כמים לים מכסים – פרשת אחרי מות, שבת הגדול

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים

אחת מן המצוות המנויות
בפרשתנו היא מצוות כיסוי הדם בשחיטת חיה ועוף: “וְאִישׁ
אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד
חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר”[א]. רבותינו
התחבטו בשאלה מה טעם נשתנו חיה ועוף מן הבהמה, שבעוד שצריך לכסות את דם החיה והעוף
לאחר השחיטה, את דם הבהמה אין צריך לכסות.

מצוות כיסוי הדם היא
מצווה השייכת לכל הדורות כולם, אולם נראה שבדורנו היא מצריכה לימוד מיוחד. התנועות
התרבותיות ששוטפות את עולמנו הפועלות למען בעלי החיים, נוגעות למצווה זו ולמצוות
דומות לה בתורה. כמו תנועות רבות, הן מופיעות כיום על במת ההיסטוריה כ’קליפה הקודמת
לפרי’, באופן בוסרי שיש בו טעם מר והרבה חולשות ונגעים. יחד עם זאת, תפקידנו הוא
להסתכל פנימה, ולהעמיק את ההזדהות ואת הקשר שלנו עם הפרי שעתיד לצמוח מתוך הקליפה
הזאת. ביכולתנו לפעול על מנת לתקן כפי האפשר את הבוסריות הזו, אך בעיקר עלינו
להישמר לעת עתה שלא ליפול ולא להיסחף אחריה.

מהי הקליפה העבה הזו, המכסה
ומסתירה ניצוץ של אמת? האהבה לכלל הבריות כולן, בלי שום יוצא מן הכלל, היא יסוד
היסודות ביחסינו אל הבריות, יצירי כפיו של הקב”ה. כדבריו המפורסמים של מרן
הרב קוק זצ”ל: “האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. אהבת כל המעשים כולם
היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל”[ב]. האהבה היא העמדה
העצמית של יחס הבורא לנבראים. כל הברואים קיימים מפני שהבורא חפץ בקיומם, וברייתם
היא הביטוי לאהבה זו, המקיימת ומעמידה אותם.

אחת הסיסמאות של
האגודות למען בעלי החיים היא הסיסמא “מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה”.
אמנם בהתבוננות שטחית נדמה כי זוהי סיסמא ריקה, אולם התבוננות מעמיקה מגלה לנו כי אמת
הגנוזה במעמקיה. ה’נשמה’, “נר ה’ נשמת אדם”, היא מיוחדת לישראל. אפילו
באומות העולם אין נשמה באמת, אלא רק דרגת ‘רוח’, שהיא בבחינת התנוצצות שהנשמה
הישראלית מקרינה על הרוח הגויית. למטה מכך, בבעלי חיים אין אפילו רוח אלא רק נפש.
ובכל זאת, גם בנפש הזאת מאירה קרן אור דקה מן הדקה של הנפש האנושית, ואף של הנשמה
האלוקית. זהו ניצוץ האמת שבמשפט “מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה”. ואף על
פי שאיננו חיים בפועל באידיאל העליון הזה, עלינו ללמוד אותו.

האהבה לכל המעשים צריכה
להיות כוללת את כל ארבע המדרגות של דצח”מ – דומם, צומח, חי ומדבר, שכל
הברואים כלולים בהן. כללות זו היא נקודת המבט האלוקית על הבריות, שעלינו לטעום
ממנה. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי האחדות טומנת בחובה את סכנת הפשטנות. כאשר אנו
מנסים לאחד הכל תחת קורת גג אחת, מטבע הדברים ישנה נטייה למחוק את ההבדלים לטובת
המכנה המשותף הנמוך ביותר, וכל המעלות של המדרגות הגבוהות יותר נפסדות. לכן, אל
לנו להיכנע לנטייה הפשטנית של האחדות, וליפול למכנה המשותף התחתון. אלא מתוך
האחדות שכוללת הכל, ומתוך האהבה לכל, עלינו לחלק את כל המדרגות ולהיות בעלי חוש
עדין לכל מעלה באשר היא. על ידי זה מתנוצצות אף כל הנקודות הפנימיות שבדרגות
הנמוכות[ג].

