גדור פרצי בבן פרצי – פרשת וישב

תָּמָר
וְרוּת

בפרשתנו
אנו פוגשים מהמורות ותסבוכות בדרך צמיחתו של משיח צדקנו. בירידת יהודה מאת אחיו יש
לכאורה השפלה ונסיגה בכוחו של יהודה, אולם בדרך מתמיהה ומופלאה דווקא משם נולד
משיח ‘בן פרצי’.

מעשה
לידתו של פרץ מיהודה ותמר הוא מעשה מופלא בדברי ימי משיח צדקנו, שאנו מוצאים
כדוגמתו פעם נוספת בלידתו של עובד מבועז ורות. ישנם קווי דמיון רבים בין המעשים
הללו. בשניהם נעשית הלידה על ידי ייבום ולא בזיווג רגיל על ידי חופה וקידושין. גם
מעשה הייבום המתרחש בהם לא נעשה על פי דרך התורה. התורה אומרת שהמייבם צריך להיות
אח ותו לא, אך במקרים שלפנינו המייבם הוא קרוב משפחה אחר. אצל יהודה המייבם הוא
חותן, ואצל בועז המייבם הוא דוֹד.

בדרך
כלל כל מעשה הייבום חל במקרה של פטירה בלא עת, וכל עניינו הוא מעשה גדול ונשגב-
לקרוא שם המת ולהחיותו. אולם כאן, מעשה הייבום נעשה לאחר מותם של אנשים אשר נפלו
וחטאו, שעל פניו לא היינו רוצים לזכור את דמותם ולקרוא על שמם. ער בכור יהודה – רע
בעיני ה’, ואונן גם הוא רע כאחיו ולא רוצה לייבם את תמר. חטאיהם הם חמורים- השחתת
זרע ופגימת הברית, ועל כך ה’ ממיתם. גם מחלון וכליון, בניו של אלימלך, יוצאים מן
הארץ לרעות בשדות זרים, ולוקחים להם נשים מואביות. בקרבת משפחה שכזו אין חובת
ייבום, ולכאורה אין לנו כל חפץ לקרוא על שם חוטאים אלו.

בנוסף
לזאת, בשני המקרים שלפנינו אנו מוצאים שהאישה שאותה צריך לייבם ולגאול נדחית
ומורחקת. לתמר נאמר- “שבי אלמנה בית אביך”[א], כלומר שיהודה אינו מקרב אותה אליו, ואף
אינו מייעד לה את שלה לכשיגדל, אלא משלחה מעליו. גם נעמי מנסה פעם אחר פעם לשכנע
את רות לשוב לבית אביה- “שובנה בנותיי”, “שובי אחרי יבמתך”[ב]. אך למרות שהנשים האלו נדחות ומורחקות, הן
מתעקשות להישאר במשפחה ולהתייבם, ואף יוזמות זאת בעצמן. אמנם בתורה אנו מוצאים
שמצוות הייבום מוטלת על האח הגואל להקים שם אחיו על נחלתו ואילו לאישה אין מצווה
להתייבם ואין לה בחירה בכך, אך במקרים שלפנינו יהודה ובועז אינם מקיימים את מצוות
הייבום ואילו תמר ורות הן שיוזמות את גאולתן, אף על פי שהן נדחות.

תמר
ורות פועלות בהיחבא ומכסות את מעשן שלא ייוודע, מפני שהמעשה שלהן הוא מעשה מזעזע
שיש בו פריצת גבולות. תמר מתחפשת לזונה ומביימת סיטואציה שבה היא זוכה להיגאל על
ידי יהודה, ואילו יהודה מחפש נואשות את הקדשה על מנת להשיב לה את שכרה, “פן
נהיה לבוז”. גם רות פועלת במעשה מופקר. היא באה אל בועז בלילה בהיחבא ושוכבת
למרגלותיו. בועז נבהל ממנה- “ויילפת”, ומורה לה ללכת חזרה לפני שיעלה
השחר כדי שלא ייוודע שבאה אישה אל הגורן[ג].

