הביאו עלי כפרה – פרשת ויקהל

מִשֶּנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִמְחָה

ידועים ומפורסמים דברי חז”ל “משנכנס אדר מרבין בשמחה”[א]. הדבר מצריך עיון,
שהרי אין ריבוי שמחה משנכנס חודש ניסן. בהגדה של פסח אף מודגש, כי אין לחוג את
הפסח לפני ליל ט”ו בעצמו: “יכול מראש חודש – תלמוד לומר “ביום ההוא”,
יכול מבעוד יום? תלמוד לומר “ביום הזה”, בשעה שמצה ומרור מונחין
לפניך”. הגמרא שואלת “יכול מראש חודש”, מפני שהתורה מתחילה את
סיפור גאולת מצרים ממצוות “החודש הזה לכם ראש חודשים”. לכן, לכאורה היה
נראה לומר, שיש שייכות לחודש כולו. אך למרות שעניין קידוש החודש מתחיל בר”ח
ניסן, עניין סיפור יציאת מצרים מתחיל דווקא ביום י”ד בניסן, בין הערביים.

לעומת חג הפסח, פורים אינו מתחיל בי”ד באדר. במגילת אסתר כתוב בפירוש,
כי שמחת הפורים שייכת לחודש אדר כולו: “וְהַחֹדֶשׁ
אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב”[ב]. המן הרשע הפיל פור
על החודש כולו, ולא רק על יום מסוים: “הִפִּיל פּוּר
הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר
הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר”[ג].
אם כן, בעוד שסיפור יציאת מצרים שייך רק לליל ט”ו בניסן, מצוות השמחה שייכת
לחודש אדר כולו- “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. יש לכך אף נפקא מינה נוספת, שבכל
החודש יש מזל וברכה לעשות דין ועסקאות עם גוי. מהי מעלתו של חודש זה, ומהי מעלתו
הכפולה בשנת העיבור?

וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע

על מנת להבין את מעלתו של חודש אדר, נתבונן תחילה בדברי
חז”ל המסבירים את קרבן החטאת שאנו מביאים בראש חודש. שלא כמו שאר החטאות
המובאים ככפרה על עוונותינו, חטאת ראש חודש היא “חטאת לה’”[ד], ודורשים
חז”ל, כי זהו קרבן הכפרה על הקב”ה, אשר מיעט את הלבנה:

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: “ויעש אלהים את
שני המאורות הגדולים” וכתיב: “את המאור הגדול ואת המאור הקטן”.
אמרה ירח לפני הקב”ה: רבש”ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה:
לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש”ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את
עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני.
אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה
תקופותא, דכתיב “והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים” זיל ליקרו צדיקי
בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב”ה
הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר”ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של
ראש חדש שנאמר בו “לה’” אמר הקב”ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את
הירח[ה].

לפי דברי חז”ל, כיוון שהלבנה באה בטענה כלפי
הקב”ה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, הקב”ה מיעט אותה.
אך הלבנה מתרעמת: הרי היא באה לפניו בדבר הגון, ומדוע הקב”ה מעניש אותה?

הקב”ה טוען שלוש טענות כנגד הלבנה, אך היא
אינה מתרצית. ראשית, טוען הקב”ה, כי יש ללבנה יתרון על פני החמה. בניגוד לחמה
המושלת רק ביום, הלבנה מושלת גם ביום וגם בלילה. אך הלבנה טוענת, כי ממשלתה ביום
היא כ”שרגא בטיהרא”. טענה שנייה טוען הקב”ה כלפי הלבנה, כי יתרונה
של הלבנה הוא, שבאמצעותה מונים ישראל זמנים, ימים ושנים. כנגד טענה זו אומרת הלבנה, כי
קביעת הזמנים נעשית גם על ידי השמש. לבסוף, טוען הקב”ה, כי הצדיקים נקראים על
שמה של הלבנה, כמו יעקב “הקטן” ודוד “הקטן”. כנגד טענה זו הלבנה
שותקת ואינה עונה.

