הלוא לאלקים פתרנים – פרשת וישב

מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ

פרשתנו פותחת בסיפור חלומותיו של יוסף ומסיימת בסיפור חלומותיהם של שר
המשקים ושר האופים. מה עניינו של החלום? לימדונו חכמינו שהחלום הוא אחד משישים
בנבואה[א]. בתורה נאמר
שהקב”ה מדבר אל הנביאים בחלום- “בחלום אדבר בו”[ב]. כך
מצינו גם אצל יעקב אבינו, שחלום הסולם שחלם היה חלום של התגלות אלוקית, “והנה
ה’ ניצב עליו”.

כך הם גם חלומותיו של יוסף המופיעים בתחילת פרשתנו. כאשר יעקב אבינו שומע
את חלומותיו של יוסף, הוא מתייחס אליהם כנבואה ממשית. לכן הוא תמה: “הבא נבוא
אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה”[ג], משום
שהדבר לא הולם את המציאות, שהרי רחל כבר נפטרה. רש”י בפירושו מתייחס גם הוא לחלומו
של יוסף כמראה נבואי, אך מציין שאין חלום בלא דברים בטלים[ד]. כיוון
שהחלום הוא בחידות ולא במראה, לעולם יש בו כמה פרטים שאינם מדויקים. כך בחלומו של
יוסף, יעקב לא ידע שהדברים מכוונים לבלהה, שגידלה את יוסף כבנה.

בסיום פרשתנו אנו קוראים אודות חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים. ויש
להבין: האם גם חלומותיהם של שני הגויים המצריים הללו שנמצאים עמוק בתוך ענייני
העולם הזה, הם בגדר חזיון נבואי? כיצד ייתכן הדבר, ומה זכו השניים הללו לקבל נבואה
בחלומם?

מקומם של השרים המצריים הללו בתוך סיפורו של יוסף מצריך עיון. בצורת
הממשל שאנו מכירים, תפקידם של השרים הוא לשכלל ולפתח את ענייני המדינה- אוצר,
חקלאות, בטחון ומדע. בניגוד לכך, כאן אנו מוצאים שכל שרי מצרים ממונים על בטנו של
פרעה! – שר האופים, שר המשקים ושר הטבחים. מה פשר הדבר? עוד יש להבין מה משמעות
חלומותיהם בהקשר לסיפורו של יוסף. כמובן שלפי פשט התורה, על ידי החלומות הללו גלגל
הקב”ה את גאולתו של יוסף מבית האסורים. ובכל זאת נשארת השאלה, מדוע גלגל
הקב”ה את הישועה דווקא באמצעות חלומות הנבואה של השניים הללו, ולא בדרך אחרת?

לאור דברינו תמוהה אף העובדה שחלומו של שר האופים מפורט בפרשה, שהרי שר
האופים נתלה, ולכאורה רק חלומו של שר המשקים נצרך ליוסף, ומה עניין יש בחלום זה? יש
מקום לומר שאנו זקוקים לשר האופים כדי להראות את גדולתו של יוסף כפותר חלומות. הרי
פיתרון חלומו של יוסף עצמו, “והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי”,
הוא פשוט ומתבקש. ואילו חלומו של שר האופים שיוסף פותרו לרעה וללא חנופה, אכן
מצריך יכולת מיוחדת, ובאמצעותו מתגלה יוסף כפותר חלומות.

בכל זאת, הדבר תמוה: לא רק שהשרים הללו חולמים חלומות, לא רק שהחלומות
אמת, אלא שחלומותיהם נכתבו בתורה לדורות עולם. כביכול יש בהם נבואה שנצרכה לדורות!
מהי משמעות הדבר? מה לנו ולחלומותיהם?

השאלה על מקומם של החלומות בסיפורו של יוסף מתעצמת נוכח העובדה שגם הפרשה
הבאה פותחת בחלומות, חלומותיו של פרעה. כלומר- כל סיפור הישועה של יוסף בא על ידי
החלומות. עניין מופלא זה מצריך פתרון וביאור. מה עניינם של החלומות, מה עניין
חלומותיהם של המצרים בסיפור זה, ומדוע הם הוצרכו לדורות?

חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ

בדומה לחלום יעקב ובדומה לחלומו של יוסף, גם את חלומותיהם של שר המשקים
ושר האופים הסבירו חז”ל כחלומות נבואיים. סוגיה שלמה במסכת חולין דנה בפרטי
חלומו של שר המשקים ומפרשת אותם כמשל ורמז לעניינים אלוקיים, נשגבים ונעלים:

תניא, רבי אליעזר אומר: גפן זה העולם,
שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב, ‘והיא כפורחת עלתה נצה’ אלו האמהות, ‘הבשילו
אשכלותיה ענבים’ אלו השבטים.

אמר לו רבי יהושע: וכי מראין לו לאדם מה שהיה? והלא אין
מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות! אלא גפן זה תורה, שלשה שריגים
אלו משה ואהרן ומרים, ‘והיא כפורחת עלתה נצה’ אלו סנהדרין, ‘הבשילו אשכלותיה ענבים’
אלו הצדיקים שבכל דור ודור.

אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו
למודעי דמוקים ליה כוליה בחד מקום. רבי אלעזר המודעי אומר: גפן זה ירושלים, שלשה שריגים זה מקדש מלך
וכהן גדול, ‘והיא כפורחת עלתה נצה’ אלו
פרחי כהונה, ‘הבשילו אשכלותיה ענבים’ אלו נסכים[ה].

לפי דעת רבי אליעזר, חלומו של שר המשקים רומז לאבות, האמהות והשבטים. ר’
יהושע טוען כנגדו, שמכיוון שמדובר בחלום נבואי שמרמז על העתיד ולא על העבר, הוא
רומז לדברים אחרים: תורה, משה ואהרון, סנהדרין וצדיקים שבכל הדורות. רבן גמליאל טוען
שעדיין פירושים אלו אינם מספיקים משום שמדובר במקומות שונים, ולכן הוא מביא את דעת
ר’ אלעזר המודעי שמפרש את החלום כרמז לירושלים, בית המקדש, מלך, כהן גדול, פרחי
כהונה ונסכים.

מדרש חז”ל נוסף בבראשית רבה מייחס משמעות נוספת, מטא-היסטורית,
לחלומו של שר האופים, ומפרש את חלומו כרמז לארבע מלכויות הרשעה, כפי שהן מופיעות
גם בפיוט “מעוז צור”- בבל, מדי, יוון ורומי:

והנה שלושה סלי חורי – אלו שלוש
מלכויות הראשונות.

ובסל העליון מכל מאכל – זו מלכות הרביעית
שמכתבת טרימוסיאה מכל אומות העולם.

והעוף אוכל אותם – ומשאכל את העליון
אחר כך אוכל את התחתון[ו].

במדרש הגדול נאמר “והעוף אוכל אותם – זה מלך המשיח”, כפי שנאמר
בברית בין הבתרים “וירד העיט על הפגרים”. מדרש זה משווה את חלומו של שר
האופים למחזה המופלא של ברית בין הבתרים שחזה בו אברהם אבינו!

רבותינו ממשיכים ומביאים עוד פירושים רבים ומופלאים לחלומות הללו, כמו גם
בזוהר הקדוש, וכולם מניחים שמדובר בחלומות שיש בהם נבואה מופלאה. ויש להבין: מה
ראו חז”ל לייחס לחלומות הללו משמעויות כה נשגבות, אלוקיות ונבואיות? כיצד שר
המשקים שכל ישותו שייכת לשתייה ושוכרה של הפרעונים, זכה לנבואה כזאת? ומדוע זכה גם
שר האופים לנבואה, שלכאורה אין בה כל צורך?

וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

יש מקום לתרץ שהיעד של כל חלומות הנבואה הללו הוא יוסף הצדיק, ואילו
השרים- אינם נחשבים כלום, כמאן דליתא דמיא. ובכל זאת יש להקשות, מה זכו הם להיות
משמשים ליוסף?

נראה לומר שמשום שספר בראשית כולו הוא תמצית ההיסטוריה כולה והצופן הגנטי
של ההיסטוריה, “מעשה אבות סימן לבנים”, כך גם חלומותיהם של שר האופים
ושר המשקים צריכים להתפרש בראייה רחבה זו. כפי שכל ספר בראשית הוא תמצית לכל מה
שיבוא בהמשך ההיסטוריה, כך מצרים, מלכות הרשעה, היא התמצית של ארבע המלכויות
השולטות במהלך ההיסטוריה, וכוללת את כולן.