בשני
המקרים שבהם אנו עוסקים, הגואלים לא רוצים לייבם, וסופם – שהם מגיעים למצב מביך.
אונן לא רוצה לייבם את תמר, ולמרות שנותנים לו אותה הוא יודע “כי לא לו יהיה
הזרע” ומשחית את זרעו. טוב גם הוא לא רוצה לגאול את רות מפני שהוא לא רצה
להשחית את נחלתו[ד], ולכן התורה לא מותחת עליו ביקורת, לעומת
דרך פעולתו המגונה של אונן. לאור כל זאת יש להבין, מדוע משיח צדקנו יוצא מתוך
תסבוכות שכאלה? מדוע המשיח קרוי על שמם של חוטאים ונושא את שמם? ומדוע הוא נולד
בהיחבא, בדרך של פריצות והפקר?

וְלֹא
יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל

מדוע
מצוות הייבום, כפי שהיא מופיעה לראשונה אצל יהודה, נקשרת להולדת המשיח? מצווה זו
היא מצווה תמוהה מאוד, שכל מטרתה היא להקים את שם המת בישראל[ה]. התורה נותנת משקל משמעותי לעניין זה עד כי
מי שמסרב לעשות כן יש לנהוג בו את מעשה החליצה, מעשה שכולו כלימה וביזיון. מי שמסרב לייבם נקרא “בית
חלוץ הנעל”, כלומר, שאין לו יותר על מה לעמוד, כביכול נשמטה הקרקע מתחת
לרגליו, מפני ששם המת שהיה צריך להיות מולבש בדמותו נמחה מן העולם.

מהו
השם? לפני שנברא העולם היה ה’ אחד ושמו אחד, מפני שלשם ישנה אחיזה במהות הפנימית
ונגיעה בעצם לפני כל גילוי כלפי חוץ. בחסידות מסבירים שהשם נוגע אל העצם כמו הידות
של הכלים, המחזיקות את עצם הדבר. המהות הפנימית היא אשר מתגלה באמצעות השם הניתן
ברוח הקודש. פעמים אפילו שמות הגויים ניתנים מתוך נבואה ורוח הקודש, כפי שעבר נתן
לבנו את השם ‘פלג’- “כי בימיו נפלגה הארץ”[ו], בבחינת “ניבא ולא ידע מה ניבא”,
“שהיה עבר נביא שקרא שם בנו על שם העתיד”, ובסוף ימיו התפלגו[ז].

רבותינו
התחבטו מה פירוש קריאת שם המת שבייבום. הרמב”ן מפרש שאין הכוונה קריאת שם
כפשוטו[ח], והראיה- שבנם של בועז ורות נקרא ‘עובד’ ולא
‘מחלון’. אם קריאת שם המת הייתה בשמו ממש, אזי בועז היה צריך לקרוא לבנו מחלון. גם
בפרשתנו- זרח ופרץ לא נקראים על שם ער ואונן, ובכל זאת התורה מכנה את הייבום
‘קריאת שם’. מתוך שקוראים לבנים שנולדים בשמות אחרים ולא בשם המת, אנו למדים שאין
מדובר בקריאת השם בעצמו, אלא במשמעות אחרת. כך מובא בספרי הסוד שזרח ופרץ הם גלגול
של ער ואונן, משמע- בעצם חייהם הם ממשיכים את שמם.

כל
אדם הוא רק לבוש לשם שהוא מהות פנימית- “ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם,
טוב מבנים ומבנות”[ט]. לכן כאשר נולד עובד, עצם מהותו של מחלון
נמשכת בעולם, בין אם קוראים בשם מחלון, ובין אם קוראים בשם עובד. אונן גם הוא ידע
זאת היטב, “כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע”, בין אם יקרא לו בשמו של
ער, ובין אם לאו. הקמת שם המת על נחלתו ומצוות הייבום הינם ביטוי לכך ששמו של אדם
הוא עצמיותו, ובניו הם המשכו ומקימי שמו, למרות ששמם אינו זהה לשמו של אביהם.
העצמיות היא אשר מתגלגלת וממשיכה להיות נוכחת בעולם, ולא השם החיצוני.

