תחלה למקראי קדש – פרשת אמור

תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ

למקרא פרשתנו נזכרתי בנזיפה שקיבלתי בעבר מאמי,
על כך שבענייני המועדות עוסקים הרבה, אך השבת לרוב יוצאת נפסדת, וכמעט ואין עוסקים
בה. ואכן נכונה הערתה. פעמים רבות השבת יוצאת נפסדת על אף שכיחותה, ואולי דווקא
משום כך. לכן ראוי לעסוק דווקא בעניינה של השבת, בעיקר כשמזדמן בפרשת השבוע עניין
השבת, כמו בפרשתנו.

היסוד לכל פרשת המועדות המופיעה בפרשתנו,
הוא השבת, המופיעה בראש פרשה זו. בכל ליל שבת בקידוש אנו אומרים על השבת: “זִכָּרון
לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם”. הביטוי “תחילה למקראי קודש” שבו מכונה
השבת, נסמך על פרשתנו שבה מופיעה השבת בתחילת פרשת המועדות:

וַיְדַבֵּר ה’
אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’
אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים
תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ
כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה’ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם[א].

הביטוי “תחילה למקראי קודש”
יכול להתפרש בשני פירושים שונים ומנוגדים. ניתן לפרש שהשבת היא חלק ממקראי קודש ואף
הראשונה שבהם. מנגד ניתן לפרש, שהשבת קדמה למקראי קודש ואינה חלק מהם. שתי
המשמעויות הללו אפשריות.

על נוסח הקידוש, “תחילה למקראי קודש
זכר ליציאת מצרים”, נחלקו הראשונים. האם הכוונה שמקראי הקודש הם זכר ליציאת
מצרים, או שהשבת היא זכר ליציאת מצרים? הטור[ב] והאבודרהם[ג] מסבירים ש”זכר ליציאת
מצרים” נאמר על כל המועדות, מפני שלא מצינו בתורה שהשבת היא זכר ליציאת
מצרים. לכן הם סוברים שהשבת היא תחילה לאותם מקראי קודש, שהם ולא היא, זכר ליציאת
מצרים. לפי דעה זו, “תחילה” הכוונה היא ששבת היא לא הראשונה במקראי
הקודש ולא חלק מהם, אלא יש מקראי קודש, הם זכר ליציאת מצרים, ולפניהם יש משהו אחר
לגמרי. הוא ה”תחילה”. לפי דברי הטור והאבודרהם, השבת היא “זיכרון
למעשה בראשית”, והיא לעילא-לעילא מ”זכר ליציאת מצרים”. זאת מבטאת
המילה “תחילה”. “זיכרון למעשה בראשית” הוא תחילה וראש למעלה מכל
אותם מקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים. לעומת דברי הטור והאבודרהם, הרמב”ן סובר
ששבת היא בעצמה זכר ליציאת מצרים[ד]. ויש לשאול: האם השבת היא חלק
ממקראי קודש או שאיננה חלק ממקראי קודש?

הביטוי “מקראי קודש” מופיע בפרשתנו
בפירוש לגבי שבת: “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה
הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה”… אם כן, התורה אומרת
בפירוש ששבת היא גם “מקרא קודש”. לעומת זאת, בפרשת פינחס נאמר
“מקראי קודש” על כל החגים, כמו למשל: “וביום הראשון מקרא קדש כל
מלאכת עבודה לא תעשו”, אולם על השבת לא נאמר כך. הדבר אומר דרשני. ויש לחדד
ולהבין: מהי מערכת היחסים שבין השבת לבין כל שאר המועדות?

מִלְּבַד
שַׁבְּתֹת ה’

אם נמנה את המועדים “מקראי קודש”
המוזכרים בתורה, הרי שמלבד ראש חודש שהוא יום חול לכל דבר ועניין ואין בו איסור
מלאכה, ישנם שש מועדות. הן בפרשתנו והן בפרשת פנחס הם מוזכרים לפי הסדר: פסח,
שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. השבת נוספת להם ומשלימה אותם
כאיבר שביעי. המספר שבע הוא כבר נותן טעם לשבח בעניין השבת, כפי שנרחיב בהמשך
הדברים.