לכאורה אפשר היה שיוסף ייגאל מבית האסורים באופן אחר לגמרי, בלי מלכים
ושרים גויים, אלא רק בכוחו שלו. כגון שיעשה ניסים בבית הסוהר, עד שכולם יתפעלו ממנו
ויהללו אותו אצל פרעה. אולם, לא כך גלגלה ההשגחה. ההשגחה גלגלה כך שהשרים במצרים חטאו,
נאסרו, חלמו חלומות, ופתרונו של יוסף הביא בסופו של דבר ליציאתו מבית האסורים
דווקא מתוך יחסיו עם המצריים הללו.

כמו פעמים רבות בספר בראשית, אנו עדים למתח המתקיים בין האומה הישראלית לאומות
העולם, אשר דווקא מתוכו גדלה האומה ופורחת, “והיא כפורחת עלתה ניצה”.
האומה הישראלית אינה נמצאת לבדה בעולם, אלא ישנן שבעים אומות סביבה. מעלתם של
ישראל מובחנת דווקא מתוך קיומן של שאר האומות, מתוך התמודדות עימן ומתוך משא ומתן
עימהן. זו הסיבה שרש”י פותח את פירושו לתורה בעיקרון “כוח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גויים”, משום שהתורה מלמדת מי הן האומות ומהו היחס בינן
לבין ישראל.

דמותו של יוסף מאופיינת בכך שהיא גדילה בחיכוך עם אומות העולם. יוסף יורד
לגלות במצרים, עובד ונאסר שם. לאחר מכן הוא מותר מבית האסורים, עולה לגדולה, נעשה
משביר לכל אחיו, ולבסוף מוריד את ישראל למצרים. מציאותו של יוסף בתוך מצרים אינה
עניין של מה בכך, אלא בעלת משקל עצום לכל אורך דרכו, כפי שיוסף בעצמו מעיד ואומר: “כי
נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי”, “כי הפרני אלוקים בארץ
עניי”[ז]. לא
לחינם אסנת אשת יוסף, היא ביתו של פוטיפר, שר הטבחים במצרים. יוסף נעשה מעורב
במצרים עד כדי שהוא בא בקשרי נישואין עם בתו של פוטיפר, ונעשה חתנו. חז”ל
דורשים שזוהי הסיבה בשלה טעתה אשת פוטיפר לחשוב שיוסף צריך להתחתן איתה, אך לא
ידעה שמדובר בבתה ולא בה[ח]. המפגש בין יוסף
לפוטיפר יוצר עניין עמוק ומופלא- שני שבטי י-ה, בניו של יוסף הם נכדיו של פוטיפר,
ומהם נולד משיח בן יוסף. הלוא דבר הוא!

מהלך חייו של יוסף הצדיק, הוא, בזעיר אנפין, מהלך ההיסטוריה של האומה
כולה. כמו יוסף גם ישראל משתעבדים במצרים, ובסופו של דבר נגאלים, וגואלים את העולם
כולו. יוסף, הנקודה היהודית שבמצרים, קושר את האומה אל הגלות, וממילא גם אל
הגאולה. יוסף מהווה את חוד החנית במהלך ירידתם של ישראל למצרים משום שכל מציאותם
של ישראל בין האומות מתבארת על ידו. לפי הדברים הללו יש להסביר ולומר, שגם נבואתם
של שר המשקים ושר האופים מבארת את מציאותו של יוסף במצרים ואת דרך גאולתו משם.

שַׂר הַמַּשְׁקִים וְשַׂר הָאוֹפִים

דמויותיהם של שר המשקים ושר האופים מופיעים בפרשתנו כזוג מהופך זה לזה,
בעלי שני יעדים שונים ושני גורלות הפוכים ומנוגדים זה מזה. ממילא לשניהם גם נבואות
מהופכות.