אנו מוצאים כאן הדרגתיות ברמת הפיוס של הקב”ה ללבנה. בתחילה הקב”ה קושר
את הלבנה יחד עם השמש, לאחר מכן הוא עוסק בהשפעתה על העולם. ולבסוף, נותן
הקב”ה ללבנה כוח מזערי כנקודת אור בתוך החושך, כמו הצדיק. אולם, בד בבד עם
הירידה בדמותה, אנו מוצאים מהלך הפוך, ובו עליה בפיוס הלבנה. לפי הטענה הראשונה,
אין ללבנה שום משמעות, “כשרגא בטיהרא”. לאחר מכן נעשית הלבנה שווה לחמה,
ולאחר מכן אין לה טענה, משמע, היא התרצתה.

שני המהלכים המקבילים הללו, מבטאים את השניות של הלבנה- הנחסרת והמתמלאת, כמו
גם את המהלך הכפול שהיא עוברת. דווקא מיעוטה וחסרונה של הלבנה, הם אלו המאפשרים לה
להתמלא, לגדול ולהאיר, עד שיהיה אורה כאור החמה, ואף למעלה מהשמש. כיצד מתרחש מהלך
זה?

לְכִי וּמַעֲטִי
אֶת עַצְמֵךְ

שני המאורות הינם ביטוי לשני סוגי גילויי אלוקות- גילוי בבלי גבול וגילוי בגבול.
הלבנה והחמה, שניהם מכונים “מאור”, אך השמש היא מקור האור של הבלתי
גבולי. לפי טענת הלבנה, אמנם כלפי מה שלמעלה-למעלה מגבול ובלי גבול, אין לה מיעוט.
אך בעולם הזה, הגבוליות שלה מתמוססת בתוך הבלי גבול. לבלי גבול ישנה עמידה בפני
עצמו, והוא אינו זקוק למקור שיעמיד אותו, כביכול. אך הגבוליות, בדמותה של הלבנה, שיש
בה מוות ותחיה בכל חודש, מוכרחה להיות נעוצה במקור שיחיה אותה גם כשהיא יורדת
לעולם. כשם שלשכינה בגלות אין ממשלה משל עצמה לעומת השלמות של קודשא בריך הוא, כך
הלבנה כלפי החמה. הלבנה רוצה להיות נעוצה במה שלמעלה מכתר הממשלה בעולם הזה, אך
יחד עם זאת, היא אף רוצה להאיר באור משל עצמה, ולא להתמוסס בבלי גבוליות.

תנועת הנפש של הלבנה,
בכיסופיה וגעגועיה אל מה שמעלה-מעלה מגבול ובלי גבול, היא אותה תנועה בלתי פוסקת, של
העולם הזה, החשוך והמוגבל, המשתוקק לדבקות אלוקית. אם הייתה זו תנועה של מנוחת
הדעת, אזי היו העולמות מתאחדים איחוד גמור עם מה שלמעלה מהגבול, ומתבטלים. אולם
הגבוליות שבעולמות אינה מאפשרת להגיע אל מה שמעבר לגבול. מתוך כך נוצר מתח עמוק, ואף
תחרותיות, בין הגבול למה שלמעלה מן הגבול, ובמצב זה אי אפשר כלל להדבק במקור
האמיתי שלמעלה מגבול ובלי גבול. כל זמן שהגבול עוין את הבלתי גבולי, אין לו כל
יכולת להתקשר במי שמכיל גם את הבלתי גבולי, אף על פי שהוא מושא כל כיסופיו
וגעגועיו.

טענתה של הלבנה, כי היא רוצה להאיר אור משל עצמה אכן מוצדקת ואמיתית. אולם הקב”ה
משיב לה “לכי ומעטי את עצמך”. זוהי תשובה מפתיעה, שלכאורה הפוכה מבקשתה,
כי בעוד שהלבנה מבקשת תוספת אור והשוויה לחמה, הקב”ה ממעט אותה עוד יותר. באופן
פשוט אכן יש כאן מענה הסותר את בקשת הלבנה, אך בהתבוננות עמוקה נגלה, כי זוהי
התשובה הראויה לתיקונה.

בקשתה של הלבנה היא בקשה שאינה יכולה לקבל מענה לפי הפשט. הלבנה מבקשת מה
שאינו יכול להיות, כי הפער בין הגבולי לבלי גבול הוא עצמו בלתי גבולי. בעצם, לא
ניתן בשום אופן להשוות בין הגבולי לבלי גבול. לכן, הפוך מבקשתהּ, נשלחת הלבנה להיכנס
לחושך, ולהיות מאור בו בעצמו. מיעוט הלבנה והפיכתה למאור לממשלת הלילה מעניקים לה
מעמד כמשפיעה. מעמד זה הוא שנותן לה עוצמה ויכולת שינוי בעצמה ובעולמות.