עַל
יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי

קיים
קשר עמוק בין מצוות הייבום המבקשת להקים את שם המת, לבין דמותו של המשיח, אשר נולד
מסיפורי ייבום מופלאים, וכל מהותו היא הקמת שם.

לפי
דברי חז”ל, שמו של משיח הוא אחד הדברים שקדמו לעולם[י], כלומר, ששמו של המשיח הוא העיקר, ולא הוא
עצמו. שמו של המשיח השגור על לשוננו, נקרא תמיד על שם מישהו אחר- בר נפלי[יא], בן פרצי, בן ישי, בן דוד. כביכול אין לו שם
משל עצמו. גם השמות הנוספים למשיח בלשונם של חז”ל מלמדים את מהותו, שהכול
מופיע ממנו והוא פועל למען אחרים ולא לשם עצמו[יב]: מנחם- שהוא מנחם הכול, חנינה- שהוא חונן
הכול, צמח- שהוא מוליד ומצמיח את הכול. אחד מן השמות המופלאים למשיח מופיע בפסוק
“וְזֶה שְּׁמוֹ אֲ‍שֶׁר יִקְרְאוֹ ה’ צִדְקֵנוּ”[יג]. לפי הנאמר שם שמו של המשיח הוא שם
הוי”ה, כמו גם שמה של ירושלים- “וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה’ שָׁמָּה”[יד].

על
משמעות הקמת השם אנו למדים מהסיטרא אחרא בדרך של “לעומת זה”: משיח השקר
של הנצרות לא נקרא בישראל בשמו, אלא מכונה בשם- “יימח שמו וזכרו”[טו]. ‘יימח שמו’ זה ה’לעומת זה’ של הייבום. כל
מטרתו של הייבום הוא להקים שם המת “וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל”[טז]. לעומת משיחי השקר, משיח צדקנו מופיע בשביל
“לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל” שלא יימחה.

אדם
שמת בלא להניח בנים, שמו לא נמשך בעולם. העצמיות שלו מתפוגגת ואין לה יותר תיקון.
עם מותו הוא מותיר אחריו היעדר שאין לו השלמה, וכל השלשלת של ההיסטוריה והתולדות
מימות אדם הראשון עד המשיח נגדעים אצל אותו אדם[יז]. אולם בימות המשיח כל החלקים האבודים שאין
להם המשך ואין להם זכר, יבקשו את תיקונם. המשיח הוא אשר יתקן את התולדות הגדועות
והפרוצות הללו, מפני שכל מהותו של המשיח הוא התיקון “לבלתי יידח ממנו
נידח”[יח], “ולא ייפול צרור ארץ”[יט]. המשיח בא לתקן את הכול, ואינו יכול לסבול
היעדר ומחסור של אדם מישראל. כל מהותו של משיח שייכת לעיסוק בשאלה הגדולה כיצד
יתקיים בכל מצב ‘בלתי יידח ממנו נידח’. זו הסיבה שכל שושלתו של המשיח עצמו מושתתת
על הקמת שם למי שהותיר אחריו חלל. המשיח של הסיטרא אחרא לעומת זאת, הוא ההיעדר
בעצמו, לא רק כתפילה אלא כקביעה מוחלטת- ‘יימח שמו וזכרו'[כ].

תכונתו
של המשיח, שהוא מביט על העצמיות כמו שהיא הולכת בצורה מפותלת ונסתרת: פרץ הוא
ממשיכו של ער, ועובד הוא ממשיכו של מחלון, למרות שעל פניו זה לא נראה כך. הם אינם
קרויים על שמם ולא ממשיכים את מעשיהם, ואף על פי כן, בביאת משיח צדקנו כאשר השרשרת
הזו תיסגר, ייוודע בגלוי שאכן הוקם שמם של אלו שחייהם נגדעו, ושמם לא נמחה מישראל
לדורות עולם. עובד הוא מחלון, ישי הוא מחלון ודוד הוא מחלון. דוד אף משלים את
היעדרם של ער ואונן, ומשיח משלים את ההיעדר כולו.

