כִּי בְזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים
הקינה “אלה אזכרה” הנאמרת בסליחות בתשעה באב ובתפילת
מוסף של יום הכיפורים, מבכה את עשרה הרוגי מלכות. לפי קינה זו ולפי מדרש ‘אלה
אזכרה’, עשרת הרוגי המלכות נידונו ונענשו בשל החטא הנורא של מכירת יוסף:
“כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד כִּי בְזֹאת אַתֶּם
נִלְכָּדִים”. ברבות מהקהילות תמצית הצער והכאב שבתפילה כולה באות לידי ביטוי
בקינה זו. זאת משום שעלייתם בסערה השמיימה של עשרה ענקי קדושי ישראל בדור שלאחר
חורבן הבית, היא חזרה אל הטראומה ההיסטורית הגדולה ביותר שהתרחשה בתולדות עם ישראל
– מכירת יוסף.
יש מקום לומר שכל צרותיהם של ישראל נובעות מחטא מכירת יוסף. תחת
אהבה ואחווה בין האחים, מתגלה ביניהם שנאה נוראית עד כדי רצונם להרוג את יוסף נפש.
“עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם”[א]. לכל אורך
ההיסטוריה של האומה הישראלית, במעמקיה, מלווה אותנו אותו קלקול עצום וזעזוע עמוק
וכואב כתוצאה מנקודת השבר הזו, שהכול נעוץ בה. רוב ימי הבית הראשון קרועים
ומסוכסכים בין ישראל ליהודה מפני חטא זה, מפניו יצאנו לגלות הארוכה, ורק בגאולה
השלימה הוא הולך ונתקן, כפי שאנו קוראים בהפטרה.
עֲשָׂרָה שֶהֵם אַרְבַּע
עשרת הרוגי מלכות קדושי עליון, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצת
קדושתם ואלוקיותם, הינם ביטוי לעומק הצער והכאב על הקרע של מכירת יוסף, אשר ממשיך
להתגלגל לאורך ההיסטוריה כולה. אולם, כשמתבוננים בפרטות, העשרה הללו אינם דבר אחד,
והקרע הוא לא בין שניים. ניתן היה לומר שכל העשרה הללו מייצגים את עשרת השבטים
שהיו שותפים במכירת יוסף. אולם למעשה, לפי פשט המקרא, עשרת השבטים שהיו שותפים
במכירת יוסף, נחלקו בעצמם לארבעה חלקים שונים: שמעון ולוי; ראובן; יהודה; ושישה
שבטים נוספים.
שני השבטים שנקטו בעמדה הקשה ביותר הם שמעון ולוי, שרצו להרוג
את יוסף: “וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו
הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ
וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ
וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו”[ב]. רבותינו מלמדים ש”איש אל אחיו”
אלו שמעון ולוי, ולולי הם, לא היה כל מעשה[ג].
הצד השני של המטבע בא לידי ביטוי בדמותו של ראובן שרצה להציל את
יוסף מיד אחיו: “וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא
נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ
אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ
בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו”[ד]. האחים אמנם
שמעו להצעתו של ראובן והשליכו את יוסף לבור, אך לאחר מכן פעלו על דעת עצמם ומכרו
אותו לישמעאלים. כשראובן שב לבור על מנת להציל את יוסף ולא מוצא אותו, הוא מתאבל:
“וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע
אֶת בְּגָדָיו”[ה]. אם כן יש להתבונן, מדוע נעשה ראובן שותף
בחטא העשרה, שהרי הוא לא רצה בו, ולא היה שותף אף במכירה.
מלבד שמעון, לוי וראובן, נוקטים האחים בעוד שתי עמדות שונות
ביחס ליוסף. יהודה נמצא בתווך בין שמעון ולוי לראובן. מצד אחד, הוא נמנע מלהרוג את
יוסף, אך מצד שני הוא חושב שיש לפגוע בו ומציע למוכרו: “וַיֹּאמֶר יְהוּדָה
אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ.
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ
בְשָׂרֵנוּ הוּא”[ו].
שישה אחים הנותרים, הקטנים מבין השבטים- יששכר וזבולון, דן
ונפתלי, גד ואשר, שותקים, ואינם מביעים עמדה לכאן או לכאן.