טענותיו של הקב”ה כלפי הלבנה והמהלך ההדרגתי הכפול שברמת הפיוס שבהם,
יתבארו כעת בעומקם. ראשית, טוען הקב”ה כלפי הלבנה, כי היא כמו החמה, משמשת גם
ביום. משמע, יש לה נקודת אחיזה גם בבלי גבול. השמש אינה זקוקה ללבנה, ולכן בעצם
היא מוגבלת להיות רק כפי שהיא. אך כוח הגבול מוכרח להיות מחובר לבלתי גבולי ולינוק
ממנו. בכך נעשית הלבנה אחוזה בשני הצדדים- בעצמה, ובבלתי גבוליות. הלבנה טוענת שבמצב
זה של יניקה מהבלתי גבולי, אין לה מעמד ומאור מצד עצמה, והרי היא בטלה לגמרי, כשרגא
בטיהרא.

הטענה השנייה מורידה
את הלבנה לתוך העולמות, אך נותנת לה קיום ותפקיד, בהיותה מנהלת את הזמנים של העולם
הזה. בניגוד לאורהּ החזק והבלתי משתנה של החמה, ללבנה יש אור רך ומשתנה. ריבוי
הגוונים של הלבנה מתפרט עד בלי די, ובכך היא ממשיכה את כוח הגבול אל הבלי גבול. בטענה
זו, בניגוד לטענה הקודמת, אנו מוצאים כי הלבנה אינה בטלה, אלא שווה לבלי גבול. אך הלבנה
אינה מתרצית גם מטענה זו, כיוון שבאמת אי אפשר לקבוע את זמני העולם הזה רק לפיה. שורש
הריבוי נמצא בחמה עצמה, וגם לה יש חלק בנתינת כוח הריבוי בגבולי. לפי טענה זו, אמנם
הלבנה מקבלת את נשיאת ההפכים, ובה מתגלה עיקר כוח הריבוי, אך עדיין אין זה מספק את
דעתה, מפני שהיא שותפה, ואף שותפה זוטרה, ובודאי איננה מאור מצד עצמה.

הטענה השלישית שהצדיקים
נקראים “הקטן”, בכינויה של הלבנה, נותנת ללבנה מעמד מיוחד ועליון בפני
עצמה. כוח הקטנות של הצדיק הממעט את עצמו, הוא הוא שגורם את הצדקות. אם כן, הקטנות
היא עמדה נפשית הנושאת הפכים. מצד אחד יש בה שפיפות קומה, אך מאידך, יש בכוחה לנשא
ולרומם את הצדיק למקום גבוה ועליון, למעלה מהבלי גבול.

כמו הצדיק הנמצא
במעמקי העולם הזה ומתדבק בקב”ה, כך הלבנה הנמצאת במעמקי החושך מוכרחת להיות
קשורה למקום גבוה יותר מהשמש, ולהיות דבקה בה'[ו]. בכך מקיימת הלבנה
את רצונו של ה’ יתברך בעולמות, ורצונו של מי שהוא למעלה מבלי גבול להתגלות דווקא
במקום הנמוך, המוגבל והחשוך, שהרי “נתאווה הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים”.
טענה זו יש בה כדי לפייס את הלבנה, ואכן הלבנה שותקת, משמע שנתפייסה. אולם מהמשך
הדברים מתברר, כי עדיין הלבנה לא באה אל סיפוקה השלם, שהרי הקב”ה מבקש כפרה
על שמיעט אותה. מהו, אם כן, פיוסה?

בָּרוּךְ שֶׁעָשנִי כִּרְצוֹנוֹ

טענתה של הלבנה בעומקה, נוגעת בשאלה מה הטעם בעולמינו ומדוע ברא הקב”ה
מציאות חסרה, חשוכה ופגומה. הקב”ה מנסה לפייס את הלבנה ולתת טעמים לבריאתה,
כמו גם לבריאת העולמות, אך לא נחה דעת הלבנה, והיא אינה מתפייסת ואינה מתרצית.
לבסוף, הקב”ה מצדיק את טענתה, מודה שמיעוטה הוא בגללו, ומבקש כפרה, כביכול. רק
אז מתרצה הלבנה, ואין לה עוד צורך בפיוס נוסף.  