בסיום פרשת המועדות, לאחר שהתורה מונה את
כל המועדות באריכות גדולה, אומרת התורה: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ
אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה’ וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר
תִּתְּנוּ לַה’”[ה]. לאחר מכן נוספים עניינים
נוספים של חג הסוכות, שאין המקום לעמוד כאן על עניינם, ומסכמת התורה בשנית: “וַיְדַבֵּר
מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה’ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

הרמב”ן מפליג להסביר את פרשתנו, ומציין
כאן, שכל המועדות מופיעים עם אזכור של הקרבנות המוקרבים בהם, מלבד השבת שקרבנותיה
אינם מוזכרים כאן[ו].
בסיכום הפרשה אומרת התורה: “אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אישה
לה’”, כלומר “מקראי קודש” הם הזמנים שבהם מקריבים אישה לה’, “מלבד
שבתות ה’”. הרמב”ן קובע בדבריו, שהשבת מופיעה כאן כדי לומר שהיא אינה
חלק מחשבון המועדים, שהרי התורה אומרת “מלבד”:

וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת “והקרבתם אשה לה’”
כאשר
יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה: אלה מועדי ה’
וגו’
מקראי קדש להקריב אשה לה’ וגו’ מלבד שבתות ה’, שאין השבתות בכלל מועדי ה’. וראיה
עוד כי לא אמר בפרשה השנייה “וידבר ה’
אל משה לאמר” כאשר
אמר בכל מועד ומועד, כי הדיבור הראשון הוא היה מצוות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת
לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצוותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו “והקרבתם אשה לה’” כאשר אמר במועדים,
והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים
שאמרו (תו”כ פרשה ט ז), מה עניין שבת אצל המועדות וכו’, כי אין השבת בכלל
מועדי ה’ כלל רק סמכו הכתוב להם.

הרמב”ן מסביר דבריו על סמך הנאמר בפרשת
ויקהל. שם מצווה התורה על השבת: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם
אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם
שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”[ז]. לאחר מכן מצווה התורה על
תרומת המשכן ועוסקת בענייני המשכן באריכות גדולה: “ויאמר משה אל כל עדת בני
ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה’ לאמר קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב ליבו”… כלומר,
התורה פותחת בעניין המשכן, מסתייגת שבשבת יש איסור מלאכה, ואז פורטת את כל ענייני
המשכן.

הרמב”ן מסביר שתוספת הציווי על השבת,
“ששת ימים תעשה מלאכה”, עניינה- שכיוון שהקב”ה מצווה עליך את כל
מעשה המשכן, יש להקדים ולומר שבשבת אין עושים מלאכה, ומי שעושה בה מלאכה יומת. הסמיכות
בפרשת ויקהל בין השבת למשכן מלמדת, שכיוון שהתורה מסייגת שאסור לעשות מלאכה בשבת
תוך עיסוקה במלאכת המשכן, אנו למדים ל”ט אבות מלאכה מן המשכן.

הרמב”ן מסביר שכך הדבר גם בפרשתנו,
שתחילה התורה פותחת בעיסוקה במועדות, מזכירה את השבת כיוצאת דופן, וממשיכה לעסוק
במועדות. לא נאמר כאן “וידבר ה’ אל משה לאמר”, כפי שנאמר לאורך כל
הפרשה, משום שעניין המועדות נסמך אל מה שנאמר “וידבר ה’ אל משה לאמר” שבראשית
הפרשה. כלומר, המועדות הם נושא הפרשה, ישנה הסתייגות שהשבת אינה חלק מכך, ולאחר
מכן מפרטת התורה את כל המועדות. לדברי הרמב”ן ההסתייגות בפרשתנו היא שבמועדים
מותרת מלאכת אוכל נפש ובשבת אינה מותרת. ועוד לומד הרמב”ן שהמועד אינו דוחה
את השבת, אפילו אם תיפגע שמחת יום טוב ותיאסר מלאכת אוכל נפש. התורה קובעת: “‘ששת
ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון…”, שהמועדות הם הכול מלבד השבת, והשבת
היא עניין אחר לגמרי- “מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו”. לעומת המועד שלא אסורה
בו כל מלאכה, “אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם”, בשבת איסור
המלאכה הוא מוחלט, “שבת היא לה’ בכל מושבותיכם”[ח].

