גור בארץ הזאת – פרשת תולדות

הָאדמ”ור הָאֶמְצַעִי

פרשת תולדות היא פרשתו של יצחק אבינו, ועיקר
מאורעותיו וענייניו מופיעים בה. רבנו הרצי”ה היה מכנה את יצחק אבינו
“האדמ”ור האמצעי”, ולא בכדי. האדמו”ר הזקן והצמח צדק היו אדמור”ים
בולטים ביותר, ותורותיהם היו בעלי השפעה רבה לעומת ה”אדמ”ור האמצעי”
שהיה אמצעי ביניהם. אף על פי כן, המעיינים הגדולים חשו תמיד שהמעמקים העליונים ביותר
היו דווקא אצל האדמ”ור האמצעי. באופן גלוי להיות אמצעי זהו חסרון, אך בפנימיות
זוהי מעלה עליונה.

ברצוננו לבחון לאור פרשתנו, את
האדמו”ר האמצעי, הוא יצחק אבינו, אל מול האדמ”ור הראשון, הוא אברהם
אבינו, והאדמ”ור האחרון, הוא יעקב אבינו, בעניין היחס שבין ארץ ישראל לחוץ
לארץ. ברצוני לגעת כאן בכמה נקודות, אך לא את כולן נבאר. לא זכיתי שה’ יאיר את עיניי
בכל העניינים אלא רק בחלקם, ויהיו הדברים בבחינת “תן לחכם ויחכם עוד”,
כי לא הגיעו הדברים לסיומם.

אברהם אבינו ויעקב אבינו נוסעים מהארץ
למחוצה לה ובחזרה, מהכא להתם בסדר מופלא, ועוברים בשתי נקודות בחוץ לארץ – ארם
ומצרים. אברהם אבינו מתחיל את מסעו בארם, מגיע לארץ, יורד למצרים וחוזר לארץ.
לעומתו, כעין תמונת ראי, יעקב אבינו נולד בארץ, הולך לארם, חוזר לארץ ומסיים את
חייו במצרים.

לעומת אברהם ויעקב, יצחק אבינו נשאר בארץ.
למרות שהייתה הווה אמינא שיצחק ילך לארם למצוא אישה, הוא אינו הולך לשם ועבד אברהם
הולך במקומו, “רק את בני אל תשב שמה”. כמו כן, למרות שהייתה הווה אמינא
שיצחק ירד למצרים בעת הרעב כפי שעשה אברהם, הוא אינו יורד למצרים אלא נשאר בארץ על
פי ציווי ה’: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ
וַאֲבָרְכֶךָּ”[א]…

אָרָם וּמִצְרַיִם

המהר”ל בגבורות ה’ עוסק בשאלה למה
האומה הישראלית נולדה במצרים, ולמה ראשית האבות בארם, ועונה על כך דברים עמוקים העומדים
ברומו של עולם. אולם, ברצוני לעסוק כאן בעניין זה ברובד הפשט. למה אבותינו הולכים
לארם ולמה הם הולכים למצרים? באופן פשוט, ארם היא מקום נשיאת הנשים של אבותינו,
ומצרים היא מקום השבר בעת הרעב.

אבותינו הולכים לארם כדי לישא אישה: עבד
אברהם הולך לארם למצוא אישה ליצחק, ויעקב הבורח מפני עשו, מוצא בארם את נשותיו. לעומת
ארם, מצרים היא מקום השבר בעת רעב. אברהם יורד לשם בגלל הרעב, יעקב יורד לשם בגלל
הרעב, ויצחק כמעט יורד לשם בגלל הרעב, אך בגלל ציווי ה’ הוא נשאר בארץ.

