ויקריבו לפני ה’ אש זרה – פרשת שמיני

כִּי
בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

בחנוכת
המשכן המתוארת בפרשתנו, אהרון הכהן מקריב את קרבנות חנוכת המשכן- חטאת, עולה
ושלמים, כפי שציווהו משה. באותה שעה יוצאת אש מן השמים ואוכלת את הקרבנות:
“וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת
הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”[א].
עבודתו של אהרן הכהן ביום זה היא עבודה של הקרבת קורבנות אך אין אנו מוצאים עבודה
בהקטרת הקטורת. חיסרון זה בעבודת הקטורת נדב ואביהוא מנסים להשלים. הם מביאים
קטורת שלא לפי ציווי ה’, אך מומתים על ידי ה’ באש האוכלת אותם: “וַיִּקְחוּ
בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא
צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי
ה’”[ב].

אנו
מוצאים שמותם של נדב ואביהוא הוא הרקע והבסיס לציווי המתבאר בתחילת פרשת ‘אחרי מות’
בדבר סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי
מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”[ג].
אולם יש לשאול על כך: מדוע סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים נאמר ביחס
למיתתם של בני אהרון?

ראשית
יש לומר, שחטאם של נדב ואביהוא שהם ניגשו אל הקודש שלא כסדר ולא לפי ציווי ה’,
ואילו עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מתארת את סדר הכניסה אל הקודש לפי ציווי ה’:
“…דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ
מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי
בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ”[ד].

תוכן
הביאה אל הקודש של הכהן הגדול ביום הכיפורים אף הוא מענה ותיקון למעשה נדב ואביהוא.
אנו מוצאים שסדר העבודה ביום הכיפורים שונה מסדר הקורבנות הרגיל שבכל יום במקדש, ועיקרו
כולל את ההכנה לקראת הכניסה לפני ולפנים, לבית קדשי הקודשים. נקודת השיא של עבודת
היום היא עבודת הקטרת הקטורת: “כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת”.
עבודה זו היא ממש כסדר העבודה של נדב ואביהוא אשר הביאו קטורת לפני ולפנים, אך
בניגוד למעשיהם שלא לפי ציווי ה’, כאן נעשית הקטורת לפי ציווי ה’. ועוד,
הקב”ה מבטיח, שענן הקטורת שעל הכפורת יציל ממוות: “וְלֹא יָמוּת כִּי
בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת”, וכן בהמשך הפסוקים: “וְנָתַן אֶת
הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה’ וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת
אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת”[ה].

גּוֹרָל
אֶחָד לַה’ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל

עבודת
הקטורת ביום הכיפורים נעשית פנימה, לפני ולפנים, בענן מעל הכפורת, ואילו כלפי חוץ,
לפני העם כולו, לשון של זהורית שנקשר לשני השעירים, היה נהפך ללבן. מה עניינם של
שני השעירים הללו שהכהן נותן עליהם גורלות: “גּוֹרָל אֶחָד לַה’ וְגוֹרָל
אֶחָד לַעֲזָאזֵל”?

עבודות
הכהן הגדול בשעיר לה’ ובפר מיועדות לכפרה על הקודש מטומאת מקדש וקודשיו. הכהן נותן
מדם הפר והשעיר על קרנות המזבח, לטהר את המזבח מטומאות בני ישראל: “וְשָׁחַט
אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת
וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל
הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם”[ו].
אך לפי דברי רבותינו, מלבד השעיר לה’, עיקר הכפרה והטהרה של יום הכיפורים נעשה
באמצעות עבודת הכהן בשעיר לעזאזל. כל העבירות והחטאים מלבד טומאת מקדש וקודשיו,
כגון חילול שבת, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע, מתכפרות ביום הכיפורים
באמצעות השעיר המשתלח: “וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ
הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עווֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת
כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח
בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל
עווֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר”[ז].