משיח
צדקנו הוא הביטוי לשלמות המהות הפנימית של כל גילוי אלוקות שבעולם. לכן שמו של
משיח קדם לבריאת העולם. כשמתגלה כוחו של משיח, שאין לו שם פרטי אלא רק את השם של
כל הופעות האלוקות בעולם, “וזה שמו אשר יקראו ה’ צדקנו”, אז נעשה תיקון
שלם לכל מי שנגדע שמו.

המשיח הוא כמו אותו גרעין הטמון באדמה ומרקיב. הסרחון שולט בו, ולא נותר בו מאומה מלבד ‘קסטא דחיותא'[כא],
נקודת חיות זעירה, אשר ממנה צומח הכול. כך
המשיח “צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח”[כב], אשר חוזר עד נקודת ההעלם וההיעדר ומצמיח
משם את הכול. הוא נוגע במקום שבו הלבושים לא תופסים מקום, כנקודה נצחית למעלה
מההתגלות בזמן ובדורות, ומביא משם את השלמות. זהו שמו ומהותו של משיח.

לא
רק דרכו של משיח בן דוד מתבארת בפרשתנו, אלא גם דרכו של משיח בן יוסף, בדמותו של
יוסף הצדיק, “יסוד עולם”, במידת היסוד, אשר כל מהותו היא שמירת הברית.
הצדיק הולך רק בדרך הטוב. אין אצלו כל השחתה, נפילה ופגם, וזרעו לא הולך לבטלה.
ממילא אין היעדר, ואין מה שזקוק להשלמה. באופן זה, תורת משה מורה ומדריכה אותנו
למצוא את דרך הטוב הנכונה בעולם שיש בו טוב ורע, כדרכו של הצדיק. לעומת זאת, תורתו
של משיח, שתורתנו הבל בפניו, היא תורה המלמדת כיצד להפוך רע לטוב, וכיצד כל הרע
וההיעדר אינם נידחים אלא שבים וקיימים. תורה זו מתגלה בדמותם של יהודה ושל משיח בן
דוד, שאינם בעלי סגולה שתמנע כל השחתה, אלא בתחילתם מופיעים בהם פגם הברית,
פריצות, היעדר והשחתה, אך סופם הוא תשובה מופלאה[כג].

בכל
תולדותיו של המשיח ישנה הליכה אל הרע, והמשיח עצמו נולד מעומק ההיעדר והרוע: מדרכם
של בנות לוט הבאות על אביהם, מדרכם של ער ואונן שפרץ נושא את שמם, ומדרכן של תמר
ושל רות. המשיח הולך בדרך שהיא למעלה מדרך הבחירה בטוב, כפי שמורה משה רבנו, אלא
דווקא בדרך העלאת הרע. זהו כוחו: להחזיר את כל הנשמות האבודות והמושחתות למקום של
בעלי תשובה, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו.

העלייה
מההיעדר לקריאת שם היא מופלאה, ואותה יכול לעשות רק המשיח שמשל עצמו אין לו כלום,
אשר נושא את שמו של ה’, “וזה שמו אשר יקראו ה’ צדקנו”. ה’ יתברך הוא אשר
פועל דרכו ברחמיו העצומים לקבץ את הכול, לבלתי יידח ממנו נידח. הוא שמקבץ את
האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, ואת כל אלו שנמחו ונשחתו לגמרי. זו סגולתו
של משיח.

מַה
פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ

במצוות
הייבום מתגלה פריצת גבולות עצמית: מי שמוכן להתמסר לייבום חייב למחוק את שמו,
מהותו ולבושו שלו, ולהשיל מעליו את עצמו על מנת להקים את שם אחיו המת[כד]. טוב, בועז, אונן ויהודה לא רוצים לעשות צעד
כזה, ומסרבים לייבום. בועז לא פונה מעצמו לייבם את רות, כמו גם יהודה. הם אינם
רוצים לוותר על זרעם לטובת הקמת זרע לאחר.