לכאורה היה מקום לחלק את עשרת האחים לשתי חטיבות: האחים שרוצים
לפגוע ביוסף- שמעון לוי ויהודה, שרוצים להורגו או למוכרו, ולעומתם האחים שאינם
רוצים לפגוע ביוסף- ראובן שרוצה להצילו וששה אחים ששותקים. אולם חלוקה זו אינה
פשוטה, משום שבסופו של דבר אנו יודעים שכל עשרת האחים נכללו יחד והואשמו בחטא
מכירת יוסף, גם על ידי יוסף עצמו, שאולי לא ידע מה קרה מאחורי הקלעים, אך בבהירות
יתר כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקינה על עשרת הרוגי מלכות. מהו חלקם של עשרה אלה
בחטא מכירת יוסף?
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה
ידועה הדרשה הדורשת את הטעמים הראשונים שבפרשתנו: “וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה”- קדמא, אזלא, רביעי[ז]. ומשמעותם: למרות
שיוסף העמיד את האחים בשורה אחת, הושיב את הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, הרביעי,
הוא יהודה, יוצא מן השורה ועומד בחזית המאבק כנגד יוסף, והוא זה שעל ידו גם בא
הפתרון.
בעיון בהשתלשלות הפרשה כולה אנו מוצאים שלא רק הפתרון בא על ידי
יהודה, אלא כבר בתחילה, במעשה החטא, יהודה הוא הפועל העיקרי. בין האחים הייתה
מחלוקת ביחס ליוסף. שמעון ולוי רצו להרגו ואילו ראובן רצה להצילו. ששה אחים נוספים
לא נקטו כל עמדה, ויהודה הוא זה שהכריע את המחלוקת, נתן פתרון ממצע, והלכה נקבעה
כמותו.
אולם לא רק שבמכירה ובפתרון המשבר יהודה מתגלה כמנהיג, אלא גם
היכולת לשוב מצרימה למרות התנגדותו של יעקב באה על ידו. מעבר לכך, מכאן ואילך נעשה
יהודה כחלוץ לפני המחנה ומנהל את השבטים כולם- “וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח
לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה”[ח]. כהמשך לכל זאת,
בפרשה הבאה מקבל יהודה את הברכה היקרה ביותר, את המלכות. כיצד, אם כן, יש להבין את
תהליך צמיחתו של יהודה כמלך ומנהיג?
וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ
על מנת להבין את מערכת היחסים שבין האחים המתגלה בחטא מכירת
יוסף, יש להתבונן בעומק הדברים. ההווא אמינא של הריגת איש את אחיו, אשר בסופו של
דבר יוצאת אל הפועל רק במכירה, היא ביטוי למשבר יסודי שמלווה את האומה לכל
דורותיה, עד כי אפילו לעתיד לבוא, גם כשהמשבר הזה יתוקן, הוא לא ייעלם לגמרי.
באומה הישראלית מתגלים שני פנים שונים, שני עצים- עץ יהודה ועץ
אפרים[ט]. אמנם “דוד
עבדי נשיא להם לעולם”, אך ישנה היררכיה בין העצים. כמו כל גפן שרוצים להפיק
ממנה פרות טובים, כך כנסת ישראל שנמשלה לגפן, מורכבת תמיד משני עצים: התחתון-
‘כנה’, חזק ותקיף, והעליון- ‘רוכב’, עץ עדין המוציא פרות מתוקים וערבים. הפסוקים
בתהילים מכנים את בניה של רחל, אפרים ובנימין ומנשה, בשם ‘כנה’: “וּפְקֹד
גֶּפֶן זֹאת, וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ”[י]. העץ התחתון שמהווה
את הבסיס להרכבה הוא חתוך וקרוע, ועליו מורכב העץ העליון.
כמו הגפן, גם בית ישראל נקרע לשניים. זו אינה קריעה מלאכותית או
קריעה שיד המקרה הייתה בה ואין זה רק חטא, אלא זוהי קריעה מהותית ומכוונת. הרי
לעתיד לבוא אנו מובטחים שיתקיימו שני עצים, עץ יהודה ועץ אפרים. ואדרבה, דווקא
מנקודת המבט של אחרית הימים כאשר עם ישראל מופיע גם באחריתו באופן כפול, מסתבר
שהמשבר הזה נוגע בנקודה אמיתית. ממילא ניתן להבין את עומק השבר. עץ בית יעקב נחלק
לשני עצים ורק כך הוא מתגלה במלוא תפארתו כשכל צד בצביונו מאיר בחדות ושלימות. אף
על פי כן, קרע זה הוא השבר היסודי של בית ישראל לכל דורותיו.