יש
להתבונן בדברי התורה: “וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל
לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל
הַמִּדְבָּרָה[ח]. התורה נוקטת
בדברים שקשה להבינם: “לפני ה’ לכפר עליו”, כביכול משמע שהשעיר לעזאזל
מכפר על ה’, ממש כמו שעיר ראש חודש שנאמר עליו “חטאת לה’”, ומובא בשם
ריש לקיש שזהו קרבן כפרה על ה’: “הביאו עליי כפרה”[ט].

לפי
פשט התורה נראה כאילו ניתנים שני קרבנות- אחד לה’ ואחד למישהו אחר. רש”י שולל
פירוש זה ומפרש כי עזאזל זהו שם מקום. כלומר, לדעתו שעיר אחד ניתן לה’- בבית
המקדש, ושעיר שני ניתן בעזאזל.

האבן-עזרא
מסביר את עניין השעיר לעזאזל בשם רבי שמואל מן הגאונים[י]:
“אמר הגאון כי עזאזל שם הר ונקרא כן בעבור שהוא תקיף… ואמר רב שמואל אף על
פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם”. לפי פירוש האבן
עזרא, השעיר המשתלח אינו מתפקד כקרבן כיוון שאינו מוקרב לשם מישהו. כמו כן לא נעשות
בו עבודות של קרבן- שחיטה, הולכה והזאה, אלא הוא נזרק ומומת. אין בו עבודה זרה
כיוון שאינו נשחט, אלא נזרק. האבן עזרא מוסיף על כך ומסביר במשל ומליצה, בדרך סוד
ורמז: “ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש
לו חברים במקרא. ואני אגלה לך מקצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו”.

הרמב”ן
מכנה את האבן עזרא “נאמן רוח מכסה דבר”, אך על עצמו אומר- “אני
הרכיל מגלה סודו”. ומגלה את סוד דברי האבן עזרא שעניין השעיר לעזאזל מתפרש בתורה
בעוד שלושים ושלוש פסוקים, ששם נאמר: “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר
הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם”[יא].
הרמב”ן מסביר ואומר שהוא מגלה את מה שהאבן עזרא הסתיר, כיוון שכבר גילו זאת
חז”ל, שהשעיר לעזאזל מוקרב לס”מ. כך מובא בפרקי דרבי אליעזר, שהיו
נותנים גורל אחד לה’ וגורל אחד לס”מ, כמעין שוחד[יב]:

לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את
קרבנם, שנאמר גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקב”ה לקרבן עולה,
וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו.
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב”ה, רבון כל העולמים יש
לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל
ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה
ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה
מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך
הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל
כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו’.

הרמב”ן
טוען שמעולם לא שמענו שיש עבודה בגורלות. הרי כאשר אדם רוצה להקריב קרבן לה’, הוא
בוחר ומייחד בכוונה כבש מצאנו על מנת להקדיש אותו לשם קרבן. אולם בעבודת השעירים
לא מחילים עליהם שם של קדושה כמו בכל קרבן, אלא מטילים גורל, ללא ייחוד וללא
כוונה. הרמב”ן מבאר עבודה זו באמצעות דברי המדרש אשר מסביר כיצד אנו נותנים
את השעיר לס”מ כשוחד. המדרש מביא משל בדבר סעודה אצל אהובו של המלך שאליה מוזמנים
המלאכים כולם. אחד מן הבאים, הוא השטן, מפריע ומתנגד לכך מפני שלא ניחא לו באהבתו
של המלך לאהובו. על מנת ששטן זה לא יפריע מצווה המלך את בעל הבית לתת לו מנה
מיוחדת שיאכל ממנה, ולא יפריע בסעודה. לפי משל זה, הקב”ה בעצמו מצווה את בני
ישראל להקריב קרבן לס”מ, על מנת לשבש את כוונותיו. מהסיבה הזו, השעיר לעזאזל נבחר
בגורל לפני ה’ ולא על ידינו. באמצעות הגורל מתברר שקרבן זה אכן ניתן על ידי
הקב”ה בעצמו, משום שאנו מצידנו איננו רוצים כלל לתת קרבן לשטן, חלילה, אלא רק
לה’ לבדו.