שלושת אבותינו הקדושים מתמודדים עם הדילמה
בעניין מציאת האישה הנכונה. לעומת יצחק ויעקב, אברהם לא הגיע לארם כדי להתחתן, אלא
הוא בא לשם נשוי. ובכל זאת, שאלת המשכת האומה מהאישה הנכונה היא שאלה שאינה מדלגת
עליו, ומגיעה לפתחו עם הגר וישמעאל. יצחק אבינו גם הוא נדרש לשאלה זו, וכל מעשה שליחת
העבד הוא חלק מכך. בפרשתנו יעקב אבינו גם הוא נדרש להתמודד עם הדילמה של בחירת
האישה הנכונה להמשכת האומה. עשו לוקח נשים שגורמות למורת רוח אצל יצחק ורבקה. לכן
יעקב נשלח לארם לקחת לו אישה משם, “…אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת
חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים”[ב]. על מנת לחדד
את העניין, צריך לזכור שעניין נשיאת נשים מארם שייך רק לאבות הקדושים, ואילו בימי השבטים
שאלה זו כבר אינה קיימת. התורה אינה מבארת איזה נשים נשאו השבטים, ובחז”ל יש
מחלוקת אם נולדו עם השבטים תאומות או שהם נשאו כנעניות. באופן הפשוט נראה לומר שנשאו
כנעניות, והראייה – מיהודה, שנשא אישה שאינה מארם, והדבר לא עורר התנגדות או בעיה.

כמו בשאלת האישה, גם שאלת הפרנסה בעת הרעב
היא שאלה הרת גורל שכל אבותינו נדרשים להתמודד איתה. אברהם מתמודד עם שאלת הרעב
מיד כאשר הוא מגיע לארץ, והוא יורד למצרים. לפי חז”ל זה אחד מעשרה ניסיונות
שהתנסה בהם אברהם. יצחק מתמודד גם הוא עם שאלת הרעב אך לא יורד למצרים, וכן יעקב מתמודד
עם שאלת הרעב ויורד למצרים יחד עם בניו, שאצלם אין עוד התמודדות שכזו.

בִּנְיָן חוֹמְרִי

כל המאורעות של האבות הקדושים סובבים סביב
הקשיים של בניין העולם החומרי בהקשר לאוכל ולפרנסה ובהקשר לנשיאת אישה ובניין
הבית. הצורך באוכל הוא צורך הישרדותי ששייך לעצם החיים. אם אין אוכל- אי אפשר
לחיות. לעומת זאת, בניין הבית הוא לכאורה עניין עמוק יותר. אין כאן מלחמת קיום
ומאבק הישרדות על חיי החומר, אלא זהו מבחן הנוגע לתחום עמוק יותר, לשאלת הזהות
היהודית. זו השאלה שאיתה מתמודדים אבותינו בבואם לשאת נשים. אברהם עם הגר וישמעאל,
יצחק- בשליחות העבד, ויעקב בבריחתו לחרן. האבות הם השורש של האומה ולכן שאלת הנשים
והזהות היא קריטית. השורש חייב להיות זך לגמרי[ג]. מה שלא
כך בבנים, ששאלת הזהות כבר אינה נוגעת להם. יהודה מחתן את בניו עם כנעניות ומוליד
את המשיח מאישה כנענית, ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף.

מהדברים האלו משתמע ששאלת ארץ ישראל וחוץ
לארץ אינה שאלה פתורה בימי אבותינו, ומה שמחדד את השאלה הזאת הם שני נושאים: נשיאת
הנשים והרעב. מפליא לראות שבעצם רוב מעשי האבות סובבים סביב שני העניינים הללו של
מציאת נשים מארם ופתרון בעיית האוכל במצרים. נכון שבתוך זה יש הרבה גלגולים, אך
בעצם רוב דברי אבותינו על זה הם סובבים. תמצית ימי אבותינו היא שאלת ארץ ישראל הנוגעת
בשתי נקודות חיכוך של התמודדויות ואילוצים, שאלת הנשים ושאלת הפרנסה, שמוציאות אותם
מארץ ישראל במבנה משוכלל וסימטרי. הדבר אומר דרשני.

גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ

שני העניינים שחיי אבותינו סובבים סביבם-
נשיאת אישה ופרנסה- הם עניינים שעליהם סובבים החיים של כל אדם עלי אדמות. הם
ה”אל”ף-בי”ת” של התמודדויות החיים. אדם צריך לישא אישה ולדאוג
לפרנסתו. אצל האבות הקדושים אנו מוצאים שהעניינים הללו היו בעלי משקל עצום. כמעט
ואיננו מוצאים התלבטויות והתמודדויות אחרות שהם עסוקים בהם, אלא בבניין הבית,
בהישרדותו, וביכולת לאכול כפשוטו. מה בא הדבר ללמדנו?

