• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ראובן בכור ישראל - שיחה לפרשת וישלח

אמרו רבותינו כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה.
אמירה מחודדת זו מעלה שאלות אודות דמותו של ראובן ששמו נישא על לב אהרן באבן הראשונה בחושן, אך לא פחות מכך על מעמדו של פשט הכתובים לעומת הרמז הדרש והסוד שעומדים ממעל לו.
במאמר יש הצצה מרחוק לממדי העומק שהתורה מצביעה עליהם בפשט עצמו.

בלהה פילגש אביו

בפרשת וישלח מופיע פסוק מיוחד, שבדור שלנו יש להבנה שלו השלכות עצומות. נתבונן בדרך הלימוד של הפסוק הזה בדברי רבותינו, ודרכה ננסה לחזור ליסודות של אופן לימוד התורה בכלל, וסיפורי התורה על אבותינו בפרט.

לאחר מותה של רחל בדרך, מספרת התורה: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל; וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".

עיקר עיסוקנו יהיה בדברי חז"ל שרובם פירשו באופנים שונים שראובן לא חטא, אבל ראשית נתייחס לטענה שעולה בדור הזה, ולפעמים הדברים מחלחלים גם לתוככי הדעות של יראי ה': "לכאורה לפי פשט הכתובים יש כאן מעשה נורא ואיום של ראובן וקודם כל צריכים להיות כנים, ישרים ואמיתיים עם פשטי הפסוקים, לא להתעלם מהם או להתפלפל פלפולי סרק כדי לחפות על אבותינו. הכתוב אומר דברים ברורים ופשוטים, ואנחנו לא יכולים לעקם אותם בשביל להגן על כל מיני תפיסות עולם – וגם אם חז"ל עושים את זה, עדיין הפשט הוא פשט".

לכאורה טענה יפה ונאורה, בקשת ישרות – אבל באמת לא רק שאין נמוכה מ"בקשת הישרות" הזו, גם אין עקומה יותר ממנה. זה נכון שיש גם תנאים ואמוראים שהשאירו את המקרא הזה על פשטו, ואת דבריהם אנחנו כמובן לומדים בקדושה – אבל שאנחנו על סמך הבנתנו הנמוכה נדון כך את אבותינו, זו גישה מעוותת וחולנית שאנחנו מתנגדים אליה מכל וכל.

ניגש אם כן ללמוד את דברי רבותינו על הפסוק הזה. פרטי הדברים ארוכים ואנחנו לא ניכנס לדון בהם, אלא ננסה להסתכל על כללות העניין ועל התמצית והנשמה של הסוגיה הזו.

הגמרא במסכת שבת[1] אומרת:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה".

נשים לב – בכל הש"ס אנחנו רגילים שכל אחד מן היושבים בבית המדרש אומר את דעתו ואת הבנתו בסוגיה. כאן רבי שמואל בר נחמני לא אומר את דעתו, אלא שופט את דעותיהם של אחרים ואומר שאם למישהו יש דעה מסוימת – הוא טועה. אם נדקדק עוד בדבריו, נראה ש"אינו אלא טועה" היא אמירה חריפה הרבה יותר מאשר "הרי הוא טועה"; כאילו האומר שראובן חטא כל כולו טועה, ולא רק בדבר הזה. הוא התגלמות הטעות, ואין בו שום דבר מלבד טעותו. זו אמירה בעלת אופי ומשקל יוצאי דופן בכל דברי רבותינו.

על כל פנים, רבי שמואל בר נחמני מביא ראיה לדבריו מן החצי השני של הפסוק: "שנאמר: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', מלמד שכולן שקולים כאחת". למרות מה שנכתב בחציו הראשון של הפסוק, מדגיש לנו הכתוב שראובן נשאר באותה מדרגה כמו שאר האחים שלא עשו את אותו מעשה[2]. זה לא מדרש, זה לימוד עומק פשט הכתוב. כמובן שצריך להבין איך שני חצאי הפסוק מסתדרים זה עם זה, אבל להסתכל על הרישא ולהתעלם מהסיפא, זה ודאי חוסר יושר.