על מנת להבין כיצד מתפייסת הלבנה, ומהו עומק הקשר שבין האלוקות לעולמות,
נתבונן ביחס שבין איש ואישה. אנו מוצאים כי בסיפור הבריאה, נברא האדם בתחילה כשני
פרצופים, זכר ונקבה. כאשר ראה הקב”ה כי “לא טוב היות האדם לבדו”, לקח
את צלע האדם ועשה ממנה את האישה, עזר כנגדו. האישה לעומת האיש, היא כלבנה לעומת
החמה. היא מרגישה ממועטת למולו, כחלק לעומת השלם. ניסיונות הפיוס לאישה אינם
צולחים. טענות המשוות בין האישה לאיש, אינן מרצות את האישה, ואף לא טענת הייחודיות
הנשית. כל הטענות אינן מניחות את דעתה של האישה, והיא נותרת בשאלתה- מה טעם וסיבה
להיות עזר כנגדו? רק הטענה האחרונה, כי כל טעם בריאתה וקיומה של האישה מקורם באיש,
שהרי האישה נבראה מ”מניעיו האנוכיים” מפני שהיה לבדו, היא שמפייסת את האישה
ומביאה אותה אל שלוותה.

באופן זה ניתן להבין את בקשתו של הקב”ה: “הביאו עלי כפרה”. בקשה זו היא בבחינת פיוס רביעי, למעלה מערך שלושת הפיוסים שנאמרו קודם לכן. כל העולמות כלפי
הקב”ה הם כאישה כלפי האיש, וכלבנה כלפי החמה. כמו האישה שנבראה מפני
ש”לא טוב היות האדם לבדו”, כך הקב”ה ברא את העולמות מפני שכביכול,
לא היה לו טוב לבדו. כך מסבירים החסידים, כי על אף שהאדם לא אמר דבר, הקב”ה
ידע מתוך עצמו ש”לא טוב היות האדם לבדו”. הראיה לכך- שהוא ברא את
העולמות. הרי אם היה לקב”ה טוב לבדו, הוא לא היה צריך לברוא אותם. קיומם של
העולמות הוא עדות לרצונו של הקב”ה בקיומם[ז]. אם
כן, כאשר הקב”ה אומר “הביאו עליי כפרה”, משמע, שבאמת כל הטעם לבריאת
העולם הוא ברצונו של ה’ יתברך.

הסיבה לבריאת העולם לא יכולה להיות גנוזה בעולמות, כיון שהטעם צריך שיהיה קודם
לבריאה. מנקודת המבט של העולמות, אין, ולא יכול להיות כל טעם לבריאה. לכן, לא ניתן
לפייס את העולמות בתוך גדריהם. כל הסיבה והטעם לבריאת העולמות ולקיומם, מוכרחת
להיות במקורם האלוקי. לכן, כל ניסיונות הפיוס ומתן הסיבות לפי ערך העולמות אינו
מרצה אותם, כי הם רוצים סיבה לפי ערך האלוקות. רק הטענה האחרונה, אשר תולה את
הסיבה לעולמות בקב”ה, היא לפי ערך האלוקות, ולכן זהו הטעם היחיד לבריאת העולם
שיכול להישמע.

מענהו של הקב”ה לכנסת ישראל, כמו גם של האיש לאישה, כי כל מיעוטה
במציאות הוא מפני רצונו בבת זוג, גורם לשחרור והקלה. כנסת ישראל מנסה למצוא את
הסיבה בעצמה ואינה מוצאת. רק כאשר היא מבינה שהיא לא הסיבה למיעוטה, וכל זה נעשה
מפני סיבה אלוקית, או אז, היא מקבלת את מצבה באהבה, ומוכנה למען זאת, לעשות הכל.

הידיעה, כי קיומה של הלבנה בתוך החושך הוא גילוי
הרצון האלוקי בעצמו, נותן ללבנה מנוחת הדעת גמורה. זהו הטעם היחיד לבריאת
העולמות שהלבנה יכולה לקבל, שבעצם כל קיומם נעוץ ברצון
האלוקי. בכך מקבלת הלבנה בדיוק את מה שביקשה- להיות למעלה מהגבול, ולמעלה מהבלי
גבול, ונסתתמות טענותיה.