בכל
זאת, עדיין יש להסביר מדוע ביום הקדוש בשנה עלינו לרצות את השטן באמצעות קרבן? הרי
היה ניתן להכניעו בדרכים אחרות- במכה או בשופר, ומדוע עלינו לתת לו מנה? ונראה
לומר שכאשר אנו נותנים קרבן לה’, זוהי מנה שהמלאכים כולם נהנים ממנה, שהרי הם
משרתי הקודש המכוונים לה’ לבדו. אולם הקרבן לעזאזל הוא מנה המיוחדת לס”מ,
מפני שהס”מ הוא שר החורבן והמדבר, לפי דברי הרמב”ן. קרבן זה הוא המנה שמתאימה
לשטן זה, בבחינת “הלעיטהו לרשע וימות”[יג].

וַיַּקְרִיבוּ
לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה

נראה
כי שעיר המשתלח מוקרב כקרבן זר ומוזר. לכן יש להסביר שכל סוגיית האש הזרה שהקריבו
נדב ואביהוא, נוגעת ישירות לעבודת כהן גדול בשעיר המשתלח לעזאזל. עומק העניין הוא
שבאש הזרה אשר הביאו נדב ואביהוא, ישנו ביטוי לעבודת ה’ עמוקה מאוד המבקשת לכלול
בתוכה גם את העבודה המכונה ‘זרה’. כפי שמביא רש”י בשם תורת כהנים,. נדב
ואביהוא היו במעלה עליונה אף יותר ממשה רבנו ומאהרן הכהן: “א”ל משה
לאהרן: אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך.
עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך”[יד].

מתוך
הבנת עומק מעשיהם של נדב ואביהוא יש לומר, שמי שאינו כולל בקרבו את הזרות, בעצם לא
עובד עבודת ה’. גם כאשר אדם נמצא בבית המקדש וכולו קודש לה’, כמו כהן גדול ביום
הכיפורים, מקריב קרבנות בלב שלם, עושה עבודתו נאמנה, ומכפר על כל חטאיו, עדיין הוא
אינו עובד את ה’ באמת. מדוע? מפני שעבודת ה’ שלו מסתכמת במה שמתרחש בתוך גבולות
הקודש בלבד, ואילו מה שמחוץ למקדש, אינו שייך לעבודתו. בכך ישנו סרך של האמונה
הפרסית המחלקת את העולם בין האל הטוב לאל הרע. אולם עובד ה’ באמת חייב לכלול
בעבודתו גם את התחומים שמחוץ לקודש, מפני שגם הם שייכים לה’ יתברך.

יש
עוד לומר, שעל מנת שבית המקדש יהיה צינור להשראת השכינה לעולם כולו, מוכרחים לומר שגם
מה שמחוץ לקודש הוא אלוקי. אם לא כך, עבודת ה’ שלנו תהיה עבודת ה’ שבבית המקדש
בלבד. אולם עלינו להפנים בתוכנו כי ה’ יתברך אינו מוגבל רק לבית המקדש, אלא הוא
“יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע”[טו],
ואפילו הרע הוא ממנו יתברך, כי אין ח”ו אל אחר.

כאשר
נדב ואביהוא רוצים לעבוד את ה’ באמת, הם רוצים להקריב אש זרה. לא מפני שהם התבלבלו
חלילה, אלא לכתחילה. הם רוצים להקריב אש זרה דווקא במקדש, מפני שהם רוצים לכלול הכול
בקודש. לפי מעשיהם, אם לא תהיה הקרבת אש זרה במקדש, כל המקדש יהיה עבודה זרה, מפני
שכך ה’ יתברך יהיה מוגבל למקום מסוים. יש להסתייג ולומר שאם אנשים כמונו ובמדרגתנו
יפעלו כך, הרי תהיה זו שבתאות מן הסוג החמור ביותר הנותנת הכשר לרע העולמי. לכן,
כלפינו זהו חטא המחייב את שריפתם אף באופן שמקלקל את השמחה של חנוכת המשכן. אולם
נדב ואביהו מצד עצמם גדולים אף ממשה ותורתו ושריפתם אינה עונש, אלא קירבה עליונה
אליו יתברך – “בקרובי אקדש”.