נראה לומר שהאבות הקדושים מלמדים אותנו כיצד
בונים את חיי אומה בעולם הזה. אמנם יחידים יכולים לחיות ארבעים יום בלי לאכול ובלי
לשתות, לצום או לסמוך על נס, אך אומה שלמה אינה מנהלת כך את חייה. אנו מוצאים
בתולדות ישראל יחידים ובני עלייה שמצאו פתרונות שונים למצבי רעב ומחסור, כמו אליהו
שעורבים הביאו לו אוכל, או כמו רשב”י שהסתפק בחרוב ומעיין במערה. ישנם יחידים
שהגשמיות אינה מעניינת אותם. אולם דמויות אלה הם אפיזודה חולפת במהלך בנייתה של
אומה. בהתנהגותם הם מבטאים את היציאה מהעולם הזה, והם אינם מודל לבניית חיים שלמים
של אומה.

אבותינו הקדושים מהווים יסודות איתנים
לאומה שאינה מתעלמת מחיים מלאים בתוככי העולם הזה על כל ענייניו. זו הסיבה שכל
אבותינו הקדושים מתמודדים עם שאלת האוכל, אך הם אינם מסתפקים במועט, בעוני ורעב,
אלא דואגים לרווחה כלכלית ושפע חומרי. לכאורה בשנות הרעב אבותינו היו יכולים לבחור
בלית ברירה להסתפק במועט, למכור חלק מרכושם בתמורה למעט אוכל ולחכות לשנים טובות
יותר. אולם לא כך הם נוהגים. בשנות הרעב בוחרים אבותינו לרדת למצרים כדי להמשיך
לחיות את חייהם ברווחה כלכלית ובשפע גשמי בלא צמצום.

כשאבותינו נתקלים בבעיות פרנסה, שיקול
הדעת שלהם מורה להם להעתיק את מקומם למצרים ושם הם מוצאים ברכה וחוזרים בשפע גדול.
העושר הרב והשפע הגדול שאיתו שבים אברהם ממצרים ויעקב מארם, אינם עניין שולי אלא
חלק מרכזי בסיפור. האבות הקדושים טורחים לגדל עולם גשמי עצום ממדים. לכן לאחר
שיעקב ריצה את שנות עבודתו עבור נשיו הוא המשיך לעבוד אצל לבן בשביל שיהיה עשיר,
בשביל הצאן והבקר, לא בשביל פת לחם. אבותינו התמודדו עם הקושי הכלכלי בדרך שאינה
מסתפקת במועט וכך גם פתר להם הקב”ה- “וימצא מאה שערים ויברכהו ה’”.

התנהגותם של האבות מלמדת, שאבותינו לא היו
שקועים בעולם רוחני עליון שבו הדאגה לאוכל, לכסף ולרווחה אינה שייכת בו. לא עלתה
על דעתם של אבותינו המחשבה שיש סתירה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. התנהגותם של
אבותינו היא סימן לאומה כולה, שאינה יכולה להתעלם משאלת האוכל או להסתפק במועט
בטענות מטענות שונות, שאנו חיים חיים רוחניים והגשמיות היא דבר טפל. כל ההבנה של
מהי אומה לוקה בחסר אם האומה תתעלם מהצרכים הפיזיים הללו. האומה במהותה שייכת לכתחילה
לקישור אל החיים החומריים במלוא המשקל. לא בדיעבד, לא כחולשה, לא בלית ברירה ולא
בחוסר תשומת לב, אלא עם כל העוצמה. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.

התורה אומרת שבאופן מפתיע דווקא מתוך ההתייסרות
והקושי בנושא האוכל, היה לאבותינו שפע בגשמיות. בכל פעם שיש רעב, האבות יוצאים
וידם על העליונה, בשפע עצום. כך בפרשתנו, בשנת הרעב זורע יצחק “בשנה
ההיא”, ומוצא רווחה חומרית מופלאה- “וימצא מאה שערים ויברכהו ה’”.
יצחק אינו מקבל את המינימום ההכרחי בשביל קיומו, אלא שפע עצום. “ויהי לו מקנה
צאן ומקנה בקר ועבודה רבה”, אך הוא כלל אינו מעלה על דעתו שכל השפע הזה אינו
נצרך לו ולמשפחתו הקטנה, אלא הוא מקבלו בפשטות, כאב של אומה.