בתוך הדצח”מ אנו
מוצאים חלוקה ברורה בין השימוש והאכילה של השניים העליונים- החי והמדבר, לבין השניים
התחתונים- הדומם והצומח. הקו המבדיל ביניהם שייך לנקודת מבט מוסרית-אלוקית. אכילת הדומם
והצומח אינה פגם מוסרי, ואילו אכילת החי והמדבר נוגעת במישור מוסרי. כל הצומח הוא
ראוי וטהור לאכילה ואין בו גדר של טומאה כלל, מפני מדרגתו הנמוכה. אך בניגוד לצומח,
את החי לא ניתן לאכול ולכלות מפני שישנה אישיות מסוימת לכל בעל חיים, כדברי הסיסמא
שציטטנו- ‘מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה’.

המציאות שהחי והמדבר
אוכלים מן החי, היא מציאות מקולקלת, ונפילה ממדרגתנו האמיתית. לעתיד לבוא תשוב
האנושות למצבם של עשרה דורות ראשונים, שהיו במדרגת אורו של אדם הראשון, ונאסרו
לאכול בעלי חיים. אז לא יהיו עוד יחסי טורף ונטרף בין בעלי החיים, אלא כולם יהיו
צמחונים[ד]. הדומם והצומח ישמשו
את החי והמדבר לאכילה, “ואריה כבקר יאכל תבן”[ה]. גם הקרבנות מן החי
יהיו בטלים לעתיד לבוא, ויוקרבו רק קרבנות מן הצומח.

הַתְּבִיעָה הַפְּרָטִית

תנועת צער בעלי חיים מהווה
קליפה לאמת הגדולה של נשמת כל הברואים. גם התפיסה הפוסט- מודרנית, מהווה קליפה
לרעיונות נשגבים ועליונים שעתידים להופיע בעולם. היסוד העיקרי לתפיסה הפוסט-מודרנית
הוא ביטול כל עולם הערכים באשר הם. לפי תפיסה זו אין ערך מוחלט, אין אמת מוחלטת,
אין יופי מוחלט, ואין טוב ורע מוחלטים, אלא הכל יחסי. לכל אחד יש את האמת שלו,
היופי שלו, וסולם ערכי טוב ורע שלו. תפיסה זו מביאה להתפוררות של כל עולם הערכים וכל
עולם המשמעויות, לכן ניתן לכנות אותה “פסיכוזה בצלילות הדעת”.

רופאי הנפש של הדורות
האחרונים עורכים חלוקה של מצבי נפש שונים- מצב נפש בריא, מצב נוירוטי ומצב פסיכוזי.
המצב הבריא שייך לאדם פעיל, שמח, יצירתי ומאוזן. המצב הנוירוטי, מתבטא באדם הפועל
בצורה סבירה ויחד עם זאת סובל ממתחים, קשיים נפשיים וסערות פנימיות, כדוגמת חרדות
ודיכאונות. אדם זה הוא כמו חולה שאין סכנה לגופו. בניגוד למצב זה, ההגדרה המקובלת
למצב של פסיכוזה היא אובדן בוחן מציאות. על מנת להבחין בין מצב נוירוטי למצב פסיכוזי
שואלים את האדם שאלות על פרטים המציאותיים- שמו, מקום מגוריו, וכדומה, וכך בוחנים
האם התודעה קשורה למציאות או עיוותה את הבוחן של המציאות.

לפי התפיסה הפוסט
מודרנית הסוברת שאין אמת, אין יופי, אין מוסר ואין משמעות, אין גם בוחן למציאות. יש
בכך ביטוי לפסיכוזה עמוקה, מפני שאין כאן ‘אובדן בוחן המציאות’, אלא יש אובדן עוד
לפני אובדן הבוחן של המציאות. כל תפיסת המציאות נעשית בצלילות הדעת גמורה. אלא שמתוך
בוחן המציאות, היא מגלה שאין במציאות בוחן מציאות.