הייבום
הוא גילוי של פריצת גבולות עצמית מעצם העובדה שאי אפשר לייבם בלא לעבור איסור
דאורייתא של עריות- אשת אח. במצוות הייבום התירה התורה איסור זה, אך בלא ייבום, אם
האח השאיר זרע, זהו איסור עולמי. התורה מורה לכתחילה שזה המצב שצריך לפרוץ, אפילו שאין הדבר פשוט
כלל ועיקר.

אצל
תמר ורות פריצת הגבולות שבייבום מתגלה במשנה תוקף. שתי הנשים הללו אשר נושאות את
שמו של המת, מעיזות לפרוץ את כל הגבולות ולהסיר מעליהן כל לבוש, על מנת לקרוא שם
המת על נחלתו. חז”ל אומרים שתמר היא ביתו של שם בן נח[כה]. כלומר, תמר נולדה מעצמיות עניין השם, אך
כבת היא אינה נושאת אותו והוא נותר מופשט מהעולם הזה. על כן היא מבקשת להינשא עם
מי שכבר יש לו שם,
לבוש וגילוי בעולם. היא מבקשת לפרוץ את גבולותיו של מי שמצד עצמו כבר לא מסוגל
לפרוץ את גבולותיו, ולהתלבש במה שלמעלה מלבושיו. תמר מבקשת מאונן שיפשוט את לבושיו שלו, על מנת
להגיע לשם של ער. היא לא מבקשת להגיע לשם של הלבוש הרע שלו, אלא לשם העצמי שלו,
לשם המשיח שקדם לבריאת העולם. אונן טוען לעומתה שהוא לא יכול כי לו בעצמו יש שם.
אונן הוא גואל שנופל, “בר נפלי”. הוא הולך לייבם את תמר אך לא עומד בכך.
אונן הוא עומק העומקים של משיח בצורתו הנפולה, ולכן פגם הברית נקרא על שמו. אכן,
גם ער חָטא, אך ער לא התמודד עם עומק העצמיות שמתגלה בהתמסרות לקרוא שם של מי
שנפל. טוב, הגואל של רות, טוען שהוא לא יכול לגאול אותה, אך הוא לא נופל ממדרגתו
כמו אונן, אלא נשאר בתוך ‘דעת טוב ורע’.

תמר תובעת גם מיהודה שיפשוט את לבושיו, אך על מנת שתמר תוכל לפרוץ את הלבוש שיהודה כבר לבוש בו,
מוכרח להתרחש זעזוע נוראי.
הזעזוע המאפשר את השלת הלבוש לטובת הקמת שם המת במצוות הייבום שבתורה, הוא פריצת
הגבולות של היתר עריות. תמר, האישה שלית ליה מגרמיה כלום, פורצת את הגבולות בצורה
חריפה יותר. היא מתחפשת לזונה ומתנהגת כאחת שאין לה כל גבולות. היא יושבת על הצומת
פרוצה לכל רוח ולכל עובר ושב. אין לה אפילו דמות נשית להיות כלי, אלא היא קרקע
עולם. כמובן שתמר עושה זאת רק כתחפושת ולבוש ליהודה ולא לאף אחד אחר, ובכל זאת יש
במעשיה פריצת גבולות מזעזעת. בניגוד לתמר, אצל רות שקרובה יותר להופעתו של משיח,
נעשים הדברים בצורה מתונה ומתוקנת יותר. היא הולכת אל בועז בהיחבא במעשה שפורץ
גדרי הצניעות, אך לבסוף הוא שומע ממנה ומתרצה- “היטבת חסדך האחרון מן
הראשון”.

הקב”ה
הוא אשר מגלגל את תמר ויהודה להפקר כזה, בשביל לתקן את כל ההיעדר שבעולם.
חז”ל אומרים שיהודה ראה שיש פרוצה על הדרך, הסיט עיניו והמשיך ללכת, אך מלאך
של תאווה התגבר עליו והסיט אותו- “ויט אליה אל הדרך”[כו]. כל זאת על מנת שמתוך הפריצות הזאת ייוולד
בן פרצי.