בִּקְרֹבַי
אֶקָּדֵשׁ

קדושתו
של המקדש מתייסדת ונחנכת בפרשתנו בעיצומו של יום חנוכת המשכן דווקא על ידי אש זרה,
על ידי “בקרובי אקדש”. דווקא האש הזרה היא שמגלה שמקום המקדש הוא צינור שדרכו
שורה השכינה בכל העולם כולו, ולא רק במקדש לבדו. אלא שהמקדש הוא רק צינור, ובאמת
הקב”ה שייך לכול, אדון הכול ובורא הכול, שהרי אין חלילה שתי רשויות של קודש
ומחוץ לו.

כאשר
הקב”ה מתגלה בהר סיני, נאמר על אצילי בני ישראל, הם נדב ואביהוא, “ויחזו
את האלוקים ויאכלו וישתו”. אכילה ושתייה במקום התגלות ה’ היא ביטוי להבנה שעבודת
ה’ שלמה אינה מצטמצמת לתחום מוגבל של הרוחני או הטוב בלבד. אדם שמקבל תורה או חוזה
בהתגלות אלוקית עליונה ולא אוכל ושותה, מעיד שהקב”ה שייך כביכול לתחום מסוים
בלבד. אולם עבודת ה’ אמתית מגלה שהקב”ה נמצא מעבר לגבולות, מעבר לטוב ורע,
מעבר לפער שבין רוחניות וגשמיות. החיתוך בין העולמות- בין טוב לרע ובין גשמי
לרוחני, הוא חלקי, כיוון שהוא מגביל את כל יכולתו של הקב”ה הנמצא בכול. כך
מסביר מרן הרב קוק זצ”ל שעונשם של נדב ואביהוא מתפרש כך רק מצידנו[טז].
במדרגתנו השפלה והנמוכה איננו יכולים לעשות מעשה כמעשיהם. לפי מדרגתנו, עבודה זרה
היא חטא, ומעשה זה הוא חטא חמור שאין להקל בו. לעומת זאת, מצידם של נדב ואביהוא, הגדולים
אף ממשה ואהרן ולמעלה למעלה מערכנו כאן, אין במעשה זה חטא, והאש המכלה אותם אינה
עונש. במעלתם העליונה, נדב ואביהוא אינם שייכים כלל לעולם הזה אלא נמצאים במקום
שהוא למעלה מן החילוק שבין טוב ורע. יתירה על כך, כל קדושת המקדש מתגלה דווקא
באמצעות מדרגתם העליונה של נדב ואביהוא, קרוביו של מקום, שהם למעלה ממשה ואהרן
ולמעלה מחיי העולם הזה.

עֹשֶׂה
שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע

לאור
דברינו יש לומר שכל סדר עבודת יום הכיפורים הוא בעצם המשך למעלתם העליונה של נדב
ואביהוא, אשר מתגלה דווקא בנתינת הקרבן לעזאזל. בניגוד לשאר המלאכים המשתתפים
בקרבן לה’, הס”מ אינו ממונה על השייכות לה’ אלא על הניתוק ממנו, לכן הוא מקבל
מנה נפרדת. אלא כל מהותו של קרבן השעיר לעזאזל לס”מ, שהוא מכריז ואומר שגם
הניתוק בעצמו הוא מה’ יתברך.

הורגלנו
לדבר במושגים של ‘חיבור’ ו’ניתוק’. הורגלנו לומר שה’חיבור’ הוא חיבור לה’ ואילו
ה’ניתוק’ הוא ניתוק מה’. אך בעבודת הכהן הגדול פעם בשנה מתגלה שאין חילוקים ואין
כל ניתוק, גם מן הניתוק בעצמו. התפיסה שהניתוק הוא נגד ה’ היא תפיסה מעוותת, מפני
שהיא מניחה שיש דבר שהוא כנגד ה’, והרי לא ייתכן שיש דבר שהוא נגד ה’. ברובד של
עולם הבחירה, אכן ישנם טוב ורע, יש ניתוק ויש חיבור, אך ברובד האמוני העמוק יותר
מוכרחים לומר שגם כוח הניתוק הוא מה’ – “יוצר אור ובורא חושך”, וגם
הזרות באה ממנו יתברך.