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה
כְּאוֹר הַחַמָּה

כעת, נשוב להבין את מעלתו של חודש אדר. בין שנת הלבנה לשנת החמה ישנו פער
של אחד עשר יום. אחד עשר הימים הללו מקבילים לאחד עשר חודשי הלבנה מניסן עד שבט.
אולם בניגוד לאחד עשר החודשים הללו, חודש אדר הוא חודש כפול המכיל הפכים[ח]. מצד אחד, הוא כאחד
מחודשי הלבנה, ויחד עם זאת, יש לו שייכות לחמה, שבשנה מעוברת הוא משלים לשנת החמה.

בחודש העיבור מומחש ביתר שאת מיעוטה של
הלבנה, והפער בינה לבין החמה. אך דווקא בשל כך, מתוך גודל המרחק וגודל ההשתוקקות, משלים
חודש זה את הפער שבין שנת הלבנה לשנת החמה, ובו אנו זוכים שיהיה אור הלבנה כאור
החמה, כפי שכתוב על לעתיד לבוא “והיה אור הלבנה כאור החמה”[ט].

חודש העיבור יוצר מהלך של השלמה וזיווג בין הלבנה לחמה. מן התנודות הבלתי
פוסקות של הלבנה בין חושך לאור, בבחינת “רצוא ושוב”, אל אורהּ המוחלט של
החמה, בבחינת “מטי ולא מטי”, שאור השמש תמיד מאיר, רק פעמים מגיע ופעמים
לא מגיע. בכך נעשה חודש זה חודש של תשובה, בו שבים העולמות אל מקורם האלוקי.

השניות הבאה לידי ביטוי בחודש העיבור, המחבר בין שנת לבנה לשנת חמה, יכולה
להיות מוסברת כגזע העץ, הנמצא בין השורש והענפים, ומשמש נקודת קישור ומעבר ביניהם.
כלפי השורש הוא ענף, וכלפי הענפים הוא שורש[י]. השורש של החודשים היא
החמה, כיוון שכל החודשים מהווים יחד שנת חמה אחת. הלבנה לעומת זאת, מפרטת את
השורשים לחודשים נפרדים, כמו הענפים. החמה היא כמו אבא בבחינת חכמה, שהכל מרוכז
בנקודה אחת, ואילו הלבנה היא כמו אמא, בחינת בינה, המתפרטת לפרטים-פרטים. בחודש
העיבור אנו עולים למעלה מהפרטים והגדרים של העולם הזה, ונוגעים בשורש העולמות.

מצוות מחיית עמלק השייכת לחודש זה, מבטאת ביתר שאת את תיקון העולמות והשלמת הפער
שבין הלבנה לחמה. כאמור, החיסרון בין לבנה וחמה הוא אותו חסרון שבין כנסת ישראל
המשולה ללבנה, לבין הקב”ה המשול לחמה. עמלק הוא הוא חסרונם של ישראל, לכן רק
במחייתו נעשה כסא ה’ שלם, ונעשים ישראל שלמים עם בוראם[יא].

עַד דְּלֹא יָדַע

הלבנה במילואה וחסרונה היא כמו עץ הדעת, שיש בה טוב ורע, חושך ואור. החמה
לעומת זאת, היא כולה אור, כמו עץ החיים, אשר בו גנוזה נקודת הנצחיות, “ואכל
וחי לעולם”. על מנת לגעת בשורש העולם, יש לעזוב את חטא עץ הדעת טוב ורע, ואת אורהּ
המשתנה של הלבנה, ולגעת בעץ החיים. שם, הופך הרע בעצמו להיות טוב.

מדרגת “עַד דְּלֹא יָדַע”[יב] המתגלה בחודש אדר,
היא המדרגה של הנגיעה בעץ החיים. שם הכל חי, טוב ושלם. כל הגאולה תלויה ביכולת
לקחת את הרע ולהפוך אותו לטוב. זוהי עיקר העבודה בבית מדרשו של משיח, עבודת “נהפוך
הוא”, להפוך חושך לאור ומר למתוק[יג]. לכן כל חודש אדר מהווה
תהליך גאולה המכין לגאולה השלימה של חודש ניסן.