זאת ועוד. לא רק שערי פרנסה ושפע נפתחים
לאבות מתוך מצוקות הרעב אלא גם האלוקות שמתפתחת באומה וכל המדרגות העליונות
שמופיעות בה. אלה נולדות דווקא מתוך ההתחככות עם העולם הזה ומתוך הקושי הכרוך בפיתוח
החיים החומריים. גילויי אותות ומופתים בבית פרעה ואבימלך, חלומות אלוקיים והבטחות
לליווי וקשר מצד ה’ יתברך מופיעות מתוך אותן צרות. המאבק של חיי עולם הזה מוליד
חיים של דבקות אלוקית וקרבת ה’.

דְּרוּשָה הַכְרָעָה

האבות הקדושים עוסקים בשלושה נושאים
עיקריים: הישרדות, זהות יהודית וארץ ישראל, ובשלושת העניינים האלה הקב”ה יוצר
לחץ וסתירה. כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ ישראל, הקב”ה מציב בפניו שתי
אפשרויות- הישרדות או ארץ ישראל. אברהם בוחר בהישרדות ויורד למצרים בשנות הרעב. בסוף
פרשתנו ניצבת בפני יעקב אבינו ההתלבטות בין זהות יהודית לארץ ישראל, ויעקב בוחר
בזהות יהודית והולך לחרן. בסוף ימיו גם יעקב אבינו ניצב בפני ההכרעה בין הישרדות לארץ
ישראל, וכמו אברהם הוא בוחר בהישרדות ויורד למצרים.

לכל אורך הדרך הקב”ה דוחק את האבות
לשאלת “או-או”, והאבות צריכים להכריע ולבחור בדבר אחד. כל זה נכון אצל
אברהם אבינו ויעקב אבינו, אולם יצחק אבינו הוא יוצא דופן מבין האבות. בכל התלבטות
שיצחק עומד בפניה- בשאלת נשיאת אישה ושבר הרעב, הוא מכריע לטובת ארץ ישראל. עבד
אברהם הולך בשבילו לחרן למצוא את זיווגו, ובעת הרעב הוא מצטווה להישאר בארץ ולא
לרדת למצרים. יצחק אינו נמנע מההתלבטות והצורך בהכרעה, אולם בשני המקרים הוא מכריע
לטובת ארץ ישראל, גם כשאברהם מכריע עבורו בשאלת האישה או שהקב”ה מכריע עבורו
בעת הרעב. בסופו של דבר הכרעתו של יצחק לא מותירה ויתור על שום דבר, אלא הוא נשאר
בארץ ומקבל אישה, ונשאר בארץ ומוצא מאה שערים.

מדוע בכלל יש התנגשות בין הדברים? מדוע
עומדים האבות בהתלבטות ובצורך להכריע? אומה אינה חסק’ה על המים, אלא היא משחתת
ענקית שצולחת את דרכה בזרמיה האדירים של ההיסטוריה. יש בה עוצמות גדולות לאין
ערוך. כיוון שכך, היא אינה משייטת בקלות ואין מצב שהכול שלם בחיי האומה. תמיד יש
התלבטויות, קשיים ומאבקים, והדבר נכון לכל אורך תולדות ישראל. גם בימים המופלאים ביותר
בכל תולדות ישראל, ימי דוד ושלמה, ימי סיהרא באשלמותא, נאלץ שלמה המלך לקחת נשים נכריות
בשביל קשרי חוץ של ממלכתו, ודוד נאלץ להילחם מלחמות רבות. ומכיוון שנלחם, נבצר
ממנו לבנות את בית המקדש. לא ניתן להימלט מהצורך לעמוד בהתלבטויות ובדילמות, ותמיד
האומה צריכה להכריע- “או-או”. איננו כל יכולים אלא יש לנו גבולות
והגבלות. לכן עלינו להכריע. הדבר נכון בכל אדם פרטי, ונכון פי כמה וכמה באומה. הגבולות
הבסיסיים נוגעים לעצם יכולת הישרדות האומה. הצורך לשמור על קיום האומה הוא צורך
קריטי, ולכן האומה פועלת תמיד להגן על עצמה ביד קשה, כפי שכתב הרמב”ם
“הלכות מלכים ומלחמותיהם”.