גם בעניינינו כאן אנו רואים כיצד עשרת השבטים, בני לאה והשפחות,
נקרעים בתוכם לארבעה חלקים שונים: אלה שרוצים להרוג את יוסף, זה שרוצה להצילו, ששה
ששותקים ואחד שמתגלה כמנהיג ומלך, אשר מנהל את האירועים והלכה כמותו.
המחלוקת בין השבטים נובעת משהשאלה היסודית המתבררת לכל אורך ספר
בראשית, אודות המשכו של עם ישראל. אברהם חושב שישמעאל, אף על פי שחטא ישראל הוא,
ולכן הוא אומר לה’- “לו ישמעאל יחיה לפניך”. גם כשיצחק נולד, אברהם
עדיין רואה בישמעאל חלק מן האומה, כפי שדורשים חז”ל: “את בנך” – יש
לי שני בנים, “יחידך” – כל אחד יחיד לאמו, “אשר אהבת” – את
שניהם אני אוהב[יא]. עד שלא נאמר
בפירוש “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, אברהם רואה בישמעאל חלק מן
האומה. גם תפיסתו של יצחק שעשו הבכור הוא שראוי לברכה, נובעת מהבנתו שעשו ראוי
להיות ממשיכו.
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי: וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר
על רקע המאבק על הבכורה והמשכיות האומה, שמעון ולוי גם הם נוטים
לחשוב שיוסף הוא עשו של דורם, ואינו שייך להיות ממשיך לזרע בית יעקב. יש להם ראיות
טובות לכך: כפי שעשו היה אהוב אצל אביו, כך יוסף אהוב אצל יעקב, וכפי שעשו היה איש
שעיר ושייך לעולם החיצוני והגשמי, כך יוסף מסלסל בשערו. כשיוסף שוטח את חלומותיו
בפני אחיו, ומתיימר לומר שהוא שעתיד למלוך עליהם ולשעבדם, הם מחליטים לא לגלות
חולשה כאבותיהם, ולנהוג בעזות. להרוג את יוסף ובכך לשרש את הבעיה אחת ולתמיד.
כשם ששמעון ולוי יצאו בעזות להציל את האומה הישראלית מידי שכם
בן חמור בסיפורה של דינה, כך גם כאן הם חשים לצאת למאבק שתכליתו הצלת האומה
הישראלית. ואכן שמעון ולוי פועלים במעשיהם לשם שמים. רק כשיוסף גוזר עליהם להביא
את בנימין אחיהם הקטן, עולה בהם, ראשונים, הרהור תשובה: “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ
אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת
נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ
הַצָּרָה הַזֹּאת”[יב].
לשיטתם, אם רחל היא האם של אומות העולם ולא של האומה הישראלית,
גם בנימין, כמו יוסף, צריך לצאת החוצה. לכן כאשר הם מתבקשים להביא את בנימין מתגלה
בקרבם התעוררות גדולה וקשר שייכות עמוק לבנימין. לפתע הם שומעים את הקב”ה
מדבר אליהם, והם מגלים בקרבם ראייה לכך שבעצם בניה של רחל אינם מחוץ לתחום: “אשר
ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו”. לא עשו ולא ישמעאל התחננו בפני
אחיהם, ואילו יוסף התחנן. מכאן הם מכירים בטעותם. הם מכירים בכך שטעו כשלא שמעו את
תחנוניו של יוסף, ובכך שטעו כשרצו להרחיק את יוסף. יש כאן תשובה עמוקה ומהפך גדול.
שמעון ולוי היו מגויסים לגמרי לטובתו של עם ישראל, אך בסופו של
דבר – טעו. אכן, במבט עליון, הקרע הזה הוא מוכרח על מנת שיהיו שני עצים שהופכים
לאחד. בשביל לאפשר את הקרע, היה צורך באחים שייראו את יוסף כזר ומוזר. ובכל זאת יש
פה מעשה זדון, וכיוון שהם עשו במזיד, הם הראשונים לחזור. בשאלת יחסם ליעקב אביהם
יש להסביר, ששמעון ולוי אינם מספרים ליעקב אביהם דבר משום שהם אינם רוצים להודות
בחולשתם, לכאורה, שהתפשרו עם יהודה למכור את יוסף ולא להורגו.