אולם, על אף הביקורת
הנוקבת כנגד התפיסה הפוסט מודרנית, ניתן למצוא בה מעלה גדולה. במאמרו של מרן הרב
קוק זצ”ל, “טללי אורות”, שהינו חלק מהמסה הגדולה של “חזון
הצמחונות והשלום”, מתייחס הרב במילים עמוקות למוסר העליון, העומד למעלה
מהמוסר כפי שאנו תופסים אותו כיום:

התביעה הפרטית, שאיננה מכרת שעבוד לשום כלל, המבססת
את האנרכיות בצורתה היותר איומה, היא ג”כ נובעת מתוך הדחיפה הפנימית המוסרית
והמדעית היותר גבוהה, שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים,
פועלים ונפעלים. המוסר האידיאלי במרום טהרתו איננו חפץ להכיר אישיות מיוחדת; כל
ענג וכל צער הוא מורגש בשוה היכן שימצא בכל חלל המציאות הרחבה לאין סוף, ע”כ
אין כאן כ”א אינדיבידואי מוחלט[ו].

“התביעה הפרטית”
בדבריו של הרב קוק, היא המוסר של זכויות הפרט. תביעה זו רואה את הפרט ככתובת
האחרונה לבקשת המוסר, ואין בה כל שיעבוד, אפילו לא בתוך האדם עצמו. ‘תביעת הפרטיות’
מרימה על נס באופן קיצוני את זכויות המיעוט של כל מיעוט שהוא, ואיננה מכירה בכך
שיש כלל, אשר למענו צריך הפרט לכפוף את גבו. אין למעלה ולמטה, אין מישהו שראוי
יותר, אלא כולם שווים בפני החוק. לפי גישה זו, אין קוהרנטיות ועקביות, מפני שכל
ניסיון לשמור על הכללה, ולו מעטה, סותר את הפרטיות וחירותה.

כקליפה, יוצרת תביעה זו
מציאות של אנרכיה גמורה, מפני שהכל מותר בה לטובת כל תביעה פרטית באשר היא. אולם,
לפי דברי מרן הרב קוק, התביעה הזו באה מהמוסריות היותר עליונה. ערך השוויון העומד
בבסיס תביעה זו תואם את המוסר העליון, אשר לפיו לא ייתכן שיהיה סבל של אחד מן
הפרטים לטובת פרט אחר או לטובת הכלל. כל בריה היא דמות הזכאית לעמוד בפני עצמה כדבר
מוחלט, ולא כחלק ממערכת היררכית. “מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה”, באופן
שווה.

את הדברים הללו כתב הרב
קוק בהקשר למצוות כיסוי הדם. התורה מצווה לכסות את הדם מפני שבהתבוננות מוסרית
עליונה אסור לפגוע בבעל-חיים, גם אם תפקידו להפיג את רעבונו של האדם. אסור לצער אף
בריה מפני שאין הפרש בין צערה לצער ברייה אחרת, והזעקה שזועקת החיה כשפוגעים בה
אינה נמוגה ובטלה, ממש כזעקתו של האדם.

בְּהֵמָה-חַיָּה-עוֹף

למרות כל האמור לעיל,
קיים הבדל תהומי בין מוסר התורה למוסר האנושי הכללי. כאשר המוסר האנושי נלחם כנגד
פגיעה בבעלי החיים, מלחמה זו, אינה סותרת פגיעה מוסרית אחרת. במלחמה זו ייתכנו התפרצויות
של רשע ופגיעה בבני אדם, כחלק מן המלחמה המוסרית כביכול[ז]. אולם תורתנו
הקדושה אינה מורה כן. התורה מכירה את כל ערכי המוסר המוחלטים מחד, ואת כל המצוי והמסובך
של נפש האדם בהווה, מאידך. מתוך ידיעת מעמקי נפש האדם, מורה לנו התורה מהי הדרך
הנכונה לגלות את המוסריות האידיאלית מתוך המקום הנוכחי בו אנו נמצאים. התורה מדריכה
כיצד לפרום את הקשרים מתוך המציאות של ההווה, ולהעפיל מעלה, אל המצב האידיאלי. התורה
מכירה הן את המצוי, הן את הרצוי, ובעיקר- את כל המהלך המוביל את המצוי כולו לרצוי
הכי עליון ונשגב, בלי שום פשרות. זוהי תורה אלוקית שעומדת ביסוד הבריאה והבריות
כולם. פחות מכך זהו מוסר אנושי.

התורה מלמדת שאם לאחר עשרה
דורות ראשונים שמאדם עד נח, היה איסור אכילת בעלי חיים ממשיך להיות בתוקף, היה הקניבליזם
שוטף את העולם. איסור זה המשווה בין החי והמדבר כבעלי דרגה אחת, מציב עמדה מוסרית שקשה
לעמוד בה, לכן התירה התורה לאכול בשר.