וכיוון שכך היא אומה, גם אבותיה נמצאים
תמיד במאבק הישרדות ובחירה בין עניינים חשובים וקריטיים שעומדים על הפרק, בשמירה
על עצם הקיום ובנוגע לשאלות זהות בשמירה על אופים הרוחני ובזהירות מסכנת
ההתבוללות.

הצורך לשמור על נאמנות לאופי האומה הוא
חלק עיקרי מהתמודדות של כל אומה באשר היא. אין אומה שיכולה לשבת בשקט, וההיסטוריה
העולמית עם כל תסיסתה לא נוגעת אליה. אך אצל עם ישראל הדבר מופיע בתמצית ובחריפות
יתר. כל תולדות האומות שזורים בשאלות של זהות והישרדות. פעמים שאלת הזהות נשאלת רק
במצבי לחץ, ואז כוחם של האומות אינו עומד להם, הזהויות נאבדות השפות מתערבבות, והם
נעלמים, “עלה סנחריב ובלבל את כל האומות”. אולם האומה הישראלית, גם כשכל
הלחצים עוברים עליה, נשארת בזהותה. זה כל פשר המעשה של אבותינו בחיפוש נשותיהם. כך
מנהלים אומה. המאבקים שנאבקת האומה הישראלית לכל אורך ההיסטוריה הם חלק מתהליך
בנייתה. הקב”ה לא רצה לבנות כאן אומה שתצא מההיסטוריה או שתחיה לה בנחת בצד
של ההיסטוריה, אלא אומה שתשפיע ותשנה את ההיסטוריה.

עוֹלָמוֹת, נְשָמוֹת, אֱלוֹקוּת

מבין שלושת העניינים שהתמודדו עמם אבותינו,
שאלת הפרנסה, שאלת הזיווג ושאלת ארץ ישראל, פשוט שהנמוך והחיצוני מבין שלושתם הוא
שאלת הרעב והפרנסה. למעלה מכך היא שאלת הזהות ומעל הכול היא שאלת הארץ.

נראה לומר שהשלושה הללו הם כנגד החלוקה של
הבעש”ט- עולמות, נשמות, אלוקות. מדרגת “עולמות” שייכת להישרדות בעולם
חומרי. כאומה עלינו להיות חלק מהעולם הזה ולהשיג שפע כלכלי וחומרי. אומה חייבת
שיהיה לה את הרכיב הזה במלוא פארו והדרו. דרגת “נשמות” שייכת לשאלת זהותנו,
מי אנחנו. דרגת “אלוקות” שייכת לארץ ישראל, שיש בה השראת שכינה וגילוי
אלוקות. המצווה הראשונה שהצטווה בה אברהם אינה שייכת לנישואיו לשרה, בשאלת זהותו,
אלא לארץ ישראל, למקום גילוי האלוקות והשראת השכינה. “תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”.

יש מקום לומר שההתמודדות העיקרית של אברהם
אבינו היא בדרגת עולמות, בהישרדות. יעקב שעיקרו הוא בנין האומה הישראלית, שייך
למדרגת הנשמות וכל בניו “בני ישראל”. יצחק אבינו, עולה תמימה, עיקר
מדרגתו הוא אלוקות, ולכן הוא אינו עוזב את ארץ ישראל. מעלתו של יצחק היא שהאחיזה
באלוקות מיישרת גם את הנשמות וגם את העולמות. בארץ הוא מקבל הן את האישה אשר הוכיח
ה’ לעבד להיות לבן אדוניו, והן שפע חומרי שאין דומה לו- מאה שערים.