מהו היחס שבין שר האופים לשר המשקים? מאפה הוא מאכל ההישרדות הבסיסי של
האדם. המשקה לעומתו, כלומר היין, אינו נועד להעמיד את עצם החיים בעולם הזה, אלא
שייך לתחום המותרות שמעבר לקיום הבסיסי. הוא “טעם החיים”. המשקה הוא בבחינת
“מותר האדם מן הבהמה”, לכן בעלי החיים ניזונים רק ממזון, ואינם זקוקים למשקה
המוליד רוממות נפש.

חז”ל דורשים “משען לחם – אלו בעלי תלמוד, משען מים – אלו בעלי
אגדה”[ט]. דברי תלמוד
והלכה נמשלו ללחם משום שעניינם להדריך את הנעשה בעולם הזה. לעומת זאת, המים, קל
וחומר היין, יינה של תורה, הם משל לדברי אגדה העוסקים במקור החיים ולא רק בחיים
עצמם, ובאמצעותם מתגלה היכולת להכיר את מי שאמר והיה העולם.

תפקידם של שר האופים ושר המשקים הוא תפקיד שונה בתכלית. “העולם צריך
לבורסקי והעולם צריך לבַּשָּם”. ובכל זאת- “אוי לו למי שמלאכתו בורסקי,
אשרי מי שמלאכתו בַּשָּם”[י]. שר האופים- מלאכתו
כמלאכת הבורסקי, מלאכה הכרחית וקשה, לעומת מלאכתו של שר המשקים שמלאכתו מעודנת
ורגישה, כבשם (וכששותים מיינו אף מתבשמים…). טועמי יין בוחנים את הטעם בחן
ובאמנות מיוחדת, ‘רזין דרזין’. לאחר צחצוח מדוקדק של הכוס, הם מוזגים בה מעט יין,
מכוונים מחשבתם, לוגמים מעט מן המשקה ומגלגלים אותו על לשונם. הם כלל לא מעוניינים
לרוות ממנו, אלא רק ליהנות מטעמו העדין ולהתבשם מריחו.

שני הצדדים המנוגדים הללו שבין המאפה למשקה, באים לידי ביטוי גם בתוך אומות
העולם עצמן. באומות העולם יש צד השקוע בגשמיות העולם הזה, וצד המבקש את טעמו של
העולם. שר האופים שדואג למזון הבסיסי המעמיד את החיים בעולם הזה, הוא שמייצג את השקיעה
המוחלטת בתוך גדרי העולם הזה, בבהמיות, בארציות ובגסות, כפי שאומר פרעה: “לי
יאורי ואני עשיתיני”[יא]. לעומת זאת, שר
המשקים שנותן את הטעם של החיים, פשרם, משמעותם והעונג שבהם מעבר לקיומם הבסיסי, הוא
שמייצג פן זה בבית מלכותו של פרעה ובאומות העולם. פרעה שרואה עצמו כאלוה, ממנה
שרים שיעטפו אותו, כשורש המציאות לדעתו האווילית, הן בבסיס שמעמיד את קיום המציאות
והן בטעם הפנימי עד כמה שדעתו החומרנית משגת.

אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה

כאשר יוסף יורד למצרים לעומק החשיכה, הוא פוגש במעמקי בית האסורים את שני
הצדדים שבאומות העולם- הבהמי והנאצל. כשמגיעה לידם השעה, הקב”ה מגלגל נבואה
דווקא על ידם, ויוסף מתוודע להבדלים שבעולמם ובמניעיהם מתוך חלומותיהם.

ייתכן לומר שיוסף יודע מראש את פתרון החלום ואת גורלם של השניים הללו.
הוא מסיק שפרעה לא ירצה להשיב אליו בשנית את שר האופים, הבהמי והמגושם, שהרי כמוהו
יש עוד רבים במצרים, אך לעומתו, הוא יכול לשער שפרעה ירצה להשיב אליו את שר
המשקים, בעל הטעם המעודן והנאצל, ולכן נותן פתרונות שונים לשני החולמים.