על אף כל זאת, קיימת בתורה
הבחנה בין אכילת בשר בהמה לאכילת חיה ועוף. הבהמה במהותה היא חיה ביתית. היא רכושו
של האדם, ובעליה מפרנס ומאכיל אותה, ואף מצווה להאכיל אותה לפני שהוא אוכל בעצמו.
מפני שהיא נחשבת כרכוש, אכילתה אינה נחשבת פגם גדול. אמנם מותר לאכול בהמה, אך יחד
עם זאת, מפני אור דק מן דק של הנשמה שבקרבה, יש לנהוג בה ברגישות הנדרשת בעת
השחיטה. כך מסופר על רבי, אשר גער בבהמה שזעקה כשנלקחה לשחיטה, ואמר לה שלכך היא
נוצרה, אך נענש על כך[ח].
מלבד הלכות שחיטה, ישנם איסורים נוספים המכוונים לעידון הנפש בעת אכילת בהמה, כגון
איסור איבר מן החי ואיסור אכילת חלב ודם.

לעומת הבהמה הנמצאת
בבעלות האדם, החיה והעוף הן חופשיות מטבען, ואינן תחת רשות האדם. מסיבה זו מדריכה התורה
לנקוט כלפיהן ביתר עדינות ורגישות. ראשית לכל, רוב רובן של החיות אסור באכילה, וכן
רוב מיני העופות. בנוסף, מפני חומרת הפגם שבשחיטתם, מצוות כיסוי הדם מתקיימת רק
בחיה ועוף, לעומת הבהמה. מצוות כיסוי הדם הינה ביטוי לירידה ממדרגתנו המוסרית ולבושה
שאנו חשים מן ההיתר לשחוט ולאכול את בעלי החיים שאינם ברשותנו.

שוֹר-נֶשֶׁר-אַרְיֵה

אור-החיים הקדוש מאיר
את סוגיית כיסוי הדם בחיה ועוף באור נפלא ועמוק[ט]. כידוע, המציאות
מחולקת לרביעיות שונות. מלבד דצח”מ, ישנה רביעייה נוספת מפורסמת, המחלקת את
המציאות לארבע היסודות- אש, רוח, מים ועפר. סדר זה הוא הסדר הפשוט ביותר מלמעלה
למטה. האש שואפת ועולה למעלה ומקומה בשמיים, הרוח נעה ומתנודדת בין שמים לארץ, המים
נוטים לארץ, מרווים ומחיים אותה, ואילו העפר דומם, ומקומו בארץ.

ישנה רביעייה נוספת, עליונה,
של ארבע הפנים למרכבה האלוקית – פני אדם, פני אריה, פני נשר ופני שור, ובעצם ישנם
כאן ארבעה שותפים- אדם, עוף, חיה ובהמה: “וּדְמוּת
פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי
שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן”[י].

אור-החיים הקדוש מסדר
בפירושו את ארבע פני המרכבה במקביל לארבע היסודות. האש – זה האדם, כפי שנאמר “נר
ה’ נשמת אדם”[יא].
הנשמה האמיתית שייכת לאדם, “אתם קרויים אדם”[יב]. ועוד, שזוהי
הדמות הניצבת עליונה על הכיסא “וְעַל דְּמוּת
הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה”[יג]. דמות האדם שואפת
למעלה, אל האלוקות, כמו האש שתנועתה תמיד כלפי מעלה. הרוח זה העוף -הנשר- הדואה על
כנפי רוח, ונמצא בין שמים לארץ. העפר הוא כנגד הבהמה הארצית, כפי שנאמר בקהלת “ורוח
הבהמה היורדת היא למטה לארץ”[יד].

המים שייכים לדמות החיה-
האריה. הלשון ‘חיה’ בתורה מופיעה פעמים רבות דווקא ביחס למים – “מים חיים”.
לעומת העפר שהוא דומם וללא תנועה, למים ישנה תנועה מתמדת בחיוניות וללא הרף, בייחוד
הימים, המתנפצים בגלים אדירים אל החוף. תנועה זו שייכת לדמות החייתית, אשר תנועתה
דינמית ומהירה לעומת הבהמה, כמו המים לעומת העפר.

