ם מסביר שהן נועדו לאנשים אלוקיים:
“וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, י) ‘יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל’. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יא) ‘בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ’. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח, כ) ‘אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ’”[טז].
אין להם חלק ונחלה, הם לא שייכים לארץ, ואפילו לנחול כשבט הם לא נוחלים, “ה’ הוא נחלתו”[יז]. מסתכלים על הארץ, רואים אותה נופלת בגורל, אך עם זאת היא משובצת בשבט שהוא כולו אלוקי.
העניין הבא הוא רוצח בשגגה. איך פרשה זו קשורה לכאן? בפרשת משפטים נאמר “וַֽאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָֽאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָֽׁמָּה”[יח]. רש”י מביא את המעשה המפורסם על אחד שהרג במזיד ואחד שהרג בשוגג, ולא היה עדים, והקב”ה מזמנם לפונדק אחד, ומי שהרג במזיד מתחת לסולם, ומי שהרג בשוגג עולה בסולם והסולם נופל ויש עדים – זה שהרג במזיד נהרג, זה שהרג בשוגג גולה. ועל זה אומר הפסוק “והאלקים אנה לידו”, כלומר שההורג בשוגג זה מעשה אלוקי, ובארץ ישראל אפילו ההורג בשגגה קשור עם השורש האלוקי.
סוד הארץ הזו הוא “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך”, בשני יצריך, שמים וארץ ביחד. הארץ היא שמימית, וגם השמים נושקים לארץ. “וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹֽשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל”[יט]. הפסוק נאמר בפרשת ערי המקלט לעניין רוצח במזיד, שהארץ אינה יכולה לסבול אותו. השכינה בארץ מטפלת בכל, בצדקות וברשעות, בטמא ובטהור. היא אינה יוצאת מהעולם ושורה רק בקדושה; היא לוקחת את כנען והופכת אותו לישראל, לוקחת ארץ ציה והופכת אותה למוצאי מים, ארץ מלחה לנותנת פירות.
כל זה מקבל את החותם בבנות צלפחד. לאחר שהן קיבלו את נחלת אביהן, באים בני מנשה ואומרים “וְלֹֽא תִסֹּב נַֽחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַֽחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל”[כ]. זו אכן בעיה, כי הנחלה האלוקית לא ניתנה לראובן או לשמעון אלא לשבט. אם צלפחד מת ובנותיו יורשות אותו והן תתחתנה עם שבט אחר, השבט האחר לא קיבל בגורל את הנחלה הזו. הוא לא בעל הבית. גם אדם פרטי שיושב בארץ ישראל לא יושב מצד ראובן שבו, אלא מצד שבט ראובן שבו. הוא חלק מהשבט, לא חלק מהנחלה שלו. לכן זה משהו אלוקי, שבטי י-ה. ובאמת הקב”ה מצדיק אותם, ואי אפשר שהן תתחתנה עם שבט אחר. אבל חצי משפט לפני כן כתוב “לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים”[כא]. כלומר, מצד אחד אדם צריך להתחתן עם מי שטוב בעיניו, וזה נכון תמיד; אבל הקב”ה גם בא להצר את צעדיהן של בנות צלפחד שיתחתנו רק עם בני השבט שלהן. ובכל זאת תדעו שרק “לטוב בעינכן תהיינה לנשים”. כלומר, שהאדם צריך לבחור את בן זוגו כראות עיניו, ומצד שני מי הוא המזווג זיווגים אם לא הקב”ה בעצמו?[כב]
כאן המעגל הגדול מסתיים. הפלא של הארץ הוא שבגלל שהיא אלוקית, היא הופכת את הכל – “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה”[כג]. ולכן כשרוצים להתאהב בה, עומדים בנקודת מבט שמתחילה ומסתיימת בים המלח, מקום האתהפכא. אבל צריך לכבוש את הארץ ויש קושי, אז מה עושים כדי להשתוקק אליה? מתבוננים בה וחומדים אותה, אבל רק מפני שהיא אלוקית, לא כי אנחנו בעלי הבית. זה מה שאומרים בני מנשה “וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”[כד], הרי ביובל מתגלה שכל הארץ היא אלוקית, אי אפשר לקנות אותה קניין. איך תתגלה אז האלוקיות שלה אם לא באמצעות הנחלה בגורל?
עומק האלוקיות של הארץ מתגלה בקשר שבין שני סוגי הערים הרחוקות כל כך זו מזו ומתלכדות לאחת – ערי הלוויים וערי המקלט. הקב”ה לוקח את הנפילה העמוקה של הרוצחים ומרים אותם להיות הערים של השבט הקדוש והאלוקי. לא בכדי אברהם, יצחק ויעקב קבורים בחברון, עיר מקלט; יוסף הצדיק קבור בשכם – עיר מקלט. אפשר לומר שהקב”ה הכין תרופה למכה, שתפקידם של אברהם יצחק ויעקב לתקן את עומק הארץ עד הנקודה שבה כל הרע מתהפך לטוב. ואולי על כך רומז הקב”ה למשה כשהוא מתאר לו את גבולות הארץ מים המלח ועד ים המלח – שהמהפך מתגלה בסוף כשה”ארץ פרי למלחה” תהפוך לארץ ציה ומוצאי מים. ובעזרת השם נזכה לראות “כי נחם ה’ ציון נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה’”, במהרה בימינו אמן.
לחץ כאן לשיעורים נוספים של הרב יהושע שפירא
[א] במדבר לג נה-נו
[ב] שם כו כד
[ג] שם יג לא
[ד] בראשית ג ו
[ה] במדבר טו לט
[ו] שם לה לג
[ז] ישעיהו סב ה
[ח] יש מהמפרשים שמצביעים על רמז מעניין, ששלושה מהנשיאים לא הוזכר עליהם שם ‘נשיא’: שמעון, יהודה ובנימין. שמעון בלוע ביהודה, ויהודה ובנימין הם השבטים שירושלים נמצאת בנחלתם. כיון שירושלים אינה עניין פרטי אלא כללי, לא מוזכר עליהם ‘נשיא’ של שבט אחד בלבד. אך ירושלים עצמה אינה נזכרת בפרשה.
[ט] בראשית יג, י
[י] שם יג
[יא] שמות ג ח
[יב] על פי הקדמת ספר הזוהר, ח”א ד ע”א
[יג] תהלים קז, לד
[יד] שם לה
[טו] רש”י מסביר עוד עניין אלוקי בנחלת הארץ: “שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים”. במדבר כו נה
[טז] הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הי”ב
[יז] דברים י ט
[יח] שמות כא יג
[יט] במדבר לה לד
[כ] במדבר לו ז
[כא] שם פסוק ו
[כב] “הקב”ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני”. בראשית רבה סח, ד
[כג] ישעיה מה ז
[כד] במדבר לו ד
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