גם רבותינו מפרשים את חלומותיהם של שני השרים הללו מתוך שהם מייצגים שני
צדדים שונים במציאות, כפי שהסברנו לעיל. שר האופים מייצג את הצד המשעבד והמרושע
שבאומות העולם, לכן רבותינו מפרשים את חלום נבואתו כנבואה של גלות ושיעבוד: והנה
שלושה סלי חורי – אלו שלוש מלכויות הראשונות, ובסל העליון מכל מאכל – זו
מלכות הרשעה…”. לפי דברי חז”ל יוסף פותר את חלומו של שר האופים כתגובה
לבשורת הנבואה הזו, ובכך קובע את גורלו, שהרי חלומות הולכים אחר הפה[יב]: “אמר
לו, את בישרתני בשורה רעה – אף אני מבשרך בשורה רעה – בעוד שלושת ימים..”[יג].

לעומת שר האופים, שר המשקים מייצג את הצד האצילי והמעודן שבאומות העולם,
לכן לפי מדרשי חז”ל חלומו מסמל רק טוב על ישראל- אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן
ומרים, כהנים לויים וישראל. זו אף הסיבה שיוסף פותר את גורלו לטובה.

חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים אינם שייכים רק למציאות הזמנית של
יוסף במצרים, אלא מבטאים שני צדדים שונים באומות העולם אשר עתידים להתגלות לאורך
ההיסטוריה כולה. כך גם פתרון חלומותיהם על ידי יוסף מהווה סימן לדורות עולם. שר
האופים הוא נציג כוחו הגשמי של רשעי אומות העולם לכל אורך הדורות המשעבדים את
ישראל, לכן נבואת השעבוד באה על ידו. פתרון חלומו על ידי יוסף שתלהו, הוא ביטוי
כוחם של ישראל לכל אורך הדורות לנצח את מלכויות הרשעה הללו עד הניצחון האחרון של
הגאולה השלימה, הכול מכוחו של יוסף.

שר המשקים מייצג פן שונה בתכלית שעתיד להתגלות במהלך ההיסטוריה באומות
העולם, ובעיקר לעתיד לבוא. רבותינו חלוקים לגבי פרטי חלומו, אך כולי עלמא לא פליגי
ששר המשקים טעם את טוּב טעמם של ישראל. נבואתו מגלה מהו הטעם האמיתי של העולם: גפן
זה ישראל, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים, כהנים לויים וישראל.

אותו אדם אצילי בין הגויים שאינו עוסק בהישרדות, בבהמיות, ובגסות
החומרית, אלא מחפש את טעם החיים, מגלה בחזיון נבואותיו מהו הטעם האמיתי שאותו הוא
מחפש- הגפן של כל העולם והיין של כל העולם- אלו ישראל. את הגפן הזאת סוחט שר
המשקים על כוס פרעה, משום שלעתיד לבוא גם ‘עגלה יפהפיה מצרים’ מתהפכת לטובה. לא
מצד המגושמות שלה, שאותה מסירים ותולים, אלא מצד שהיא מחפשת טעם טוב שמעבר לכל ענייני
העולם הזה.

בגאולה האחרונה אנו מובטחים שהרשעה כולה תכלה, כמו שר האופים שנתלה. יחד
עם זאת, אנו אף מובטחים שהעמים ישובו על כנם- “כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה
לקרוא כולם בשם ה’, לעובדו שכם אחד”[יד]. אז יבואו
כל הגויים להלל את ה’ ולשבחו: “הללו את ה’ כל גויים שבחוהו כל האומים”[טו]. נשאלת
השאלה- אם גבר חסדו על ישראל, מדוע צריכים הגויים לשבח את ה’? ומפורסמת התשובה, שלעתיד
לבוא יודו הגויים בכל הניסים שעשה הקב”ה עם ישראל שמזימותיהם להרע, אשר נודעו
להם לבדם, לא יצאו אל הפועל. באופן פשוט יותר ניתן להסביר שכאשר הגויים יחזו
בגאולתם של ישראל, הם יתבטלו ביטול גמור אל מול הטוב האלוקי שיאיר בישראל, ויהללו
את ה’ על כך שישנה אומה כזאת בעולם, שהיא הטעם והמשמעות של העולם כולו.

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ
קָדְשֶׁךָ

יוסף יורד למצרים ומשתעבד בה כדי לברר את כל העולם הגויי על מנת להיגאל.
כל האומה הישראלית יורדת בעקבותיו למצרים לשם בירור זה. בעומק השעבוד מתוודע יוסף לחלומותיהם
של שר האופים ושר המשקים. זוהי הנקודה בה מתחילה גאולתו. החלומות הם הזימון הפרטי
לגאולתו של יוסף, ובהם מתחדדים שני צדדים של הגאולה: מחד גיסא- כליון הרשעה,
ומאידך גיסא- הליכתם של הגויים לאורנו- “והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך”[טז].