כל
תוקף השלמות של לעתיד לבוא תלויה במקום של פריצת הגבולות העצמית, שלית ליה מגרמיה
כלום. כמו דמותן של תמר ורות, כך דמותו של המשיח מסוגלת לפשוט את כל הלבושים
וכביכול להישאר ללא עצמיות, ללא מהות, וללא כלום על מנת להקים את שם המת ולהקים את
ה”בר נפלי”, ו”סוכת דוד הנופלת”, לבלתי יידח ממנו נידח[כז]. כפי שכותב מרן הרב קוק זצ”ל:

מי שהוא ממידת המלכות לית ליה מגרמיה כלום… ראוי
הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכול וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה
באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב של כל המידות, כל התכונות, כל
הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו
הרי הם עצמיותו ממש, כיוון שעצמיות מיוחדת גידרית בפני עצמו אין לו כלל… ומידה
זו היא מידת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים
עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם. מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם
אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ה’ העליונה…”[כח].

אַל
יִוָּדַע

הייבום
של איש ואחיו, כמו זה המתרחש אצל תמר ואצל רות, נעשה בלא ידיעת המייבמים ובאופן
שלמעלה מכל דעת. “אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן”[כט]. זאת, לעומת הקשר בין איש לאשתו שהינו קשר
של דעת- “והאדם ידע את חוה את אשתו”[ל].

משה
רבנו הוא שורש לספירת הדעת, והוא נותן תורה המלמדת כיצד להתמודד במציאות של עץ
הדעת טוב ורע. לעומת זאת, תורתו של משיח באה ממקום של “אל ייוודע”, כאשר
הגואל פושט את כל ידיעותיו, כמו יהודה שלא יודע מה לעשות עם תמר ואומר-
“הוציאוה ותישרף”. רק כאשר יהודה מגלה למי הרתה תמר הוא מתעורר, ומבין שבאמת
הוא לא היה יכול לפשוט את עצמיותו ולהתלבש בער ואונן, ורק תמר היא שיכלה לעשות
זאת. בסופו של דבר יהודה מודה ומצדיק את מעשה תמר- “צדקה ממני”, כמו גם
בועז המודה במעשיה של רות. הצדקת מעשי הנשים הללו היא בדיעבד, אולם לכתחילה כל
מעשה קריאת השם צריך היה להיעשות בדרך שלמעלה מהדעת.

“אל
ייוודע” הוא גם המקום שיהודה ותמר נמצאים בו בסופו של דבר. לאחר שיהודה מצדיק
את תמר נאמר “ולא יסף עוד לדעתה”[לא]. מתוך הכתובים איננו יודעים מה קרה שם בעצם.
האם “לא יסף” הכוונה לא הוסיף, או לא פסק[לב]. חז”ל אומרים שגם בועז לא יסף לדעת את
רות, כפשוטו, משום שהוא מת באותו יום[לג]. כלומר, מחמת אותו מעשה בועז פשט את הלבושים
שלו והתגלה בו ש’לית ליה מגרמיה כלום’. אמנם היו לבועז עבדים ושפחות, רכוש ושדות,
אבל בעצם הוא בא לעולם בשביל להוליד את עובד, ולאחר שהולידו תם תפקידו בעולם. בועז
פשט את לבושיו ואין לו דמות משל עצמו. זוהי דמותו של המשיח שאין לו שם משל עצמו-
כנשמתו של בועז אחרי שנפטר מן העולם, ומציאותו של יהודה לפני שנודע לו. המקום של
אי הידיעה הוא המקום שיכול להשלים את כל ההיעדר, את כל החלושות ואת כל הנפילות של
העולם הזה. על כך אומר החכם מכל אדם: “יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט”[לד].