ההבנה
שהרע הוא גם חלק מעולמו של הקב”ה, מביאה אותנו למחשבות מרחיקות לכת ומסוכנות
ביותר. מתוך הבנה זו מסתבר שבעצם אין לנו יכולת שלא לחטוא בכלל, שהרי הקב”ה
הוא שנתן לנו את היצר הרע והוא שאחראי עליו. כך מובא בגמרא במסכת ברכות[יז]:
“אלמלא שלש מקראות הללו – נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד דכתיב ‘ואשר
הרעותי'[יח]…”.
כלומר שהקב”ה עשה אותנו רעים. כך אף מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב שעמד
ביום הכיפורים, הרים ידיו למעלה וטען כלפי ריבונו של עולם שבניו חוטאים מפני שברא עולם
הפוך, שבו שולט היצר הרע. לטענתו, לו היה העולם ישר, לא היו חוטאים, אך בעולם
הפוך, היצר הרע אורב לאדם בכל מקום: בחוץ ישנה תאווה, בתוך בית המדרש ישנה גאווה,
ובכל מקום- בוקה ומבולקה. לעומת זאת, השראת השכינה והדבקות האלוקית שזוכה בהן האדם
על ידי המצוות, נעלמות מן העין. כל גודל מעלת הדבקות באלוקים חיים, השראת השכינה
והקדושה נמצאות כתובות בספרים הקדושים אשר לעיתים מעלים אבק בארון הספרים, ואילו
היצר הרע פועל ללא לאות בגלוי ובכל מקום. טענתו של ר’ לוי יצחק מברדיטשב כלפי
הקב”ה היא, שהעולם, כפי שברא אותו, הוא שגורם לחטא, אך אם התאוות היו מעלות
אבק בארון הספרים, ומעלת הדבקות הייתה נמצאת וגלויה בכל מקום, לא הייתה כלל יכולת
לחטוא. אם כן, כיצד עלינו להתייחס לרע בעולמו של הקב”ה?

הָבִיאוּ
עָלַי כַּפָּרָה

על
מנת לעמוד על עומק עבודת השעירים ביום הכיפורים, נתבונן ביחסים בין בני זוג. בעת
מריבה, כל אחד מבני הזוג מאשים את השני. האיש טוען שהאישה אשימה, ואילו האישה
טוענת שהאיש אשם. לעומת זאת, כאשר בני הזוג משלימים זה עם זו, מתרחש מהפך. כל אחד
מן הצדדים לוקח אחריות על עצמו, מודה באשמתו שלו, ופעמים אף טוען שהשני היה בסדר.
מהו ההבדל הגדול בין המריבה לפיוס? הרי בתחילה שניהם היו אשמים, וגם לאחר מכן
שניהם אשמים. מה בעצם התחולל? עיקר ההבדל נעוץ ביחס של האדם אל הטוב והרע שבו. כל
זמן שאדם מטיל את הרע על הזולת, בכך הוא מתכחש לרע שבו, ודווקא בכך הוא מאשר ומקבל
אותו בעצמו. לעומת זאת, כאשר אדם לוקח אחריות על עצמו ואומר “אני אשם”,
בכך הוא מודה שהוא אינו רוצה את החלק הרע שבו. על ידי כך הוא מקיא מתוכו את הרע,
ועובר תהליך של היטהרות. באמת, גם בעת המריבה וגם בעת הפיוס שני הצדדים אשמים, אך
כל ההבדל הוא האם האדם חי את הרע שבו או את הטוב שבו.

גם
ביחס שבינינו לבין הקב”ה, בעצם הקב”ה הוא אחראי, כביכול, על כל החטאים
שבעולם, שהרי הוא שברא את היצר הרע. יחד עם זאת, עלינו לקחת את האחריות על עצמינו,
לבחור בטוב שבנו, למאוס ברע, ולא להאשים את הזולת. כך אנו מוצאים, שגם חטאו של אדם
הראשון לא היה בעצם אכילתו מעץ הדעת שלא לפי ציווי ה’, שהרי, הוא אינו נענש על כך,
אלא, עיקר חטאו היה על כך שכפר בטובה והאשים את הקב”ה: “האישה אשר נתת
עימדי”. באמת האישה היא שפיתתה אותו, והאדם אמר אמת, אך כאשר האדם האשים את
הקב”ה, בכך הוא השליך את הרע שבו כלפי חוץ, ולא טיהר את הרע הפנימי שבתוכו.
לעומת זאת, כאשר האדם לוקח את האחריות ואת האשמה על עצמו, הקב”ה טוען כנגדו שהוא
כלל אינו אשם, ומטיל את האשמה כביכול על עצמו, שברא את הרע.