יוסף רואה את שני צדדי הגאולה הללו מתוך נקודת המבט של האומות עצמם, כפי
שהדבר משתקף בחלומותיהם. שרי אומות העולם מכירים בכך שקיים בהם צד מגושם שרואה רק
חורבן בעולם ואותו צריך לתלות. יחד עם זאת הם מכירים בכך שקיים בהם צד שיכול לחוש
טעם אמיתי בעולם, ואותו צריך להשיב על כנו.

כשם שכל ציון של המילה ‘המלך’ במגילת אסתר מכוון למלכו של עולם, כך יש
מקום לדרוש ולומר שגם דמותו של פרעה רומזת למלכו של עולם. הוא שתולה את הבהמיות
הגויית, ונוקם באומות העולם על כל רשעתם- “נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה
הָרְשָׁעָה”. יחד עם זאת, עיקר הגאולה באה על ידי שר המשקים. מלכו של עולם משיב
אותו על כנו משום ששר המשקים מחפש את טוּב הטעם של העולם, ובסופו של דבר הוא מגלה
זאת בישראל.

תהליך זה אינו מתרחש מיד. כאשר שר המשקים מושב על כנו, הוא שוכח את יוסף:
“ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו”[יז]. השעה
מתארכת והישועה מתעכבת, “כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה”. זאת משום שבאמת
שר המשקים אינו זה שגואל אותנו, ואף לא יוסף בעצמו, אלא הקב”ה לבדו.
חז”ל מלמדים שמפני שיוסף תלה בטחונו בשר המשקים, ישועתו התעכבה- “אשרי
האיש אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים”, זה יוסף הצדיק[יח].

ה’ יתברך מגלגל את יוסף להיות אסור במצרים ולהתוודע לחלומותיהם של השרים בכדי
ללמדו אודות הניצחון על הרוע והמהפך לטובה שבגאולה. הקב”ה אף מביא חלומות
לפרעה בעצמו. כאשר יוסף יודע כי משל עצמו אין לו כלום, והכול בא מאיתו יתברך: “בלעדיי,
אלוקים יענה את שלום פרעה… את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה”[יט], וכאשר
הוא שומע את חלומות הגויים מתוך נקודת מבט שכולה אלוקית, אז הוא נוכח לראות כיצד
בסופו של דבר ריבון כל העולם מגלגל גם על ידי הגויים את גאולתם של ישראל:

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד
וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים
תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה
יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה’ יְבַשֵּׂרוּ. כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי
נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי
אֲפָאֵר. מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם. כִּי לִי
אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ
מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה’ אֱלֹקַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל
כִּי פֵאֲרָךְ. וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ[כ]
.

יוסף הוא סימן לנו, לבניו, שמתוך עומק השעבוד תבוא הישועה השלימה, בעזרת
ה’. חֲשׂוֹף זְרוֹעַ
קָדְשֶׁךָ הָקֵם
לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה.

[א] ברכות
נז.

[ב] במדבר
יב, ו.

[ג] בראשית
לז, י.

[ד] רש”י
לבראשית לז, י.

[ה] חולין
צב.

[ו] בראשית
רבה פח, ו.

[ז] בראשית
מא, נא-נב.

[ח] רש”י
בראשית לט, א.

[ט] חגיגה
יד.

[י] קידושין
פב.

[יא] יחזקאל
כט, ג.

[יב] ברכות
נה: “חלומות הולכים אחר הפה”, כלומר- פתרון החלום הוא שקובע מה יתרחש
במציאות.

[יג] בראשית
רבה פח, ו.

[יד] צפניה
ג, ט.

[טו] תהילים
קיז, א.

[טז] ישעיהו
ס, ג.

[יז] בראשית
מ, כג.

[יח] תהילים
מ, ה, ורש”י לבראשית מ, כג.

[יט] בראשית
מא, טז, כה.

[כ] ישעיהו
ס, ה-י.