בעולם
הלבושים, כל הנפילות והפעמים שבהם הלבוש לא יצא אל הפועל, הן אבידות שאין להן
השבה- “מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות”[לה]. אולם, בעולם שמו של משיח מתגלה שהלבושים הם
רק עוד אפשרות לגילוי שמו. המשיח אשר נושא את שם ה’, “זֶה שְּׁמוֹ אֲ‍שֶׁר יִקְרְאוֹ ה’ צִדְקֵנוּ”, יש בו גילוי
אלוקות דרך כל הנפילות בעולם, ממש כשם שיהודה שבשמו חקוק שם הוי”ה מודה ואומר
על מעשיה של תמר- “צדקה ממני”. הקב”ה כביכול מתגלה ברוחו של משיח
אשר קדם לעולם ואינו משתעבד לעולם באיזה לבוש, אלא תמיד עומד אחר כתלינו. כל
הנפילות מתגלות אף הן כחלק מן התיקון, ואדרבה- הנפילות הן השער שעל ידן מתגלה שמו
של משיח ורוחו של משיח מבין הגילויים והלבושים- “עומד אחר כתלינו משגיח מן
החלונות מציץ מן החרכים”[לו]. יהי רצון שנזכה להתגלות משיח בן דוד שיגדור
כל פרצה וישלים כל היעדר, “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”.

[א] בראשית לח יא

[ב] רות א יב ; טו.

[ג] רות ג יד

[ד] לפי דברי רבותינו טוב הוא הגואל- “טוב ואלימלך ובועז אחים
היו” רות רבה, ו ג. “פלוני אלמוני” המוזכר במגילה הוא טוב, ומפרש
רש”י שהוא נקרא “פלוני אלמוני” ולא התפרש שמו, משום שהוא לא רצה
לגאול, וכך נהגו הקדמונים שלא להזכיר שמו של אדם שעשה מעשה שלא כהוגן.

[ה] דברים כה ה-י: “כִּי
יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת
הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה
וְיִבְּמָה וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא
יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת
יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן
יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי וְקָרְאוּ לוֹ
זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּה
וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל
רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר
לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ
הַנָּעַל”. 

[ו] בראשית י כה

[ז] רש”י שם, לפי סדר עולם א

[ח] רמב”ן, בראשית לח ח

[ט] ישעיהו נו ה

[י] פרקי דרבי אליעזר ג

[יא] סנהדרין צו ע”ב

[יב] סנהדרין צח ע”ב

[יג] ירמיהו כג ו

[יד] יחזקאל מח לה. ילקוט שמעוני
ירמיהו כג סימן שד: “א”ר שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן: שלשה נקראו על
שמו של הקב”ה אלו הם: צדיקים ומשיח וירושלים. צדיקים שנאמר “כל הנקרא
בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו”. משיח דכתיב: “וזה שמו אשר יקראו
ה’ צדקנו”. ירושלים דכתיב:” ושם העיר מיום ה’ שמה” – אל תקרי שָׁמָּה אלא שְׁמָהּ, טיבוי
לקרתא דשמה כשם אלהה.

ראה מרן הרב קוק זצ”ל, אורות התחייה, פרק ל”ב: “אופייה של
הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת
ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כוחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה,
אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים
עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכוחותיה
הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכול הוא אור ד’ וכבודו,
אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת
היא, אבל באמת הכול קודש ואלוהי הוא. רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה,
אז יוחל אור אלוהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה
שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכול אור אלוהי עולם אלוהי ישראל הוא, “וזה שמו אשר יקראו ד’ צדקנו”,
“ושם העיר מיום ד’ שמה”. מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים,
שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב”ה וכל חיליו יבאו אליה,
ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח
נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע
אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד’ נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב
יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא
דכופתא דחמריה”.

[טו] גם משיחי השקר שבתאי צבי
ויעקב פרנק מוזכרים בדברי רבותינו עם הסיומת שר”י – שם רשעים ירקב.

[טז] דברים כה ו

[יז] אד”ם ראשי תיבות –
אדם, דוד, משיח.