נראה שצריך להתבונן כאן למה בכל המועדות מוזכרים
הקרבנות ואילו קרבנות השבת אינם מוזכרים, ולמה בכל זאת יש בה “מקרא קודש”,
ואילו בפרשת פינחס שאין בשבת “מקרא קודש”, מוזכרים קרבנותיה.

בְּרִיאָה וְהִיסְטוֹרְיָה

בפרשת פינחס מוזכרים הקרבנות הקבועים בזמן
של כל הימים כולם לפי סדר תדירותם, החל מקרבן התמיד, ולאחריו- קרבן השבת, קרבן ראש
חודש וקרבנות המועדות. פרשה זו עוסקת בקרבנות כפי שהם קבועים בזמן, לפי סדר
תדירותם. יש לשים לב שהשבת אינה קרובה וסמוכה ליום חול רק בתדירותה, אלא גם בקרבנותיה.
לפי הקרבנות, השבת אינה חלק מהמועדות, אלא ככל יום. בכל יום מקריבים קרבן התמיד,
שניים ליום, ובשבת “שני כבשים בני שנה תמימים. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד
ונסכה”. שני כבשים- כמספר הכבשים שמקריבים בכל יום. בניגוד לקרבנות ראש חודש
והמועדים, בשבת אין מקריבים פר או איל אלא כבשים, כמו בכל יום. בשבת אף לא נאמר “מקרא
קודש”.

בפרשת פינחס השבת שייכת לעולם של התמיד, “יום
ולילה לא ישבותו”, לעולם של הבריאה. השבת קבועה כבר מששת ימי בראשית, “זיכרון
למעשה בראשית”. לעומת זאת, ראש חודש והמועדות שייכים להיסטוריה הישראלית, ואינם
זיכרון למעשה בראשית. ראשי חודשים שייכים ללבנה, והמועדות שייכים להיסטוריה. יש
כאן שני עולמות שונים: השבת שייכת לבריאה והמועדות שייכים להיסטוריה. ההיסטוריה של
השבת היא עצם הבריאה. הדבר מתאים לפשט שאומרים הטור והאבודרהם בדבריהם, שבקידוש אנו
אומרים שהשבת, “זיכרון למעשה בראשית”, שונה לחלוטין ממקראי הקודש. היא
תחילה לכל אותם מקראי קודש שהם “זכר ליציאת מצרים”.

אמנם יש כאן דוחק, שכביכול מקראי הקודש מוזכרים
לגנאי, חלילה, שאינן בדרגה של השבת, ולכאורה זוהי פגיעה במעמדן של המועדות. הדבר
נכון בייחוד כאשר המועד חל בשבת, שאז קדושת השבת קודמת ומלאכת אוכל נפש אסורה.
אולם התורה אינה נמנעת מלקבוע דרגות שונות, כפי שבפרשתנו היא מוציאה את בעלי
המומין מעבודת המקדש.

מעבר לכל ההסברים, נראה לומר שכשהתורה
נותנת שבח למי שנמצא במעלה עליונה יותר, היא אינה מודאגת מכך שהדבר יפגע במי שהוא
פחות במעלה. התורה אינה מטשטשת את ההבדלים בין ישראל ללוי וכהן, בין כהן הדיוט
לכהן גדול ואף לא בין השבת למועדות. כל אחד הוא אהוב ורצוי במקומו שלו. במצב השלם
פשיטא שכולם כאחד וכולם אהובים בעיני הקב”ה, “את דכא ושפל רוח אשכון”,
ובכל זאת, זו שכינה אחרת משכינת המקדש. השבת “זיכרון למעשה בראשית”, היא
לעילא-לעילא ממקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים.