רְאוּבֵן: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר
ראובן אשר מנסה להציל את יוסף, הוא לכאורה הצדיק שבחבורה. לכן
תמוה הדבר, כיצד הוא נכלל בתוך העשרה החוטאים? אולם כשנדקדק בדבר נראה שגם ראובן
שותף בחטא מכירתו של יוסף מכמה צדדים. ראשית לכול, ראובן משתף פעולה עם אחיו
בעמידתם מול יעקב אביהם. הוא אינו מספר לאביו מה עוללו אחיו, אלא מחפה על מעשיהם
ומשתף עימם פעולה בשקרם.
גם ששת האחים ששותקים שותפים בחטא מכירת יוסף בעיקר מהפן הזה של
עמידתם כנגד יעקב, ובכך שלא מחו כשנעשה מעשה המכירה ולא קיימו את מצות “לא
תעמוד על דם רעך”. כל בניו ובנותיו את יעקב באים לנחמו ואין פוצה פה ומצפצף:
אף לא אחד מספר את האמת, מבקש לחפש את יוסף במצרים ולקנותו חזרה. לכאורה התנהגותם
של האחים תמוהה מאוד: מדוע לא נאמר דבר ליעקב? מי ששתק בשעת מכירה, לא מְצֻווה
בכפלי כפליים בפדיון שבויים?
אולם, מעשהו של ראובן חמור משתיקתם של ששת האחים שאינם מוחים.
בניגוד אליהם, ראובן עושה מעשה ומציע להשליך את יוסף לבור. ראובן הצטייר כאילו הוא
מסכים עם שמעון ולוי, שהרי הוא לא אמר שהוא רוצה להציל את יוסף, אלא פעל כביכול
בשיתוף פעולה עם מזימתם. אמנם הוא לא טען שיש להרוג בפועל את יוסף, אלא טען שיש
לתת לו למות לבד בתוך הבור, כפי שדורשים חז”ל, בור שיש בו נחשים ועקרבים. בכך
הוא אולי גרוע יותר מיהודה, שיהודה במעשה המכירה הציל את חייו של יוסף, ואילו
ראובן, לדברי רבותינו, ביקש את מותו.
אכן ראובן בפנימיותו רצה להציל את יוסף, ולכן כשהוא שב לבור
ורואה שיוסף איננו הוא קורע את בגדיו, ובכל זאת נראה שמניעיו אינם טהורים לחלוטין.
נאמר שראובן חושב שלא להכות את יוסף נפש “לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם
לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו”[יג]. שלא כמו יהודה
שאינו רוצה לעשות מעשה שאינו מוסרי ולהרוג את אחיו, “מה בצע כי נהרוג את
אחינו”, ראובן מוטרד מתגובתו של יעקב, וכל רצונו הוא להשיב את יוסף לאביו. גם
כשראובן חוזר אל הבור ומגלה שיוסף איננו, הוא אומר לאחיו: “הַיֶּלֶד
אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא”[יד], כלומר, גם כאן
משתמע שהוא מודאג בעיקר מתגובתו של יעקב אביו. זו הסיבה לכך שהוא משתף פעולה עם
אחיו ושותק. הוא מעדיף לומר ליעקב “חיה רעה אכלתהו”, מאשר לומר את האמת.
נדמה שראובן מסובך עם אביו יעקב, ולכן כל פעולתו נעשית בשיג
ושיח פנימי עמו. כבר במעשה בלהה איבד יעקב את אמונו בראובן, ואף כאן ממשיך ראובן
בהתנהגות חופזת, במידה מסוימת. בברכת יעקב לראובן הוא מאשימו בלקיחת תפקיד הבכורה
באופן חסר אחריות: “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר
שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי
אָבִיךָ”[טו]. יעקב מאשים את
ראובן בכך שלקח את תפקיד הבכורה יתר על המידה, בכך שהוא מתבונן בדברים בעיניהם של
ההורים, ומאבד את תפקידו כאח בין אחים. במעשה בלהה ראובן דואג לאימו יתר על המידה
והולך לאוהלה של בלהה, ואילו במעשה המכירה הוא דואג יתר על המידה ליעקב עצמו, ורק
מצד זה הוא לוקח אחריות על יוסף.
