מקלות מים רבים – פרשת בשלח

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה

בתחילת
פרק חלק בסנהדרין אומרים חז”ל, שהכופר בתחיית המתים מן התורה אינו בן העולם
הבא[א]. תחיית המתים נלמדת מן התורה משירת הים שבפרשתנו: נאמר “אז ישיר
משה” – לא נאמר “אז שר” אלא “אז ישיר” – לעתיד לבוא[ב].
אם כן, פרשתנו מספרת את השירה שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא בתחיית המתים. אך יש
לתמוה על דברי חז”ל. הרי בפשט הדברים מתוארת השירה ששר משה עם בני ישראל לאחר
קריעת ים סוף. כך אף מסביר רש”י על אתר- “אז כשראה הנס,
עלה בלבו שישיר שירה”. מדוע
מוציאים חז”ל את הדברים מהקשרם, ומרחיקים עד לתחיית המתים? בנוסף, מדוע
קובעים חז”ל מדרשה זו עיקר כה גדול, שהכופר בו כאילו כופר בתורה כולה?

בפשט הכתובים אכן שירת הים היא ביטוי טבעי ופשוט לאנחת הרווחה ולשמחה
הגדולה שחשים ישראל הרדופים ומשועבדים, כאשר הם רואים את צריהם מוטלים מתים
לפניהם. יחד עם זאת, דרשות חז”ל המתייחסות לשירה זו כשירה של לעתיד לבוא, אכן
חורגות מפשט הכתובים, אך רומזות על עומק ההתגלות האלוקית הבאה לידי ביטוי בשירת
הים. שירת זו אינה רק ביטוי להצלתם של ישראל מן המצרים, אלא יש בה ביטוי לגילוי
אלוקות אדיר ומופלא שהתחולל בנס קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף התרחש גילוי אלוקות
עליון, אפילו לשפחה שפלה מהערב רב, בדרגה שגם גדולי הנביאים לא השיגו, כמו גם
יחזקאל הנביא בחזון המרכבה. “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי”[ג].

בקריעת ים סוף התגלתה הצלה אלוקית שמעל לעולם הזה. בני ישראל הגיעו
למצב שבו הם מוקפים מארבע רוחות. מאחור- רודפים אחריהם המצרים, מן הצדדים- המדבר וחיות
רעות, ולפניהם – הים. ארבע רוחות אלו הם גם ארבע כיוונים אפשריים להתמודדות ומילוט.
מצד אחד, הקב”ה היה יכול להילחם עם המצרים בזרוע נטויה ולנצחם. מצד שני, הקב”ה
היה יכול לשלח את החיות הרעות כנגד המצרים ולתת לישראל לעבור. הקב”ה אף היה יכול
להמית את המצרים כמו במפלת סנחריב, או להוליך את כולם דרך המדבר ולהמיתם בצמא. אך
הקב”ה בחר ללכת דווקא דרך הים.

נראה שהבחירה בהליכה דרך ים סוף היא הבחירה הפחות הגיונית ופחות מתקבלת
על הדעת. אך ההנהגה האלוקית בחרה במכוון בדרך ניסית שהיא הפך הטבע, שאין לה אח ורע
בכל ההיסטוריה של הניסים שנעשו לישראל. יותר מכך יש לומר: הים נקרע לא על מנת
לפתור בעיה טכנית של מילוטם של ישראל, אלא בדיוק להפך- על מנת לקרוע את הים, נדחקו
ישראל והגיעו לפני ים סוף. במילים אחרות: לא בשביל להציל את ישראל מהמצרים נקרע
הים, אלא בשביל לקרוע את הים רדפו מצרים אחרי בני ישראל. באופן זה אמרו חז”ל:
“מפני
מה היו אבותינו עקורים- מפני שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים”[ד]. כלומר, אבותינו
לא התפללו בגלל צרתם, אלא להפך. הם נעשו עקרים בשביל תפילתם. בנס המופלא והעליון של קריעת ים סוף רצה הקב”ה להתגלות לעיני
ישראל בצורה מופלאה ואדירה.

נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז

את
המילים “אז ישיר” דורשים חז”ל לא רק על אחרית הימים אלא גם על
מלכות ה’ בעולם:

 אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב: “נכון כסאך מאז”. אמר רבי ברכיה,
בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו
בניך שירה, לכך נאמר: “נכון כסאך מאז”. משל למלך שעשה מלחמה וניצח, ועשו
אותו אגוסטוס. אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש
כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא, המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל:
באמת עד שלא בראת עולמך, היית אתה, משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר: “עמד
וימודד ארץ” (חבקוק ג ו), אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז, נתיישבה
מלכותך וכסאך נכון. הוי- “נכון כסאך מאז”, ב”אז ישיר”[ה].

במדרש זה מצויה הבחנה בין שני תפקידים הפוכים זה מזה במלכות. האחד- לנצח
במלחמות, והשני – לשבת על כסא המלכות[ו]. המלך המנצח
במלחמות הוא מלך העומד בראש הצבא ונלחם בשדה הקרב. לעומת זאת, המלך היושב על הכסא,
נמצא בארמונו בשלווה ובגינוני כבוד. למשל אחשורוש, מלך על מאה עשרים ושבע מדינות
בזכות המלחמות שניהל בתוקף מלכותו. אך רק לאחר שניהל מלחמות, כבש וביסס את מלכותו,
התיישב על כסא מלכותו: “כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו… בשנת שלוש למלכו
עשה משתה לכל שריו ועבדיו”[ז].

לפי דברי רבי פרחיה, עד שירת הים היה הקב”ה עומד, בורא את העולם
ומנצח במלחמות- “עמד וימודד ארץ”. רק לאחר שירת הים, התיישב הקב”ה
על כסאו – “נכון כסאך מאז”. עם תחילת הופעתו במציאות, הקב”ה פועל בהיותו
בורא את העולם ולוחם מלחמות- “עמד וימודד ארץ”. בתחילה הקב”ה מודד את
הארץ בבריאת העולם הפיזי- בהבדלה שבין מים למים, בהוצאת דשא ועשב ובבריאת חיה
למינה, רמש למינהו ואדם. לאחר מכן, הקב”ה מודד את הארץ על מנת ליצור לאומים,
ארצות ותרבויות ללשונותיהם. פעולתו של הקב”ה נמשכת במדידת הארץ בבחירת אברהם
אבינו שעתיד להאיר לכל העולם, כברירת מרגלית מתוך החול. מאברהם מוציא הקב”ה
את יצחק, מיצחק את יעקב, ואת יעקב וזרעו הוא טומן במצרים. אך לא בכך מסתיימת
פעולתו. הכרזתו של פרעה במצרים “לי יאורי ואני עשיתיני”[ח],
מגלה שבעצם הבריאה קמה על יוצרה. לכן הקב”ה יוצא למאבק כמלך העומד בראש צבאו “אני
ולא מלאך”, “אני ולא שרף”, “ובאלהי מצרים אעשה שפטים”, על
מנת לגלות מי הוא האלוקים. במלחמתו של הקב”ה במצרים מתגלה מלכותו של
הקב”ה בכל רבדי המציאות- בארץ, ביאור, בחי ובאדם. מלחמתו של המלך נמשכת גם כאשר
כל סוס פרעה רכבו ופרשיו יוצאים לרדוף אחרי ישראל, עד למכת המחץ המתרחשת בים סוף,
בגילוי מלכותו השלמה של הקב”ה במציאות.

מַיִם שֶאֵין לָהֶם סוֹף

קריעת ים סוף אינה רק הכרעה טכנית של האויב, אלא עיקרה, בגילוי
האלוקי המופלא שבה. מהו החידוש הגדול בקריעת הים? המדרש מלמד שקריעת ים סוף אינה
ביטוי לתפקידו הראשון של המלך במלחמותיו, אלא שייכת דווקא לתחום תפקידו השני של
המלך- לישיבה על כסא מלכותו. אך כיצד יושב המלך על כסאו באמצעות קריעת הים?

אנו מוצאים שעולם הבריאה הפיזי מחולק לשני חלקים- היבשה והים. היבשה
היא מקום החיות של החי, הצומח והאדם. היבשה היא תחום בר השגה, מובן וגלוי. לעומת
היבשה, הים הוא תחום מחייה עלום ומסתורי, “מים שאין להם סוף”, שכמעט אין
לנו יכולת השגה בו. הוא שייך לממדי עומק ונמצא מחוץ למציאות המוכרת והגלויה לתודעתנו.
עם כל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים בידינו, עדיין אין לאנושות את היכולת והכלים לחקור
את מעמקי הים כמו את הירח וכוכבי הלכת. מבחינה מסוימת, למרות המרחק העצום, הנגישות
שלנו אל הירח קלה יותר מאשר מסתרי הים. בעוד שהאדם הצליח להגיע אל הירח, הצוללת “דקר”
נמצאה באופן כמעט אקראי בעומק רב על קרקעית הים, לאחר שנים רבות של חיפושים.