[יח] שמואל ב יד יד

[יט] עמוס ט ט

[כ] אם כי אפילו משיחי השקר יתוקנו ודאי על ידי משיח צדקנו. ראה דברי
מרן הרב קוק זצ”ל, שמונה קבצים ב כט: “התשובה הנועדה לישראל, לרומם את
קרנם בגאולה שלימה, תבוא על ידי השבת עוז רוח הקודש, שהוא הסגולה הנבואית בהתחלתה,
המתפשטת על כל האומה כולה. ומתוך שרוח עליון זה מתאמץ להופיע, כל רוחות קטנים ממנו
מתגרשים ונדחים. התוכן המיוחד לישראל בתור עם לבדד ישכון, לא יתברר על ידי מעשים
חיצוניים, ולא על ידי דברים לימודיים, כי אם על ידי הרמת חייהם בסגולתם הפנימית.
תוצאת הדבר תבוא על ידי רצון כביר פנימי, שיבררוהו גדולי הנשמה, המכירים את הליכות
דופק החיים של כללות האומה כולה. והם הם בעלי הסוד העליונים, אשר יעלו את כל
הירידות, בין שלהם, בין של כלל ישראל, בין של כל הנפלים אשר עמדו להיות משיחים
ונפלו ונוקשו ונשברו, הנה נתפזרו ניצוציהם, ומבקשים תיקון חי וקיים ביסוד דוד מלך
ישראל, רוח אפינו משיח ד’. ורוחא דמשיחא הולך הוא באור תורה הפנימית, וכל מה
שיתאמצו גדולי טהורי לב ללחום נגד שכחתה של תורה העליונה והעלמתה, יתעורר כוח
התחייה הלאומית יותר ויותר, ויסיר מעליו הבגדים הצואים שלו, וילבש בגדי קודש,
ויוכר לכל ישראל ולכל העולם שפעמי דלים אלו עקבות גאולת עולם הם, לישראל ולעולם
כולו, לכל אשר יחובר אל החיים, ולנשמות ישיני עפר, המצפים גם הם ליום גאולה, לאור
חדש על ציון. הדברים היותר גדולים נעוצים הם בשכל כזה, שהוא באמת רצון, באין הפרש
בנקודותיהם, וחיים ברצונו”.

[כא] זוהר חלק א דף
פג ע”א: “ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא דלבא”.

[כב]
זכריה ו יב

[כג] לעומת הפן הגברי המתגלה
בספירת היסוד אצל יוסף, הדוכרא, בספירת המלכות מתגלה הפן הנשי- הנוקבא. כך אנו
מוצאים שבשני המקרים, הן אצל תמר והן אצל רות, מתגלה ההיעדר בדמותה של אישה, שלית
ליה מגרמיה כלום, אשר יוזמת ופועלת בפריצת כל הגבולות על מנת להקים את שם המת בכל
דרך. גם המגילה העוסקת בהולדת המשיח נקראת דווקא על שם אישה- “מגילת
רות”, ולא “מגילת בועז”.

[כד] לכן בימינו בטלה מצווה זו
ואנו רק חולצים ולא מייבמים. ניתן לומר שכשהסיטרא אחרא החל להשתמש בעניינו של
המשיח, פסק מעשה הייבום להיות לכתחילה והחליצה תפסה את מקומו. זאת משום שכל מעשה
הייבום הוא מעשה משיחי, כפי שהסברנו.

[כה] בראשית רבה פה יא

[כו] בראשית רבה פה ח

[כז] הרב שבתאי סלבטיצקי, משפיע
חב”די מיוחד, סיפר על הרב גופין, שאמר באחת ההתוועדויות: “הקב”ה
רוצה את העצמיות שלנו, לא את הלבושים, צריך להוריד את כל הלבושים”, והוא
הוריד את הקאפלוצ’, וזרק אותו מעליו.

[כח] אורות הקודש ג עמ’
קי”ז, “העצמיות בכנסת ישראל”.

[כט] רות ג יד

[ל] בראשית ד א

[לא] בראשית לח כו

[לב] סוטה י ע”ב; ספרי
במדבר פח

[לג] רות זוטא ד יג; ילק”ש
רות תרח

[לד] קהלת י א

[לה] קהלת א טו

[לו] שיר השירים ב ט