זו הסיבה לומר שלראובן ישנה שותפות במעשה מכירתו של יוסף יותר
ממה שנראה לכתחילה. כשהאחים מודים “אבל אשמים אנחנו”, ראובן ממהר להשתתף
בתשובתם ואומר: “הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה
נדרש”. כל זה משקף את מצבו הסבוך של ראובן. כפי שהארכנו לבאר בעבר, כל הורותו
של ראובן היא בבלבול. ראובן נולד בליל הכלולות של יעקב, “ראשית אוני”,
כאשר יעקב חשב שהוא נמצא עם רחל, אך בפועל היה עם לאה. בנוסף לכך, ראובן נמצא
בדילמה של הדור הקודם, “ראו מה בין בני לבן חמי”[טז]. על פי המליצה
הידועה, הבכורה היא סוג של “מכה” – “מכת בכורות”, מפני שהבכור
נמצא בתווך- בין דור הילדים לדור ההורים. זו אף הסיבה שהבכור מקבל פי שניים
בירושה. אצל ראובן מתחיל תהליך חלוקתו של בית ישראל לשבטים, אך יחד עם זאת מתגלה
בו יניקה עצומה מהשורשים ותשוקה להיכלל בדור ההורים. זו הסיבה שבמעשה יוסף הוא
אינו עומד בפני עצמו, אלא פועל מתוך נקודת המבט ההורית על מנת לרצות את אביו. לאחר
שבמעשה בלהה נפל ראובן בדאגת יתר לאמו, הוא מרגיש בעל חוב גדול לאביו. כעת הוא
מתבונן על הכול מנקודת מבטו של יעקב כי אינו רוצה ליפול בשנית.
כשהאחים שבים ממצרים ומתבקשים להביא עמם את בנימין, ראובן ממהר
להקריב את עצמו ואת בניו: “אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ
אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ”[יז]. ראובן בוחר למחוק
את עצמו לחלוטין בפניו של יעקב ולטובתו, לכאורה. הפתרון המזעזע של ראובן בא מתוך
הרגשת צדקתו במעשה זה, לאחר שהתגלה מי הם האשמים ונעשתה תשובה. ראובן ממשיך להצטדק
בדרכו, ומוחק עצמו בפני יעקב אביו.
יְהוּדָה: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה
לעומת ראובן שנבלע בדור ההורים, שמעון ולוי כבר שייכים לחלוטין
לדור הבנים, מתנתקים מהוריהם ורוצים לנהל את העניינים בעצמם. הם כלל אינם מתחשבים
בדעת אביהם, הורגים את בני שכם ורוצים להרוג את יוסף[יח]. גם ראובן וגם
שמעון ולוי מפריזים בהתנהגותם יתר על המידה. אולם לאחריהם מגיע יהודה: “ויגש
אליו יהודה”- קדמא, אזלא, רביעי.
מיהו יהודה שעיקר כוחו מתגלה בפרשתנו, ועל ידו בא התיקון? יהודה
הוא מלך. לא רק תולדותיו מלכים, אלא הוא בעצמו מלך, “גור אריה”. כמלך,
הוא מסתכל במבט-על על כל המרכיבים הרבים והמגוונים של בית ישראל. הוא רואה את כל
הכוחות, מכיר את כל הסערות, יודע שלכל סערה ולכל כוח יש גבול, ויודע לאזן ביניהם[יט].
מנקודת המבט של יהודה, יוסף מהווה סכנה משום שהוא פוגע בו יותר
מכל שאר האחים. יוסף מבקש למלוך בעצמו ובכך הוא מורד במלכות. חלומות המלוכה שחולם
יוסף מבטאים את רצונו הכמוס, אך יוסף אינו משאיר אותם לעצמו אלא מספר זאת לאחיו,
ועל כך גוער עליו אף אביו. יש ליוסף איזו אחריות על המתרחש ועל הקרע שהוא מחולל
באומה, ולכן הוא משלם על כך מחיר. הוא נמכר למצרים, מושלך לבור הכלא, ומאוחר יותר
דווקא אצלו נמצאים עשרת השבטים הגולים קודם לגלות יהודה. אך על אף הביקורת הנוקבת
שיש ליהודה על יוסף, יהודה מבין שלא יעלה על הדעת להרוג את יוסף, לכן הוא מתנגד
להצעתם של שמעון ולוי. גם דעתו של ראובן להציל את יוסף לא מתקבלת על דעתו של
יהודה, משום שלדעת יהודה יוסף הוא פושע, ולא שייך להשיבו לאביו. לדעתו, גם יעקב לא
רואה נכון את המציאות.