הכנתו של חודש אדר לחודש ניסן, היא כמו ההכנה של חודש אלול לחודש תשרי. ההכנה
הנעשית בחודשים אלו היא הכנה על ידי תשובה. אלא, שתשובת אלול היא תשובה מיראה,
ותשובת אדר היא תשובה מאהבה ומתוך שמחה.

מעלתה של תשובה מאהבה היא, שבכוחה להפוך זדונות לזכויות. ה’שפת אמת’ מסביר
זאת על סמך הנאמר במגילה[יד].
לדבריו, אסתר המלכה קוראת לשוב בתשובה “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן”[טו], בדיוק באותה לשון
של החטא, בו כתוב “לכל העם הנמצאים בשושן… משתה שבעת ימים”[טז], שבאותו הדור נתחייבו
שונאיהן של ישראל כליה, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע[יז]. התשובה השלמה
ותיקון החטא בסעודת אחשורוש נעשו דווקא בסעודה, מפני, שיש בכוחה של תשובה מאהבה להפוך
את הזדון של אותו משתה לזכות. לכן כל מצוות פורים שייכת דווקא למשתה, מפני שאותו
עניין בו חטאו, הוא שנהפך להיות מצווה[יח].

במוסף של ראש חודש אנו מזכירים שתים עשרה בקשות כנגד שנים עשר החודשים: “חַדֵּשׁ
עָלֵינוּ אֶת הַחדֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְששון וּלְשמְחָה. לִישׁוּעָה
וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום.
לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָון”. בשנת העיבור עד חודש ניסן, אנו מוסיפים בקשה נוספת, כנגד החודש הנוסף- “וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע”. חודש העיבור הוא חודש של תשובה מאהבה, שיש בה כפרה, למעלה ממחילה וסליחה. בחודש זה מתגלה שמחה כפולה יותר משאר שנים, מפני
שלא רק שנמחלים בו החטאים שנעשו בשוגג, ולא רק שנסלחים בו העוונות שחומרתם רבה
יותר שנעשו בזדון, אלא אף מתכפרים בו הפשעים שנעשו במרד. בחודש זה מתגלה עיקר הכפרה על מיעוט הלבנה, והלבנה הנמצאת בשפל מיעוטה, משתלמת להיות
כאור החמה. אז אנו מגיעים לגילוי העליון של “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך
מרדכי”, מתרוממים אל מעל הידיעה, ונוגעים במה שלמעלה מכל גדר. המתח שבין חמה
ללבנה בטל, התחרות שבין הגבול למה שלמעלה מן הגבול נעלמת, השם שלם והכסא שלם.
שנזכה במהרה בימינו.

[א] תענית
כט.

[ב] אסתר ט,
כב.

[ג] אסתר ג,
ז.

[ד] במדבר
כח, טו.

[ה] חולין ס:

[ו] שלושת הטענות הללו
מקבילות לשלוש כינויים שמכנה הקב”ה את כנסת ישראל “ביתי, אחותי
ואימי”, (שמות רבה נב, ה). בטענה הראשונה מערכת
היחסים בין השמש ללבנה מוצגת באופן שהחמה מעל הלבנה כמו אב לעומת ביתו, שאין לה כל
קיום אלא רק מאביה. הטענה השנייה מציגה מערכת יחסים של שוויון, כמו בין איש
לרעייתו. הטענה השלישית מציגה מערכת יחסים של עליונות הלבנה על השמש, כמו יחס האם
לבנהּ.

[ז] יש להוסיף ולומר, כי מצד הקב”ה, הבריאה קיימת בנצח, מעל הזמן. רק מצידנו
הבריאה קיימת באופן מוגבל. ממילא ה’ יתברך מעולם לא היה חסר אותה, כי היא חלק
מהשלמות האלוקית. מה שנאמר על הקב”ה שהיה “בורא עולמות ומחריבן”,
זה רק מצד הזמן, אבל מצידו הכל קיים לעולם, גם העולמות האפשריים. זוהי חלק מהשלמות
הבלתי מוגבלת של האלוקות.