מוֹעֵד

בעל ה’נתיבות שלום’ בשם האדמו”רים
לבית סלונים, מסביר מהו ההבדל שבין השבת לבין המועדות. לדבריו, שני הזמנים הללו הם
זמנים של התוועדות שבין אב לבנו, אולם מקום המפגש הוא שונה. המועדות נמשלים לביקור
המלך בביתו של בנו העני, ואילו השבת נמשלת לביקורו של הבן בארמונו של אביו המלך,
“ובהיכלו כלו אמר כבוד”. לא כמו במועדות שהאב מופיע עם קרני אורו אך מרחב
הבית נראה כמו שהיה קודם, שיש היתר מלאכה חלקי ביום טוב ואנו עדיין חלק מהעולם הזה;
השבת היא מעין עולם הבא, ואיננו אוכלים משלנו אלא מן המוכן מבעוד יום, והבן הופך להיות
חלק מהעושר של אביו. שמחת יום טוב היא מצווה מדאורייתא, ואילו בשבת אין מצוות
שמחה, אלא עונג מדברי קבלה בלבד. ביום טוב מתגלה הקב”ה בעולם הזה, ואנו
שמחים, ואילו בשבת אנו הולכים אליו ואנו מתענגים.

שני הזמנים הללו, השבת והמועדים, מבטאים
שתי תנועות הפוכות ומנוגדות זה מזה, ובכל זאת יש קו עמוק שמחבר ביניהם- המפגש בין
האב לבנו. בשני המפגשים השונים הללו יש מעלות עצומות ומנוגדות. ודאי יש מעלה עצומה
בכך שהאב יורד ובא לבנו. בכך הוא נותן לו חיזוק, עידוד וגיבוי, שגם התחתיות שהבן
נמצא בהם הן גם בשביל האב, ש”נתאווה הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים”,
ואדרבה, בהם עיקר רצונו של האב. מאידך גיסא, מעלת השבת היא עצומה, שהבן שב לבית
אביו למקום ש”היכלו כולו אמר כבוד”, ואנו יוצאים ממקומנו ומתעלים אליו
יתברך, מעין עולם הבא.

כְּפִילוּת פָּנִים

בפרשתנו התורה נותנת את הכותרת “אלה
מועדי ה’”, ומסייגת את השבת “מלבד שבתות ה’”. אולם ההסתייגות הזו
של השבת, נאמרת יחד עם כינויה כ”מקרא קודש”. מפרשתנו מתברר, שהשבת
“תחילה למקראי קודש” היא חלק ממקראי קודש, ואף על פי כן, “מלבד
שבתות ה”.

השבת מקבלת את המקום של עולם הבא, אך לא
מוזכר בה כל קרבן, משום שקרבן מוסף של שבת דומה לקרבן התמיד, ואינו דומה למועדות.
השבת היא חלק ממעשה בראשית, ממעשה שמים וארץ, ואינה חלק מההיסטוריה. היא חלק
מהאלוקות, “קודש לה’”, ולא “מקראי קודש”, כפי שמסבירים
חז”ל, שישראל הם שקובעים את קדושת המועדות. השבת היא קביעא וקיימא, ואיננו
צריכים לקרוא לה ולקבעה. ובכל זאת, התורה קוראת גם לשבת “מקראי קודש”, משום
שככל כנראה הכינוס של קדושה הוא משותף בין אם הוא חלק מהעולם הזה, ובין אם הוא חלק
מהעולם הבא.

לשון הקידוש שאנו אומרים בשבת, “זיכרון
למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים”, אינה מחודדת דיה.
עמימותה סובלת את שני הצדדים השונים של השבת, הן כדעת האבודרהם והטור והן כדעת
הרמב”ן, כפי שהבאנו לעיל. מצד אחד השבת היא חלק מן המועדים, ומצד שני היא
מורמת ונבדלת מהם. נדמה לי שבאופן עמוק, לשון זו שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, שאינה
בהירה דיה לגבי היחס בין השבת לשאר המועדות, מחזיקה יחד בכוונת מכוון את כפילות הפנים
של השבת. זהו מעין ‘ערפל פרודוקטיבי’, הטשטוש המאחד. מדוע הוא נצרך? לעומת פרשת פינחס,
פרשתנו מחלקת חילוק חד בין השבת למועדות. התורה מדגישה “מלבד שבתות ה’”,
מציינת את הקרבנות רק במועדות, ומודגש ש”מקראי קודש” הם רק המועדות.
ובכל זאת, שבת גם היא “מקרא קודש”, וחלק מן המועדות. נראה לי שעל פי פשט
לא נכון לראות בכך רק הסתייגות, אלא גם קשר. לפי פירוש הטור והאבודרהם, העליונות
של השבת “תחילה למקראי קודש” מיוחסת למועדים ולא לימי החול. הדבר מורה
שיש קשר בין השבת למועדים, שעליונותם היא שהם “זכר ליציאת מצרים”.