יהודה אינו ירא מפני אחיו הגדולים ממנו. כמלך של ממש הוא לוקח
לידיו את ההנהגה, ומציג כנגדם את דעתו הברורה: “וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל
אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ
וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ
בְשָׂרֵנוּ הוּא”[כ]. יהודה מסכים שיש צדק עם אחיו המבקשים לפגוע
ביוסף, אך אינו נתון לנקודת המבט של שמעון ולוי המנותקת לחלוטין מאביהם, אלא נמצא
בתווך, משקלל את כל הצדדים ולוקח אחריות על כל מה שנעשה.
האחריות שלוקח יהודה כבר בראשית מעשה המכירה הולכת ומתגלה לאורך
הפרשייה כולה. כשיוסף מצווה את אחיו להביא עמם את בנימין, יהודה שותק. הוא רואה את
שמעון ולוי לוקחים אחריות באמרם “אבל אשמים אנחנו”, ורואה את ראובן
שמצטדק: “הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא
שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ”[כא]. יהודה רואה את
חרטתם של שמעון ולוי, אך יודע היטב מה הייתה כוונתם מלכתחילה. הוא גם שומע את דברי
ההצטדקות של ראובן, אך יודע שראובן אינו דמות בפני עצמו אלא נמס מול אביו.
יהודה ממתין ושותק. מדוע? הרי יהודה אינו שתקן. כשיש צורך הוא
נואם נאום ארוך ומנומק בפני יוסף, אך יודע לשתוק בזמן אחר. כמלך, הוא רואה את
המורכבות שבין הכוחות כולם, ומתוך ראייה כוללת זו עליו להימלך ולסבול על מנת לאפשר
מקום לכל הכוחות כולם. מסיבה זו נתון המלך לביקורת מתמדת מצד החלקים השונים שעליהם
הוא מולך אשר טוענים, אנא אמלוך”, משום שאינם רואים צד נוסף מלבד עצמם. אולם
יהודה כמלך, שותק, נמלך וממתין. מתגלה בו יכולת איפוק המאפשרת למלוך ולשלוט על מנת
לתת את המקום הראוי לכל הכוחות לצאת אל הפועל.
מֶלֶךְ לְעוּמַת צַדִּיק
גם ביוסף מתגלה מלכות, אך מלכותו של יוסף שונה לחלוטין ממלכותו
של יהודה. מלכותו של יוסף הצדיק היא בבחינת ‘ממוצע המפריד’, ואילו מלכותו של יהודה
היא בבחינת ‘ממוצע המחבר’. ‘ממוצע המפריד’ הוא כמו דבק המחבר בין שני חלקים
נפרדים. בשני החלקים אין תכונה של דבקות, אך הדבק מצד עצמו נושא תכונה זו. לכן יש
בכוחו להדביק ולחבר בין שניים, על ידי שהוא נמצא כחציצה ביניהם. כמו הדבק, יוסף
הצדיק “המשביר לכל הארץ” בין ברוחניות ובין בגשמיות, הוא בבחינת ‘ממוצע
המפריד’, שכל מי שדבק באישיותו של הצדיק זוכה על ידו להידבק בקדושה. כצדיק הוא
לוקח על עצמו את כל האחריות שהחסידים יהיו דבקים בה’, מתוך שיהיו דבקים בו, בלעדיו “לא ירים איש את
ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים”[כב].
לעומת זאת, יהודה המלך הוא בבחינת ‘ממוצע מחבר’. כמו שדכן שמשדך
בין בני זוג, אך לאחר שסיים את תפקידו הוא אינו נמצא ביניהם, כך המלך משרה במדינה
אווירה כזו, אשר כל אחד דבק בקב”ה מכוח עצמו, תחת גפנו ותחת תאנתו. בכוחו של
המלך לתת מקום לכל הכוחות בכל מקום שהם. זו הסיבה שיהודה מוצא סרך במלכותו של
יוסף, בגלל השלטון הטוטלי והמשעבד שהוא משליט, ומפני שהוא מפריד ולא מחבר.
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר
אכן מלכותו של יוסף הצדיק נצרכת והכרחית לבניינה השלם של האומה
הישראלית. יוסף הוא הכַּנה, ואי אפשר בלעדיו. אולם יהודה טוען שחלומו של יוסף אינו
מבטא מלכות אלא רדייה. לדעת יהודה, מלך הוא לא אחד שיש לו את הכוח לשעבד את כולם,
אלא דווקא זה שמבין את כל הכוחות ויודע כיצד לפתח ולרומם אותם, כל אחד בפני עצמו.