עוד יש להוסיף, שכאשר הקב”ה מבקש
“הביאו עלי כפרה”, חל היפוך, שבכך הוא הופך להיות הזקוק ואנחנו
המשפיעים. עד בריאת העולם הקב”ה חסר, כביכול, בגלוי, את הצד הנקבי, ועל ידי
בריאת העולם התווסף בו גילוי של צד זה.

[ח] לכאורה היה אפשר לומר שהחודש של העיבור לא ייקרא אדר או ניסן אלא חודש של
תוספת, אך מן המחלוקת בגמרא (מגילה ו:) על השאלה באיזה מן האדרים יחול פורים,
מסתבר כי לכולי עלמא שני החודשים נקראים ‘אדר’. בשיחה לפרשת תצוה הארכנו לבאר את
כפילותו של חודש אדר בהקבלה לשבטו של יוסף הצדיק שנעשה כפול בשני השבטים היוצאים
ממנו- מנשה ואפרים, כמו אבני השוהם בבגדי הכהן הגדול.

[ט] ישעיהו
ל, כו.

[י]
הסבר זה תואם להקבלה שערכנו בין חודש אדר ליוסף. בדמותו של יוסף באה לידי ביטוי
אותה כפילות שבין השורש לענפים בהיותו משמש הן כאב לשבטים והן כבן, כאחד מן
השבטים. כפי שדרשו חז”ל “משם רועה אבן ישראל”, ‘אבן’ נוטריקון אב
ובן. (רש”י, בראשית מט, כד). יוסף, כגזע, מהווה נקודת קישור בין השורש לבין
הענפים. כך אנו מוצאים שיחזקאל מנבא על חיבורם של עץ אפרים ועץ יהודה ככנה ורוכב,
כאשר הכנה היא עצו של יוסף, המשמש כגזע והכנה למלכות יהודה, ומשיח בן דוד. “וכנה
אשר נטעה ימינך ועל בן אימצת לך”, נאמר על אפרים.

[יא] בכך נרמז
גם החסרון בשם ה’ שמתמלא על ידי מחיית עמלק. הפסוק מזכיר בתחילה שם יו”ד
ה”א “כי יד על כס י”ה”, ולבסוף, לאחר מחית עמלק, שם הוי-ה
מלא, ומצטרף גם החלק הנגלה של וא”ו ה”א שנמשל לענייננו בלבנה. “מלחמה
לה’ בעמלק”. וא”ו וה”א עולים בדיוק אחד עשר, כמניין הימים החסרים
בין שנת לבנה לחמה. גם אצל יוסף הצדיק שמקביל לחודש אדר מצינו השלמה זו בחלומו –
“והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים”.

[יב] הגמרא, חולין קלט:, שואלת “המן מן התורה מנין”, “אסתר מן
התורה מנין”, וכן “משה מן התורה מנין”. מהי שייכותו של משה לכאן?
אלא, משה שייך כאן, מפני שמשה רבנו הוא בבחינת “עד דלא ידע” שבתורה. משה
נולד ונפטר בחודש אדר מפני שכמו חודש אדר, מתגלה בו כפילות- “איש
האלוקים”- חציו ולמעלה אלוקים, חציו ולמטה איש. כל הבחינה שלו בסיום ימיו זה
“עד דלא ידע”- “ולא ידע איש את מקום קבורתו”.

אך יש לתמוה, מה כוונת השאלה “משה מן
התורה מנין”, הרי כל התורה כולה מליאה במשה? אלא, משה המופיע בתורה זה מצד
הדור דעה שבו, אבל מצד ה”עד דלא ידע” שבו, רומזת הגמרא- “לא ידון
רוחי באדם בשגם הוא בשר” (בראשית ו, ג) – “בשגם” גימטריה משה. כביכול
אומר הקב”ה שאינו יכול לכעוס על הלבנה מפני שהיא חשוכה, “בשגם הוא בשר”,
מפני שהוא אשם בפגימתה.

[יג] זוהר א,
ד.

[יד] ובייחוד
אדר שני, שבשנה מעוברת יחול פורים דווקא בסמיכות לניסן מפני הסיבה שיש לסמוך את
גאולת אדר לגאולת ניסן, מגילה ו:

[טו] אסתר ד,
טז.

[טז] אסתר א, ה.

[יז] מגילה
יב.

[יח] שפת אמת
פורים, תרל”ז.