כאשר הקב”ה מורה למשה “דבר אל בני ישראל ויסעו”, בני
ישראל נדרשים להיכנס דווקא לתחום העלום והנסתר של הים, למעמקי המציאות ושורשיה. בכניסה
זו מתקיים דין ודברים עם אמונתם של המצרים. הרי לא לחינם עשו המצרים את היאור לאלוהותם.
כאשר פרעה מכריז ואומר “לי יאורי ואני עשיתיני”, יש בכך ניסיון לגעת בממד
העלום והמכוסה שמתחת ליבשה, בכוחות של עומק הטבע והמציאות. במצרים אכן התגלו כוחות
וידע שנגעו בסודות הטבע ובעומק המציאות, ואף התגלו כוחות רוחניים עצומים, כפי שבאו
לידי ביטוי בכוחות הכישוף של החרטומים וביכולתם לשנות את המציאות. אכן יכלו החרטומים
בלהטיהם להפוך מים לדם, מטה לנחש, ולהוציא צפרדעים. אמונת המצרים באלוהותו של פרעה
ושל היאור, היא מבחינתם עומק האמת של המציאות. אלא שבקריעת הים חשף הקב”ה מעמקים
עמוקים יותר.

המצב שאליו נקלעים בני ישראל כשהם מאוימים מארבע רוחות- מצרים, מדבר,
חיות רעות וים סוף, הינה אך תפאורה שהכין הבמאי, בורא עולם ומנהיגו, על מנת לגלות
את עצמו מאחורי כל זאת. בבקיעת ים סוף בוקע הקב”ה את כל עלמא דאתכסיא ומעמקי המציאות.
בכך מגלה הקב”ה את האושיות האלוקיות של המציאות. כאשר טובעים המצרים בים, הם
מתמזגים עם מקומם האמיתי, בתהומות המציאות. טענתם “לי יאורי ואני עשיתיני”,
מתגלה כעת בשורשה, בגילוי השלם של ה’ יתברך המולך במציאות כולה, ואף בכל הממדים
שמחוץ למציאות הגלויה של העולם הזה.

שִׁירָה
חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים

קריעת ים סוף היא גילוי אלוקות השייך למציאות אחרת, עד כדי שמעשה המרכבה
של יחזקאל אינו נוגע בעומק המעמקים שהתגלו בקריעת הים. כל ההתגלויות העצומות –
לאברהם, יצחק ויעקב, וכל ההתגלויות שלאחר קריעת ים סוף, הם בחינת “עמד וימודד
ארץ”, השייכות לממד הגלוי של המציאות. לעומת זאת, שירת הים היא ביטוי להתגלות
עליונה שתתגלה בשלמותה רק בתחיית המתים, בהתגלות של מלך היושב על כסאו – “נכון
כסאך מאז”. שירה זו היא ביטוי להתגלות כה עליונה, עד שאפילו שפחה יכולה להמליך
את ה’, להורות באצבע ולומר: “זה א-לי ואנווהו”. התגלות זו היא אותה
התגלות שתתרחש בשלמותה לעתיד לבוא- “ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קווינו
לו ויושיענו זה ה’ קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”[ט], ש”עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה
באצבעו”[י], ללא הבדל בין צדיק גדול
לשפחה פשוטה, כשם שבמחול – במעגל, כל נקודות ההיקף רחוקות במידה שווה מן המרכז.

ההתגלות הגדולה שהתרחשה בקריעת הים, בגילוי המופלא של עלמא דאתכסיא, יכולה
לבוא לידי ביטוי רק בשירה, מפני מעלתה הייחודית. השירה הפוכה בטבעה מתורה, מתפילה
ומבריאת העולם. בתהליך בריאת העולם שימש הקב”ה כמלך הפועל הכול, אך רק כאמצעי,
ואילו המטרה היא המציאות עצמה. גם התורה היא פנייה של הקב”ה אל העולם, המורה
את אופן ההתקשרות אליו יתברך דרך מציאות העולם הזה. התפילה גם היא פנייה של האנושי
מתוך מציאות העולם הזה אל האלוקי, על מנת להיטיב, לרפא, לזון ולכלכל את המציאות
הפיזית. הבריאה, התורה והתפילה הם ביטוי לעולם הגלוי של המציאות- “עלמא
דאיתגליא”. הקב”ה ברא את העולם, הוא מחייה ומסדר אותו, הוא מורה לו את
דרכו באמצעות התורה, הוא שומע את תפילתו ונענה לו.