אם כן, ישנם ארבע מדרגות
בתוך החי- מדבר. מדרגת האדם- כנגד עולם האצילות, ושלוש מדרגות בבעלי החיים- עוף, חיה,
ובהמה, כנגד עולמות בי”ע. הבהמה קשורה לעשייה במובן זה שהיא מסייעת ביד האדם במלאכת
תיקון העולם- בזריעה ובחרישה, “רוב תבואות בכח שור”[טו]. השור הוא אב הטיפוס
לבהמה, והוא זה שמביא את התבואה, מפני שלאדם אין מספיק כוח לעשות זאת לבדו. כל
מציאותה של הבהמה בעולם, ש’לית ליה מגרמיה כלום’, והיא טפלה לאדם- “כרחל לפני
גוזזיה נאלמה”[טז].
הבהמה מותרת בשחיטה, מפני ששחיטתה לא פוגמת כל כך את המוסריות האידיאלית, ואין
בושה רבה בשחיטתה. לכן הבהמה אף משמשת כקרבן על גבי המזבח.

לעומת הבהמה, את החיה
לא ניתן לרתום למחרשה או לעגלה, מפני שהיא דינמית, ואי אפשר לאלף אותה ולביית אותה.
תמצית החיוניות באה לידי ביטוי בדמותה של החיה, לכן היא אינה עולה כלל למזבח. לעומת
הבהמה והחיה, העוף נמצא בדרגת ביניים, כנגד הרוח. העופות אמנם חופשיות כחיות, אך
חלקן הוא טהור, וניתן לאכלן ולהעלותן על גבי המזבח כבהמות. אלא שבעוד שהבהמה נשחטת
ועולה על המזבח, העוף מוקרב על גבי המזבח במליקה.

יש מקום לומר שכפי
שהיחס בין שני היסודות התחתונים- המים והעפר, הוא יחס שבין פועל לנפעל, כך היחס
שבין חיה ובהמה, הוא יחס של פועל ונפעל. כמו שהמים פועלים בקרקע להצמיח ממנה, כך
בין הבהמה והחיה יש יחס של פועל ונפעל, טורף ונטרף, כמו בין האריה לשור. אך לעתיד
לבוא, גם הטורף יאכל מן הצומח, כמו הבהמה השייכת למדרגה הנמוכה ביותר של העפר,
“אריה כבקר יאכל תבן”. אז לא תהיה עוד אכילת בעלי חיים אפילו על ידי
בעלי חיים, ויתוקנו יחסי הטורף-נטרף שביניהן. “והשבתי חיה רעה מן הארץ”[יז]. אך לא רק בין
החיה לבהמה, אלא כל הצד הטורף הקיים במציאות של ימינו, ובעיקר באדם עצמו, יושבת
לעתיד לבוא.

אור-החיים מדגיש בדבריו
כי הנשר והאריה שבמרכבה הם מיני חיה טמאה, ואינם כשרים לאכילה. כלומר, במרכבה ישנם
שורשים עליונים יותר דווקא לטומאה. אור-החיים הקדוש מסביר זאת באמצעות העובדה
שתלמידי חכמים הם עניים[יח].
דווקא מי שיש לו כוח רוחני עליון, אין לו בעולם הזה די כלים להכילו. הבהמה, השייכת
ליסוד העפר הנמוך והגשמי, יורדת לעולם הזה בטהרה מפני חולשתה ופחיתותה. אך הנשר והאריה-
העוף והחיה- העליונים יותר מן השור, אינם יכולים לרדת לעולם הזה בכל עוצמתם, ולכן הם
טמאים.

כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים

מצוות כיסוי דמן של חיה
ועוף מסמנת את המבנה המרובע ששרטטנו כאן. למעלה מן הכל עומד האדם, ולאחריו ישנה
הדרגתיות- עוף, חיה, ובהמה. בתחתית המדרגות נמצאת הבהמה הנתונה בבעלותנו ומותרת
באכילה. ההיתר לאכול בשר בהמה נובע מהיותה שייכת ליסוד העפר, הנמשך למטה. התורה לא
רואה בכך פגם ובושה ולכן אין מצוות כיסוי הדם בבהמה. יחד עם זאת, ישנן מצוות שונות
השייכות בבהמה המעדנות את הפגיעה בה- איסור חלב ודם, איסור איבר מן החי, וחיוב
שחיטה.