שני
השעירים ביום הכיפורים הינם כפרה על שתי האשמות. כאמור, השעיר לה’ מכפר על טומאת
מקדש וקודשיו. כאשר אדם נכנס טמא למקדש הוא כביכול מבטא את חוסר היחס אל השלמות של
הטוב האלוקי, ואת האשמה שהוא מטיל על ה’. קרבן השעיר לה’ הינו כפרה של האדם על
שהאשים את הקב”ה וטמא את מקדשו ומזבחו, וטהרה לפגם שהטיל האדם בקב”ה
ובשלמותו.

כנגד
קרבן זה, הקב”ה מצידו כביכול לוקח אחריות, ואומר שכל מה שהאדם חטא, זה מפני
שהוא ברא את החטא. אמנם האדם הוא שטימא את הקודש כאשר נכנס טמא למקדש, אך בעצם כל זה
גם כן בא מהקב”ה אשר נטע בתוכו את היצר הרע. לכן השעיר לעזאזל הוא כביכול קרבן
כפרה על הקב”ה בעצמו, בבחינת “הביאו עליי כפרה”.

וּמִבַּלְעָדַי
אֵין אֱלֹהִים

השעיר
לעזאזל בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא ביטוי לכך שבאמת גם מה שמחוץ לטוב
נברא על ידי הקב”ה וגם מה שמחוץ לקודש נכלל בעבודת ה’. אין חלילה משהו שהוא
מחוץ לקודש, כי אין זר לקודש. הזרות אף היא חלק מן הקודש- “ומבלעדי אין
אלוהים”[יט]. זוהי תמצית האש
הזרה של נדב ואביהוא, שלא רצו להשאיר דבר מחוץ לתחומי האלוקות. אולם עיקר ההבדל שבין
האש הזרה של נדב ואביהוא לסדר העבודה ביום הכיפורים הוא כיוון הפעולה ההפוך: נדב
ואביהוא לקחו את הטומאה והזרות והביאו אותה אל הקודש, ואילו ביום הכיפורים אנו
לוקחים את הקודש ומשלחים אותו עד לזרות הכי רחוקה. לפי מדרגתם העליונה של נדב
ואביהוא, החוץ כלל לא נחשב עבורם כחוץ, לכן הוא יכול לבוא ולהיכנס אל הקודש. בהבאת
האש הזרה למקום הקודש הם עשו את הפעולה ההפוכה מחטא טומאת מקדש וקודשיו. לפי
מדרגתם שלמעלה מערכי העולם הזה הכנסת אש זרה לתוך הקודש אינה טומאה כלל, כיוון
שלמדרגתם אין חילוק בין טומאת הקודש לבין המקור של החטאים. במעשיהם, נדב ואביהוא
הפכו את שני השעירים לשעיר אחד, כיוון שאין משהו שהוא לא אלוקות, לכן אין כל הבחנה
וחילוק בין שעיר לה’ לבין שעיר לעזאזל.

אנו
במדרגתנו איננו נמצאים במדרגתם של נדב ואביהוא שלמעלה מההבדל בין טוב לרע. נדב
ואביהוא במדרגתם הצליחו לעשות מהעזאזל קודש, אולם במדרגתנו זהו חטא. אנו מחויבים
להבחנה ברורה בין עבודה זרה לעבודת ה’. לכן הבאת אש זרה למקום הקודש, ואפילו רק
כניסה אליו בשגגה בטומאה, זהו חטא חמור של טומאת מקדש וקודשיו. יחד עם זאת עלינו
לדעת, שגם הזרות היא חלק מעבודת ה’. את זאת אנו מבטאים פעם בשנה בעבודת השעירים.
אז אנו נוטלים את האשמה על עצמנו שטימאנו את בית ה’ ומביאים שעיר לה’. בד בבד,
בהבאת השעיר לעזאזל אנו מבטאים את ההבנה שכל הטומאה שבנו אינה אלא מה’. בשעיר זה אנו
ממשיכים את הקדושה עד המקום הכי רחוק והכי זר, ובכך מודיעים שגם הזר והרחוק ביותר הוא
אלוקי. איננו יכולים למגר את עזאזל ולהכניעו, אין בכוחנו להפוך את העזאזל לאלוקות,
ואיננו יכולים לתקן ולרומם את העבודה הזרה, אך פעם בשנה אנו מודיעים שהקודש כולל
בקרבו הכול.