השירה לעומתם, משנה את נקודת המבט מן הקצה אל הקצה. השירה אינה פונה אל
ה’ מתוך מציאות העולם הזה ולמענה ואין בה ביטוי לאלוקות הפועלת במציאות. השירה היא
ביטוי של מציאות האומרת אלוקות: “אשירה לה’ כי גאה גאה”. בשירה מתהפכת
חלוקת התפקידים בין הנושא לנשוא. העולמות אינן הנושא אלא האלוקות.
השירה מגלה מדרגה אחרת במציאות, למעלה מתורה ותפילה. בשירה
מתהפכת המציאות ממעמקיה ומתוכה עצמה. מעלמא דאתכסיא, יוצאת קריאה אדירה של המלכת
הקב”ה על העולם: “ה’ ימלוך לעולם ועד”.

השירה הפורצת מבני ישראל לאחר קריעת הים, היא ביטוי למציאות נסתרת
ועלומה. היא אינה רק ביטוי למלכות ה’ בעולם הגלוי, אלא שייכת למלכות ה’ הנוגעת לממדי
הקיום הנסתרים והעלומים שמחוץ לתחום הגלוי של העולם הזה. לכן שירה זו שייכת לעולם
הבא[יא].
בקריעת הים התרחשה התגלות אלוקית כה עליונה עד כדי שהמציאות כולה ממעמקיה אומרת
שירה, גם סוס ורכבו שהגיעו למעמקי הים, נתגלתה פנימיותם. כאשר עם ישראל עומד על
שפת הים ושר: “מי כמוך באלים ה’, מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא”,
מתרחש לראשונה מצב שבו המציאות הגשמית פונה אל ה’, מהללת ומתפארת בגדולתו. בנקודה
זו חל מהפך של המציאות כולה. היא אינה רק מחפשת שהקב”ה יכוון את דרכה, אלא היא
כבר שאובה בגופא דמלכא, ומתוך כך מתפעלת מהגדלות האלוקית.

סודם של ישראל, “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”[יב],
לספר ולהגיד תהילות ה’ ולהמליכו בעולם, הוא שורש העולם הנכסה של המציאות. התכלית
הפנימית של עם ישראל אינה רק קיומו של עם קדוש במציאות. עיקר תכליתם העמוקה של
ישראל היא “תהילתי יספרו”, בגילוי מלכות ה’ בעולם, שתתגלה במלואה באחרית
הימים.

אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם

בהתגלות העליונה המוצאת את ביטויה בשירת הים, מקופלת כל ההיסטוריה עד
אחרית הימים, עד אשר “ה’ ימלוך לעולם ועד”. בהתבוננות מתוך מנקודת המבט
הבהירה של עלמא דאתכסיא, מתוך נקודת המבט של “ה’ ימלוך לעולם ועד”, מתנבאים
ישראל גם על המציאות העתידית הקרובה יותר: “אז נבהלו אלופי אדום אלי מואב
יאחזמו רעד”, ועל השכנת השכינה במקדש: “מקדש ה’ כוננו ידיך”[יג].
ביציאת מצרים, מגלה המציאות הפיזית אלוקות: “בצאת ישראל ממצרים… ההרים רקדו
כאלים גבעות כבני צאן”. כך גם לעתיד לבוא, כאשר הקב”ה ימלוך על העולם,
כל המציאות הגלויה תתמוסס, והיבשה תהפך לים: “ה’ מלך… הרים כדונג נמסו מלפני
ה’, מלפני אדון כל הארץ”[יד].