וּמֵבִיא גואֵל לִבְנֵי
בְנֵיהֶם

כל תוכן חייהם של אבות האומה משקף את
תולדות האומה עצמה- הוא המאבק על ההישרדות והמאבק על הזהות. כשנתבונן בעצמנו היום,
נראה שגם בגאולה ובלידת האומה מחדש שבאה מכוח האבות הקדושים, יש התחדשות של כוח
האבות באופן חריף יותר משאר ההיסטוריה. “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני
בניהם”. האבות הם מולידים את האומה והם שמולידים את צורתה השלמה בגאולה.

לידת האומה אצל אבותינו מתרחשת מתוך המאבק
על שלושת העניינים האלה: הישרדות, זהות וארץ ישראל. בדיוק במאבק הזה נתונים כעת גם
אנו, בדורות של גאולה. בתחום הזהות, אנו נתונים בבעיית זהות ובמצב קשה של
התבוללות. בוודאי בחוץ לארץ ולצערנו גם בתוך הארץ פנימה. אותה בעיה בנוגע לנשיאת
נשים שהייתה בימי האבות הקדושים קיימת גם היום באופן חריף ובצורה קיצונית, והשאלה “כי
לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” עומדת היום על הפרק במלוא עוצמתה.

גם בתחום ההישרדות אנו נתונים לאיומים על
עצם קיומנו: איראן, חיזבאללה, מדינה פלשתינאית, ארצות הברית, האיחוד האירופי. כל
אלה עוסקים בשאלת ההישרדות שלנו. לזכותו של ראש הממשלה ייאמר, שהוא עסוק וטרוד
בשאלת ההישרדות. שאלו אותו, איך תרצה להיזכר בהיסטוריה, והוא ענה, “כמי ששמר
על ביטחון ישראל”. שאלת ההישרדות אינה נוגעת רק לשמירה על ביטחון ישראל
ולניצחון על אויבנו מסביב, אלא נוגעת גם לשאלת המצב הכלכלי של האומה. איך מרימים
את מעמד הביניים ואת השכבות החלשות תוך כדי שמירה על ביטחון ושגשוג כלכלי לאומי. איך
האומה מתפתחת כלכלית תוך כדי התמודדות עם שאלת הישרדות. איך מתוך “ויהי רעב
בארץ” מוצאים מאה שערים.

כִּי אַתָּה
אָבִינוּ

יצחק אבינו הוא היחיד מבין האבות שעומד
בפני צורך להכריע, אך מכריע הכרעה ברורה לטובת ארץ ישראל. הוא היחידי שעומד בפני “או-או”
ולא נכנע. הוא נשאר בארץ, אך בסופו של דבר מרוויח הכול: הוא מקבל אישה מארם ומקבל
פרנסה בשפע רב בארץ ישראל.

הגמרא במסכת שבת דורשת את הפסוק “כִּי
אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ
אַתָּה ה’ אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ”[ד],
ואומרת שעיקר הגאולה יהיה דווקא על ידי יצחק אבינו[ה]. בהקשר
לדברינו יש מקום להסביר שהגאולה היא היכולת לעמוד איתן, כמו יצחק אבינו, בלי
התלבטויות והכרעות חלקיות מחוסר ברירה. במהלך ההיסטוריה היו המון אילוצים. בשביל
לשרוד נאלצנו להעתיק מקומנו לחוץ לארץ ואף את הזהות איבדנו במידה מסוימת. אולם
כעת, כשאנו חוזרים לארץ ישראל, עלינו לאחוז בארץ כיצחק אבינו ולעמוד איתן מול כל
האילוצים. הלחץ שהיה נדמה אצל אבותינו כהכרח להכריע כך או כך, בין ארץ ישראל
להישרדות או לזהות, אינו פועל אצל יצחק אבינו. לא כאברהם שאחז בהישרדות וויתר,
לשעה, על ארץ ישראל, ולא כיעקב שויתר על ארץ ישראל בשביל זהותו, אלא כיצחק אבינו, “כי
אתה אבינו”.