סוֹד הַקֶּשֶר

בפרשתנו מתגלה שהשבת היא שמקשרת את העולם
הבא ואת העולם הזה. מצד אחד, קרבן שבת הוא קרבן מסוג שונה- “זיכרון למעשה
בראשית”. לכן נאמר ‘מלבד שבתות ה”. מאידך גיסא, למרות שאנו קוראים למועדות
“מקראי קודש”, בכל זאת גם השבת היא מקרא קודש. נראה לי שגם הרמב”ן יודה,
על אף כל הדקדוק שלו, שהשבת היא עומדת לעצמה ויחד עם זאת גם חלק מהכול. הרמב”ן
בעצמו מסביר “תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים” על השבת.

בעצם יש פה שתי שכבות בתוך הפרשה: מצד
אחד, השבת והמועדות הם בחדא מחתא. מצד שני, התורה מחלקת ביניהם. זה נכון הן בפרשתנו
והן בפרשת פינחס. אלא שבפרשת פינחס העיקר הוא התדירות של הזמן, לכן השבת מופיעה
כחלק ממעשה בראשית, ואין בה “מקרא קודש”. ואילו בפרשתנו התורה מחברת את
השבת לכל המועדות ומציינת את החילוק ביניהם.

מהו הקשר שבין השבת למועדים? נראה לומר
שכיוון שיש מעלה של השבת על המועדים ומעלה של המועדים על השבת, סימן שהמעלה
האמיתית נמצאת מעבר לחילוק בין זה לזה. לא מעבר לחילוק באופן שהכול אותו דבר, אלא
שצריכים לגלות את שני הצדדים דווקא. אם השבת הייתה עליונה בלבד, היא הייתה מנותקת
לחלוטין ולא שייכת לירידה לתוך ה”מקראי קודש”. אך כיוון שלמקראי הקודש יש
גם כן מעלה על השבת, השבת כביכול זקוקה גם למקראי קודש עצמם. סוד הקשר בין השניים
הוא ששני הצדדים נותנים לנו את מנוחת הדעת השלמה.

נְקוּדַת הַחִבּוּר

כשאנו אומרים על השבת את כל התארים “זיכרון
למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים”, אנו אומרים שהשבת היא חלק
ממעשה בראשית וחלק מההיסטוריה. אלו שתי קומות ששתיהן נצרכות ובכל זאת יש הדרגה
ביניהם.

מה שהוא זכר למעשה בראשית, הוא תחילה ל”מקראי
קודש זכר ליציאת מצרים”. הוא ראש וראשון, אבל הוא גם זכר ליציאת מצרים. השבת
היא גם למעלה מההיסטוריה, וגם בתוך ההיסטוריה. היא היום שמקשר בין עליונים
ותחתונים. ממילא היא נמצאת גם שם וגם כאן.

על פי זה יש לדרוש על קרבן השבת, שני
כבשים בני שנה תמימים, שיש בו כפילות של קרבן החול, כמו דין בכור שנוטל פי שניים
בנחלה. זהו היום שיש לו בכורה מבין הימים. הבכור נוטל פי שניים משום שהוא גם חלק
מדור הילדים, אך יש בו חלק מדור ההורים. כפי שדורשים חז”ל על יוסף “משם
רועה אבן ישראל”, אבן- אב ובן[ט]. בבכור יש מצוות כיבוד אב ואם,
“לרבות אחיך הגדול”, ולפי חלק מהאחרונים מדובר רק באח הבכור. הבכור הוא
חלק מההורים משום שהוא בא במקומם. הוא פועל גם עליהם מפני שהוא הופך אותם להורים,
מה שאין כן שאר הילדים. ועוד, שהבן הבכור הוא מעין חברותא כלפי ההורים. הוא חלק
משיקול הדעת, מוסרים לו את האחריות. פעמים בילדותו הוא אף קורא להוריו בשמותם מפני
שכך הם קוראים אחד לשני, ואין לו אח שילמדו את נקודת המבט של הילדים.