למלך יש סבלנות לתת די מקום לכל אחד מהכוחות, שפעמים רבות סוערים ובאים זה על
חשבון זה, עד שלבסוף ימצאו את דרכם למקומם הנכון[כג].
גם כאן, יהודה מצליח להביא לידי ביטוי את כל הגורמים השונים
והמנוגדים. אמנם אף אחד מהאחים לא מקבל את כל תאוותו המבודדת בידו, אבל כולם
שותפים כמו איברים המרכיבים את הגוף השלם. יהודה פוגע ביוסף כפי שביקשו שמעון
ולוי, אך יחד עם זאת נותן לו מקום להיות, כפי שביקש ראובן. גם ליוסף עצמו יהודה
נותן את מקומו הראוי לו, וטוען שמשום מרידתו במלכות עליו לשלם את המחיר ולהימכר
לעבד.
כאשר האחים שבים ליעקב אביהם וצריכים לקחת עמם את בנימין
למצרים, ראובן ממהר להקריב את עצמו ואת בניו, ואילו יהודה כדרכו, כמלך אמיתי,
ממתין לרגע הנכון שהזמן יהיה בשל[כד]. יעקב כואב על כך
שיוסף איננו ושמעון איננו, אך רק כשהאוכל כלה והרעב גובר, יהודה מבין שהגיע הזמן
הראוי, ולוקח אחריות על המצב: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ
אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל
הַיָּמִים”[כה]. יהודה, שכמלך לקח
אחריות על יוסף ומכרו, הוא זה שלוקח אחריות על בנימין. לא כמו ראובן שלוקח יתר
אחריות עד כדי נכונותו להמית את שני בניו, יהודה לוקח אחריות מדויקת, בזמן המדויק.
ערבות. זהו גם תהליך תשובתו.
כאשר הגביע נמצא באמתחת בנימין, יהודה ממשיך בדרכו המאוזנת
והשקולה, מלאת האחריות. הוא אינו מכחיש ואינו מאשר. הוא אינו ממהר לגנות את בנימין
ואף לא מגבה אותו וטוען שלא גנב. יהודה לוקח אחריות וניצב מול יוסף. כמלך, הוא ערב
לכל נתיניו, לראובן, לשמעון ללוי, ליששכר, ולבנימין, וממשכן את עצמו בשביל האומה.
יהודה עושה חשבון נפש ומגיע למסקנה שייתכן ובמהלכי התמרון שעשה בין
הכוחות השונים שהתגלו בשאלתו של יוסף, הוא נסחף לדעתם של שמעון ולוי, אך ייתכן
שמעשה המכירה היה משגה וטעות. אפשר שיהודה מבין שהיה כוח שמשך אותו יתר על המידה,
ואולי נעשה פשע גדול מדי לחטאו של יוסף, שאכן היה צריך תיקון.
יהודה מתקן את חטא עצמו בלקיחת הערבות, עד כדי מסירת נפשו למען
בנימין: “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא
אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא
עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו”[כו]. כשיהודה עומד בפני
יוסף, יוסף תובע ממנו, כמלך של כולם, לפרוע את שטר מלכותו, את ערבותו ואחריותו,
ויהודה לוקח את מלוא האחריות. הוא מוכן להיות עבד במקומו של בנימין, ובכך הוא מודה
שלבנימין ולבני רחל יש מקום וחלק בבית ישראל.
חז”ל דורשים את דברי דוד המלך, “לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת
בְּטוּב ה’ בְּאֶרֶץ חַיִּים”[כז], נקוד על
“לולא”, שדוד המלך ערב שהכול יהיה טוב גם בלעדיו[כח]. כך גם יהודה ערב
לטובת אחיו. יהודה, מתוקף מלכותו, מוכן להיות לעבד שאין לו משל עצמו כלום, לטובת
נטילת האחריות על כלל האחים והבשלתם. במסירת עצמו ליוסף ומוכנותו לשלם את כל המחיר
יהודה מרגיש שבכך הוא סיים את תפקידו, הבשיל את מעשי אחיו ותיקן את חטא יוסף. משלו
אין לו דבר- “לית ליה מגרמיה כלום”. זוהי התגלותה של מידת המלכות בשיאה,
ומתוך כך מתגלה גם יוסף[כט]. אז מתגלה שכאשר
מגיעים לארץ החיים, הדמות העיקרית שיש בכוחה לנהל הכול היא דמות המלך שערב לכול,
ומכאן ואילך מלכות זו יוצאת אל הפועל. שנזכה במהרה בימינו- “וְדָוִד עַבְדִּי
נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם”[ל], אמן.