פרעה, שראה עצמו אלוה והתנכר לכל מציאות שמעבר לגלוי, התנכר למקור
החיים של העולם ובכך המית את המציאות. ביציאת ישראל ממצרים ובקריעת ים סוף נשתלה
בעולם נקודת חיים, אשר שעתה השלמה תתגלה רק לעתיד לבוא, כאשר אפילו ממד העומק של
המוות ייהפך לחיים. בהתגלות עלמא דאתכסיא בקריעת ים סוף ישנה התרחשות של תחיית
המתים בזעיר אנפין. שירת הים היא רסיס של עולם אחר לגמרי שחדר לרגע למציאות העולם
הזה, ובכוחו להפך את ההיסטוריה כולה. לאחר השירה, נסגר הים ועימו עומק החיים של
ה”אתכסיא”, והוא ישוב ויתגלה רק “אז”, לעתיד לבוא ב”אז
ישיר משה”.

המדרש שהבאנו
לעיל, הדורש שמלכות ה’ בעולם התיישבה על כסאה בשירת הים, לומד את דבריו מפסוק
ממזמור צ”ג בתהלים: “נכון כסאך מאז”. המזמור כולו מתבאר
יפה ביחס לשירת הים:

ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ… נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם
אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה’ נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ
נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים
מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'[טו].

בשירת הים ישנה התגלות אדירה של אלוקות במציאות, מתוך עומק המציאות
הנסתרת של עלמא דאתכסיא. אז נאמרות בפעם הראשונה בהיסטוריה מלכות
ה’ וגאות ה’: “אשירה לה’ גאה גאה”, “ה’
ימלוך לעולם ועד”. אולם זהו אך ניצוץ מתחיית המתים אשר יתגלה בשלמותו לעתיד
לבוא כאשר “ה’ מלך גאות לבש”.

שירת
הים מגלה שהמציאות כולה- משברי הים וגליו, ההרים, הגבעות ועצי היער, כולם אומרים שירה
לפניו יתברך, ובקולם האדיר ממליכים אותו בעולם ומאדירים את שמו. עדותם נאמנת
ונכונה עד התגלותה השלמה באחרית הימים ובתחיית המתים: “מִקֹּלוֹת
מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה’, עֵדֹתֶיךָ
נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה’ לְאֹרֶךְ
יָמִים”.

[א] סנהדרין
צ ע”א                                                                                                                                                             

[ב] מדרש
תנחומא שמות טו י.

[ג] רש”י
שמות טו ב.

[ד] יבמות סד
ע”T

[ה] שמות רבה
כג א.

[ו] היום
נתפרדו שני התפקידים שבמלכות לשני אישים באומה. ראש הממשלה עוסק בהגדלת ופיתוח
השלטון, דאגה לתקציב המדינה, ופתרון הבעיות הביטחוניות והכלכליות כמו מלך הלוחם את
מלחמות הממלכה. לעומת זאת, הנשיא יושב על הכיסא, עוסק בגינוני כבוד ובייצוגיות, אך
אינו מופקד על העשייה.

[ז] אסתר א
ב-ג.

[ח] יחזקאל
כט ג.

[ט] ישעיה כה
ט.

[י] תענית לא
ע”א.

[יא] בהקשר זה יש להעיר, שהשבת שבה נקראת שירת הים
היא השבת היחידה מבין שבתות השנה שיש לה כינוי מיוחד הקשור לפרשת השבוע. כל שמות
השבתות המיוחדות נקשרים למועדים ולהקשר הזמן שבו הם חלים, כגון שבת
“שובה”, “זכור” או “שבת הגדול”. רק “שבת
שירה” נקראת כך בגלל פרשת השבוע, מפני ששירת הים היא ניצוץ מאותו יום שכולו
שבת: “אז שר” לא נאמר, אלא- “אז ישיר”.

[יב] ישעיהו
מג כא.

[יג] כל הניסיון
הכופרני העולה מביקורת המקרא לסרס את השירה, חורג מגדולת ההתגלות העליונה שהתגלתה
בקריעת ים סוף. מדידת קריעת ים סוף בכלים גלויים של הדעת האנושית והמציאות הגלויה
לעין, חוטאת לגודל ההתרחשות של דברי אלוקים חיים שאירעה בה. איבוד נקודת הגובה
בהתבוננות בתורה האלוקית היא התבוננות במציאות הגלויה בצורתה הנמוכה והשפלה בלבד
ללא כל נגיעה בעולמות נכסים ופנימיים. בכך באה לידי ביטוי איבוד נקודת המבט של
תחיית המתים המתגלה דווקא בקריעת ים סוף ובשירת הים. ולכן “כל הכופר בתחיית
המתים מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא”.

[יד] תהלים צז
ה.

[טו] תהלים צג
א-ד.