מרן הרצי”ה זצ”ל היה חוזר על
דברי האר”י הקדוש, שכל המציאות נבראה דרגות-דרגות, ובין כל שתי דרגות יש דרגת
ביניים שמחברת ביניהם. כפי שהבן הבכור מחבר בין ההורים לילדים, כך השבת מחברת בין
הבורא לנברא. השבת היא “שבת לה’”, ובכל זאת היא חלק מהבריאה. אולם בשבת
אין בריאה אלא מנוחה, ואנו נעשים חלק מן המנוחה הזו כפי שהיא אצלו יתברך.

בכל יום אנו מקריבים שני כבשים כנגד שני
הצדדים של העולם הזה- בוקר וערב, “יוצר אור ובורא חושך”. אך בשבת הקרבן
אינו תלוי בזמן, בוקר וערב, אלא שני כבשים שלמעלה מן הזמן ושבתוך הזמן. שבת היא
התווך שבין עליונים ותחתונים. שבת לכל ששת ימי השבוע ושבת לששת המועדות. וכמו
שבימי השבוע השבת לא דומה לששת הימים ובכל זאת היא חלק מהם, כי זה בדיוק עניינה-
להכניס את מה שמעבר, פנימה; כך גם השבת במועדות. השבת היא מעבר לכל המועדות כי היא
לוקחת את הבן אל האבא, אך באופן שהדבר מופיע לאחר מכן כשהאב מוזמן אל הבן. היא אינה
מוציאה ומנתקת אותו ממקומו, אלא מוציאה אותו ממקומו ומחברת, עד שהאבא בא אל הבן
עצמו גם כן למטה.

המושג “מקראי קודש” בעצמו מתפרש
לשני פנים: מצד אחד ‘תקראו’, שישראל מקדשים את הזמנים, ומצד שני הוא נאמר גם על
שבת כביכול אנחנו נקראים אליו, כפירוש הרמב”ן[י]. זה סוד הפרשה: השבת היא נקודת
החיבור. לכן היא כלולה, גם וגם, בתוך הבריאה ובתוך היסטוריה, ואף לעילא-לעילא מהם.
כדברי המהר”ל המפורסמים[יא], השבת היא כמו הנקודה הפנימית
בתוך ששת הכיוונים. ממנה יוצאים כל הכיוונים אל מקומם הייחודי, ואליה הם שבים.

 ˜

[א] ויקרא
כג א- ג

[ב] אורח
חיים סימן רע”א

[ג] על
הקידוש

[ד] רמב”ן
דברים ה יד: “והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון
מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך
ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא
לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו
ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל
במעשה בראשית, וזה טעם על כן ציוך ה’ אלוהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן
טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה’ וגו’, שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר
בקצרה “ויום השביעי שבת לה’ אלוהיך”, שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם
כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. על
דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל
כן יצוונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו
היראה כמו שאמר (שם יד לא): וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים
וייראו העם את ה’, ועל כן ציוך ה’ אלוהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת
זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו והמשכיל יבין”.

[ה] ויקרא
כג לז-לח

[ו] רמב”ן
ויקרא כג ב

[ז] שמות
לה א-ג

[ח] רמב”ן,
שם: “והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם
מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו’, ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה’, בעבור שהפסיק
בעניין השבת. והנה אמר מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת
עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת
פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל
נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעשות אותם (שמות לה א ב), על המשכן וכליו
אשר יזכיר בפרשה השנייה, והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו’, וחזר ואמר (שם
פסוק ד): זה הדבר אשר ציווה ה’ קחו מאתכם תרומה, והיא המצווה הראשונה, בעבור
שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה”.

[ט] אונקלוס
בראשית מט כו

[י] רמב”ן
ויקרא כג ב: “וטעם מקראי קודש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי
מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל
לאל בכסות נקייה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י): “לכו
אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו
כי חדוות ה’ היא מעוזכם”. והנה “מקרא קודש” מלשון קרואי העדה (במדבר
א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש”א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה
(ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה”.

[יא] תפארת
ישראל מ