אומה שרוצה לגלות בהיסטוריה שלה אלוקות
בארץ, נמצאת במתח בין כל התפקידים העשירים שלקחה. היא לקחה תפקיד לקשור שמים וארץ,
לקשור אלוקות בתוך העולמות על ידי הזהות העצמית שלה- הנשמות. זה תפקידה עלי אדמות.
התפקיד הזה עובר טלטלות, אך מעלתו של יצחק אבינו היא, שהוא דבוק כל הזמן בגילוי
אלוקות, אפרו צבור על גבי המזבח. ומתוך שהוא דבוק בגילוי אלוקות יותר מכל אב אחר, כאדמו”ר
האמצעי, הגאולה באה על ידו ובזכותו.

היום אנחנו נמצאים במצב שאומות העולם
לוחצות עלינו מכל הכיוונים. לוחצות עלינו להצר את קיומנו ולוחצות עלינו להקים כאן מדינת
כל אזרחיה, לאבד את זהותנו הייחודית ולהתבולל. שאלות ההישרדות, הזהות וארץ ישראל
מתנגשות זו בזו. אפשר לומר שיש מצבים שאנחנו כמו אברהם, יש מצבים שאנחנו כמו יעקב,
ופעמים עלינו ללכת בדרכו של יצחק. מפרשתנו אנו לומדים שכיצחק אבינו, עלינו להישאר
בארץ. “גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך”. דווקא מתוך האחיזה בארץ מצא
יצחק את זהותו, כשרבקה הגיעה עד אליו, ומצא ברכה ושפע כלכלי, שהקב”ה בירך את
מעשה ידיו. נדמה לי שבימינו מתגלה כיצד האחיזה בדרכו של יצחק אבינו, גור בארץ
הזאת, היא השלמות של האבות. יצחק אבינו עומד בראש הפירמידה של האבות. אברהם הוא
הכנה, יעקב הוא סיום ויצחק הוא העיקר- נמצא בארץ, שורד ומתפתח, ושומר על הזהות.

בימים של גאולה, כשאנו מגיעים לשעה
שהאלוקות צריכה להתגלות בנו, למרות שהצורך בהכרעה עומד על הפתח, או לפחות יש הווה אמינא
כזאת, בכל זאת מתגלה שהכול הולך אל הגילוי העליון של ארץ ישראל, אל יצחק – “כי
אתה אבינו”. כשיש התלבטות בין הקפאת הבנייה להישרדות, צריך אומץ עצום לומר
שאין כאן התלבטות. זהו קרע עצום ואינו עניין של מה בכך. ובכל זאת, המחשבה שאם
נוותר על המאבק נגד הקפאת הבנייה יש לנו יותר סיכויים לשרוד – אינה נכונה.

הגאולה שלנו הולכת בדמותו של האדמו”ר
האמצעי, “גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך”. וכמו יצחק, דווקא גילוי האלוקות
של האחיזה בארץ ישראל והאחיזה בירושלים ובמקום המקדש, הוא שישפיע גם על הקיום והזהות
היהודית והוא שיביא את הפריחה והשפע. העולם החרדי טען שהזהות היהודית תישמר דווקא
בחוץ לארץ. אך היום כולם מבינים שבחוץ לארץ הפסדנו לאין ערוך מהזהות היהודית, ורק
בארץ יש זהות יהודית. עלינו לשוב ולראות כיצד למרות התחזיות הקודרות והאיומים מצד
האומות, בכל פעם שהעדפנו את האחיזה בארץ, דווקא אז חלה עוד התפתחות ועוד התקדמות.

יהי רצון שמתוך הדבקות באלוקיות המתגלה
בארץ הזו, “תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”, תתגלה הנאמנות לזהותנו, ומתוך
הדבקות בארץ ישראל נמצא בעזרת ה’ מאה שערים, וה’ יכונן את מעשה ידינו.

[א] בראשית
כו ב-ג

[ב] בראשית
כז מו

[ג]
בשיחה אחרת הארכנו לבאר שהשורש של האומה הוא תרח. בספר יהושע (כד ב)
נאמר “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור”, משמע, תרח
הוא אבותינו, שהרי בעצם כל האבות והאמהות הם צאצאיו.

[ד] ישעיהו
סג טז

[ה] שבת
פט ע”ב