בעבודת
השעיר לעזאזל אנו מקדשים ומחדשים בכל שנה מחדש את מקום המקדש. באמצעותה אנו חוזרים
על עבודתם של נדב ואביהוא, “בקרובי אקדש”, ובכך מבטאים את ההבנה העמוקה שגם
החוץ מוכרח להיות חלק מעבודת ה’. לולי העבודה הזאת, כל שאר עבודות המקדש היו פגם
בשלמות אמונתנו כיוון שלא כללנו בהם את הכול, גם את מה שמחוץ לקודש. לא לחינם
דווקא הס”מ הוא אשר מונה את שבחם של ישראל ביום הכיפורים: “ראה סמאל שלא
נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב”ה: ריבון כל העולמים יש לך עם אחד
בארץ כמלאכי השרת שבשמים”[כ]. בעיצומו של יום
הכיפורים הס”מ אשר נמצא במקום הריחוק והזרות, פוגש את ישראל המגלים שם שמים
גם בכל המקומות הרחוקים והחשוכים. אז מסתבר שגם החטא בעצמו הוא אלוקי, ומקור
החטאים כולם הוא הקב”ה. בכך מתגלה שבעצם אין כל חטא בישראל[כא].

לפי
דברינו יש להסביר את דעתו של רבי ש”עיצומו של יום מכפר”, גם בלי תשובה[כב],
משום שדווקא ביום זה מתגלה שגם הניתוק מה’ יתברך, הוא ממנו. לכן הכפרה של יום זה
כוללת גם את אלו שחוטאים ואינם עושים תשובה- “כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר
עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ”[כג].

[א] ויקרא ט כד

[ב] שם י א-ב

[ג] ויקרא טז
א

[ד] שם טז
ב-ג

[ה] שם טז יג

[ו] שם טז
טו-טז

[ז] שם טז
כא-כב

[ח] שם טז י

[ט] חולין ס
ע”ב

[י] שם טז ח

[יא] שם יז ז

[יב] פרקי
דרבי אליעזר פרק מו

[יג] בבא קמא
סט ע”א

[יד] רש”י
ויקרא י ג

[טו] ישעיהו
מה ז

[טז] מאמרי
הראי”ה ב, דברים שבעל פה, “ניגודים”, עמ’ 464: “כדי להביא
לידי גילוי את ההארה של התשובה העצמית ביחסה אל מצב הרוחני של העולם החיצוני, שהניתה נחוצה בזמן
השראת השכינה בריכוז מקום המשכן, היה דרוש מאורע דו פרצופי, שנושאיו יהיו למעלה מן
החטא, ואולם הצורה, כלפי חוץ, מצד מקבלי הרושם, תהיה הטיה כלפי החטא, והנה נתקדש
בקרוביו קדושי עליונין שבכהונה, נדב ואביהוא, שהקריבו אש שהיא עדיין זרה לפי מצב
התפיסה של השדרות הנמוכות של האנושיות- “בקרובי אקדש”. ראה בעניין זה גם
שמונה קבצים ו, רסה; אוה”ק ג עמ’ שס.

[יז] ברכות לב
ע”א

[יח] מיכה ד ו

[יט] ישעיהו
מד ו

[כ] פרקי
דרבי אליעזר פרק מו

[כא] בכל זאת,
למעשה איננו פוסקים כרבי. בעולם הזה במדרגתנו, עלינו לזכור את הרע הקיים בנו
ולעשות על כך תשובה.

[כב] יומא פה ע”ב

[כג] ויקרא טז
ל