לעומת הבהמה, החיה
והעוף נמצאים בדרגה עליונה יותר, ועל כן היתר אכילתם הוא מועט. ועוד, שאכילת חיה ועוף
מצריכה לפי התורה עדינות רבה יותר, ואף נחשבת כפגם שיש להתבייש בו, כפי שבא לידי
ביטוי במצוות כיסוי הדם. במצווה זו מציינת התורה את אכילת העוף לגריעותא, לעומת
אכילת בהמה. לכן פלא הוא שבימינו אין לנו כל רגישות לאכילת עופות. ניתן אף לומר
שאנו נמצאים במצב כמעט הפוך, שנראה כאילו אכילת בהמה היא גסה יותר מאכילת עוף[יט]. כמובן שבמציאות
ההווה שלנו איננו בשלים לאסור על אכילת עוף, כשם שהתורה אינה מורה שלא לאכול בשר,
מפני שהיא יודעת כי היתר מעין זה עלול להביא תכונות רעות. אך על אף כל זאת, עלינו לתת
על ליבנו את עומק כוונת התורה במצוות כיסוי הדם, בדבר הבושה בשחיטת עוף. מצווה זו נועדה
לפתח בתוכנו את הרגישות לכל בריה ובריה, עד אשר נזכה במהרה בימינו לתיקון השלם- “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן… כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ
דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”[כ].

[א]
ויקרא יז, יג.

[ב]
מידות הראי”ה, אהבה, א-ב.

[ג] יש להעיר ולומר כי קיים גם צד הפוך, שהדרגות התחתונות יש בהן מעלה על
העליונות, ובלשונו של הרב על חטיבת הדצח”מ, “העילוי החבוי במורד הגלוי”-
שהדומם הוא יותר כללי מהצומח, הצומח יותר כללי מהחי, והחי  מהמדבר. אורות הקודש ב, יג, הכלליות והפרטיות
בדצח”מ: “הרעיון של אור ישר ואור חוזר, ברזי תורה, מביא אותנו לדון על
דבר העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי. וכשאנו דנים את הסוגים, דצח”מ, הננו
אומרים, שיש בדומם שיגוב גנוז יותר מבצומח, ובצומח יותר מן החי, ובחי יותר מן
המדבר”.

[ד] בפסוק “אריה כבקר יאכל תבן”, לא נתבאר מה מעמדם של הדגים. לדגים
אין מצוות שחיטה ולא כיסוי הדם, ובכל זאת, הדגים נמצאים בדרגת ביניים ומצריכים
לימוד בפני עצמם, אך לא נעסוק בהם כאן.

[ה]
ישעיהו יא, ז.

[ו]
מאמרי הראי”ה, טללי אורות, השקפה על טעמי המצוות, ג.

[ז] כאשר הרצי”ה פגש צמחונים אידיאולוגיים, הוא היה אומר להם בחריפות רבה
שיש להם חבר- היטלר ימ”ש, שהיה צמחוני באידיאולוגיה. דמותו של היטלר משקפת את
הקיצוניות המעוותת. מחד- נטייה “מוסרית עדינה” של צמחונות, ומאידך-
התפרצות מידות רעות באופן הכי נורא בכל תולדות ההיסטוריה.

[ח]
בבא מציעא פה.

[ט]
פירושו לויקרא יז, יד.

[י]
יחזקאל א, י.

[יא]
משלי כ, כז.

[יב]
בבא מציעא קיד:

[יג]
יחזקאל א, כו.

[יד]
קהלת ג, כא.

[טו]
משלי יד, ד.

[טז]
ישעיהו נג, ז.

[יז]
ויקרא כב, ו.

[יח]
נדרים פא.

[יט]
בפוסקים מבואר שעוף הוא מאכל יקר יותר מאשר בשר. ייתכן כי הדבר נובע משיטות הגידול
השונות של בהמה ועוף. בעבר היו מגדלים עופות בשביל הביצים, ולא לשם אכילתן, ואילו
כיום גידול העופות מיועד גם לשם אכילתן, ואכילתן נפוצה וזולה יותר.

[כ]
ישעיהו יא, ו-ט.