 

בלבל מצעו של אביו

ממשיך רבי שמואל בר נחמני ומקשה: "אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פלגש אביו'"? חייבים לפרש  את מעשהו של ראובן באופן אחר, שהרי ברור שלא יכול להיות שראובן חטא בחטא חמור כל כך ובכל זאת נשאר שקול לאחיו. "מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה". לאחר מות רחל, אומר רבי שמואל בר נחמני, העביר ראובן את מיטת יעקב לאוהל לאה כנגד רצון אביו. ההתערבות של יעקב בנושאים כאלה שבין איש לאשתו, וקל וחומר שבין יעקב – אביו של ראובן – לבין נשותיו, היא מעשה חמור ביותר. זו כניסה לקודש הקודשים, למקום שהוא רגיש מאין כדוגמתו, שכל נגיעה זרה בו מטלטלת את אמות הסיפים – וכדי לחדד את חומרתו של המעשה "מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עימה".

כל אלו דברי האמורא רבי שמואל בר נחמני, והגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא שמחזקת את דבריו ונותנת להם טעם: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, הוצל אותו צדיק מאותו עוון ולא בא מעשה זה לידו". והראיה לכך – "אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר 'ארור שוכב עם אשת אביו' ויבוא חטא זה לידו?". שבט ראובן עתיד בימי יהושע בן נון לעמוד עם עוד חמישה שבטים על הר עיבל, ומולם על הר גריזים שישה שבטים נוספים – וכולם עתידים לענות "אמן" על קללת "ארור שוכב עם אשת אביו". לא יעלה על הדעת ששבט ראובן יעמוד במעמד הזה, אם אביו הראשון חטא באותו חטא. אין עלבון גדול מזה.

"אלא", אומרת הגמרא, "מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פלגש אביו'? עלבון אימו תבע; אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה". לא לחינם, אומר רבי שמעון בל אלעזר, מדגיש הפסוק את היותה של בלהה פלגש. כל ימיו ראה ראובן את צערה של אמו על היותה אהובה פחות מרחל, וכאב בשתיקה את כאבה – אך לא עשה דבר מפני כבוד אביו וכבודה של רחל. אבל כאשר הוא רואה שאחרי מות רחל יעקב מבכר את שפחתה על פני לאה אחותה, את פילגשו על פני אשתו – תובע הוא את עלבון אמו.

ומביאה הברייתא עוד דעה: "אחרים אומרים שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו; והיינו דכתיב: 'אז חללת יצועי עלה'". שלא כמצעו של אדם רגיל, על מצעו של יעקב אבינו שרויה השכינה, וחילול יצועיו הוא כביכול חילול כבוד השכינה, ובכך חטא ראובן חטא כפול – אך מכל מקום לא את החטא המפורש בפסוק. המפרשים נחלקו היכן נרמז דבר זה בפסוק, וראויים הדברים להרחיב בהם, אך אין כאן מקומם. על כל פנים, ראינו עד כאן שלוש דעות – אמורא ושני תנאים – שמסבירים שראובן לא חטא במה שמיוחס לו בפסוק אלא בדבר אחר, אך מפני חומרת מעשיו "מעלה עליו הכתוב" כאילו חטא במעשה עם בלהה.

 

פחז כמים

ממשיכה הגמרא ומביאה מחלוקת בין ארבעה תנאים, שדרשו כולם את דברי יעקב לראובן בברכותיו "פחז כמים אל תותר". המילה 'פחז' היא כמעט יחידאית במקרא, וארבעת התנאים דורשים אותה באופן ייחודי ומפליא, לא כבעלת פירוש לעצמה, אלא כמייצגת ראשי תיבות שונים.

"כתנאי: 'פחז כמים אל תותר', רבי אליעזר אומר: פזת, חבת, זלת". 'פזת' – התנהגת בפזיזות, 'חבת' – עשית מעשה אסור, 'זלת' – זלזלת במה שנאסר עליך, או שהפכת זול ומזולזל. "רבי יהושע אומר: פסעת על דת, חטאת, זנית". 'פסעת על דת' – עברת על דבר שנצטווית. 'חטאת, זנית" – כפשוטו. אם כן, שני תנאים אומרים שראובן כן חטא! "רב