[א] עמוס ב ו
[ב] בראשית לז יח-כ
[ג] רש”י בראשית לז ט
[ד] שם כא-כב
[ה] בראשית לז כט
[ו] שם כו-כז
[ז] קדם והלך רביעי.
[ח] בראשית מו כח
[ט] יחזקאל לז
[י] תהילים פ טו-טז
[יא] בראשית רבה נה, ז
[יב] בראשית מב כא
[יג] בראשית לז כב
[יד] שם ל
[טו] בראשית מט ג-ד
[טז] ברכות ז ע”ב
[יז] בראשית מב לז
[יח] בשמעון ולוי עצמם מתקיים מעין
בירור, ובסופו של דבר, מפני עצמאות היתר שהתגלתה בהם, הם נופלים יותר מכולם עד כי
אין להם נחלה בישראל. לשמעון אין נחלה שעומדת בפני עצמה, אלא הוא בלוע ביהודה,
וללוי אין נחלה בישראל, כי הוא התקדש לשרת את ה’.
הקיצוניות של שני השבטים הללו
מתבטאת בהתמוססות. שמעון מתמוסס בתוך אחַיו כי הוא נפל יותר, ולוי מתמוסס כלפי
שמיא. כל זאת מתברר ביתר תוקף במעשה זמרי, כאשר פנחס משבט לוי הורג את נשיא שבט
שמעון. אז מתברר שקיצוניות אחת בעצם נפלה וקיצוניות אחת פרחה לעילא ולעילא. ואין
כאן המקום להאריך בעניין זה.
[יט] כך
מתאר רבי יהודה הלוי , (כוזרי מאמר שלישי, ג), את תפקיד המלך: “אמר החבר:
החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם
במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק לא יעשוק איש מהם ולא ייתן לאיש יותר ממנתו
הראויה לו כי על כן הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם נשמעים לו ממהרים להיענות
לקריאתו עושים ככל אשר יצום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם”.
[כ] בראשית לז כו-כז
[כא] בראשית מב כא
[כב] בראשית מא מד
[כג] חילוק זה שמעתי ממו”ר
הרב יצחק גינזבורג.
[כד] יש להעיר ולומר שגם תמר
מתנהלת על פי דרכו השקולה והסבלנית של יהודה. היא אינה פועלת מיד וממהרת לגבות את
חובה מיהודה, אלא ממתינה ומחכה לשעת כושר ראויה, עד שיהודה הולך לגזוז את צאנו.
היא מבינה שצריך לגרום לתהליך שיבשיל, ולתפוס את ההזדמנות הנכונה. אמנם דווקא
בסיטואציה הזו שבה יהודה ירד מפני חלקו במכירה מאת אחיו, הוא מגיב במהירות ופוסק
“הוציאוה ותישרף”, אך תמר מגיבה בשיקול ובמתינות: “לאיש אשר אלה לו
אנוכי הרה…”.
[כה] בראשית מג ט
[כו] בראשית מד לב-לג
[כז] תהילים כז יג
[כח] ילקוט שמעוני תהילים רמז תשז:
“לולא האמנתי לראות בטוב ה’, תנא משמיה דר’ למה נקוד על לולא כך אמר דוד לפני
הקב”ה רבש”ע, מובטח אני בך שאתה עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא,
אבל איני יודע אם יש לי חלק עימהם, והכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני אמר שמא יגרום
החטא”.
[כט] ה”שפת אמת” (ויגש,
תר”מ) דורש ואומר שיהודה בנאומו אומר שיוסף מת, “ואחיו מת”, ולא
כפי שנאמר קודם לכן, “איננו”, משום שיהודה הרגיש וודאות פנימית שחטא
המכירה הגיע לתיקונו: שמעון ולוי הודו באשמתם, ראובן אף הוא אמר את שלו, והוא עצמו
לקח אחריות וערבות. יהודה מבין שאם החטא תוקן, ממילא יוסף בעצמו צריך להופיע כעת,
ואם הוא אינו מופיע, כנראה שהוא מת.
[ל] יחזקאל לז כה
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
