ויתן את קולו בבכי – שיחה לפרשת ויגש

כך
מתוארים בתורה רגעי ההתגלות של יוסף אל אחיו:

וְלֹא יָכֹל
יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ
מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת
קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: וַיֹּאמֶר
יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת
אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי
וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי
מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם
אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם.[1]

פסוקים
אלה שימשו מקור עשיר לבעלי המדרשים ובעלי המוסר לתיאור תוכחת יום הדין. היראה
והבהלה שתקפה את האחים מול יוסף היתה בסיס טוב לחיזוק הציבור ביראת העונש.

אולם
כדרכנו בקודש, אנו, בני הדור השייך לתורת ארץ ישראל, סבורים שעונש הגלות, שהיה
עיקר הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים במשך אלפיים שנה – תם במידה מרובה מאוד. בדור
האחרון קירבנו הקב”ה אליו והביאנו הביתה באהבה שאינה תלויה בדבר, שהרי עינינו
רואות שהיא חלה גם על צדיקים גדולים וגם על כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות. וממילא,
התורה כולה מתבארת לנו מחדש – לא חלילה במקום מה שהיה, אלא באור חדש של
תורת הארץ. אחת הדרכים שבהן מתבטא המהפך הזה הוא שמה שהוסבר עד כה בדרך של יראה,
יוסבר מעתה בדרך של אהבה, וגם הדברים הקשים והנוראיים ביותר המופיעים בדברי
רבותינו יבוארו בדרך של אהבה אלוקית עד אין קץ.

במדרש
רבה מובאות שתי דעות לתיאור התוכחות הללו, ואת השלישית, הלקוחה מתוך מדרש תנחומא,
נראה בהמשך:

וַיִּתֵּן אֶת
קֹלוֹ בִּבְכִי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ (בראשית מה, ב ג).

אַבָּא כֹּהֵן
בַּרְדְּלָא אָמַר, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ
מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה. בִּלְעָם, חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לֹא יָכוֹל
לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כב, ל):
“הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, וַיֹּאמֶר לֹא”. יוֹסֵף
קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא
הוּא דִכְתִיב: “וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ
מִפָּנָיו”. לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד
וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, כא): “אוֹכִיחֲךָ
וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ”, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רַבִּי אֶלְעָזָר
בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ
מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה. וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם
כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן
כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם
יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.[2]

שני
המדרשים מדגישים בפנינו את עניין הבהלה. אם האחים כל כך נבהלו מפני בשר ודם, כיצד יוכלו
החוטאים לעמוד, לעתיד לבוא, בתוכחת יום הדין הגדול בפני הקב”ה בכבודו ובעצמו?
והרי הקל וחומר כלל אינו בר השוואה – העמידה מול הקב”ה היא לאין ערוך יותר
מזעזעת ומבהילה.[3]

אלא
שיש הבדל בין שני ההסברים: אבא כהן ברדלא משווה את התגלותו של יוסף ל’התגלות’
אתונו של בלעם כיצור תבוני ומדבר, שמצליחה לראות את מה שבלעם עצמו אינו רואה. הוא
גם מדגיש כי יוסף היה “קטנן של שבטים”, ואולם צריך עיון ובירור כדי
לעמוד על כוונתו. 

רבי
אלעזר בן עזריה, לעומת זאת, שם דגש על עניין התוכחה. אולם גם פה מתעורר קושי: וכי
יוסף הוכיח את אחיו? והלא מיד כשנבהלו אמר להם “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ
וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם”[4], ואם כן איזו מין תוכחה היא
זו?!  

לסכנה גדולה ירד
יוסף

הדעה
השלישית לקוחה מתוך מדרש תנחומא, שמבאר את הדברים בדרך שונה:

אמר רבי שמואל בר
נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר
הוציאו כל איש מעלי? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני
המצרים.

אמר ליה יהודה
ליוסף: תדע, שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות. בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם. שניה
אמרת: לראות את ערות הארץ באתם. שלישית גביע גנבתם. אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה
נשבעת בחיי פרעה הרשע, אם אני אוציא חרבי מנרתיקה – אמלא כל מצרים הרוגים. […][5]

כיון שראה יוסף
שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בלבו: מוטב שאתוודע להן ואל יחריבו את
מצרים.

אמר להן יוסף: לא
כך אמרתם שאחיו של זה מת, אני קניתיו אקראנו ויבא אצלכם. התחיל קורא ‘יוסף בן יעקב
בא אצלי, יוסף בן יעקב בא אצלי ודבר עם אחיך שמכרוך’, והיו נושאין עיניהם בארבע
פינות הבית. א”ל יוסף: למה אתם מסתכלין לכאן ולכאן, אני יוסף אחיכם! מיד פרחה
נשמתן ולא יכלו לענות אותו.

אמר ר’ יוחנן:
ווי לנו מיום הדין, ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף פרחה נשמתן,
כשעומד הקב”ה לדין, דכתיב ביה: (מלאכי ג) “ומי מכלכל את יום בואו ומי
העומד בהראותו”, שכתוב בו “כי לא יראני האדם וחי” (שמות לג), על
אחת כמה וכמה! ומה זה נבהלו אחיו מפניו, כשיבוא הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבון המצוות
ופשעה של תורה על אחת כמה וכמה! עשה הקב”ה להם נס וחזרה נשמתן.[6]

במהלך
הויכוח עם יהודה יוסף מפגין היכרות מופלגת עם מעשי האחים, והשניים מתנצחים מי
יכריע את מי. יוסף חוזר ואומר שאם יהודה ינסה להחריב את מצרים, יוסף יתגבר כנגדו
ולא ייתן לו לעשות זאת. אבל סופו של הויכוח נראה תמוה – פתאום יוסף חוזר בו ואומר שעליו
להתגלות כדי שיהודה לא יחריב את מצרים?! לפי רבי יוחנן, ברגע בו יוסף התגלה לאחים
פרחה נשמתם, שלא יכלו לעמוד בעוצמת הרגע. גם כאן מתעוררת תהייה: וכי התגלותו של
יוסף יכולה לגרום לפריחת נשמתם של בני אדם? אין זאת שאף בדבריו על רבי יוחנן עלינו
להעמיק ולהתבונן היטב.

בהלה לרגע

בעיוננו
נתחיל מדבריו של רבי אלעזר בן עזריה, שקדם כרונולוגית לשני רבותינו האחרים ומדגיש
את עניין הדין. האחים עשו מעשה קיצוני בחריפותו כלפי יוסף, לכאורה ללא הצדקה. הם
עצמם מודים בכך באומרם “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו
אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת”[7]. למעשה, מאז אותו רגע המצב רק מחריף
– משום שכשהם חזרו ממצרים אל יעקב אביהם הם רק מוסיפים יגון על יגונו וצער על צערו
בחסרונו של שמעון. יתר על כן, הם מאלצים אותו להיפרד מבנימין וגם רואים את גודל
חששותיו, דאגותיו וצערו, ואשמתם מקבלת נפח נוסף. כעת הם עומדים לפני יוסף כאשמים
בחטא נורא, הגדול בחייהם, אותו הם נושאים בקרבם מאז.

ופתאום,
ללא כל הכנה, הקרבן שהם התעמרו בו שב ומופיע לפניהם, והם מרגישים את כל עוצמת האשמה
ברגע אחד. יוסף אינו אומר להם דבר, אבל ודאי שהדברים גועשים בליבם. מהיכן אנחנו
למדים זאת? אם נעקוב אחר סדר האירועים, יוסף מתגלה תחילה “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף
אֶל אֶחָיו, אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ
כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו”[8]. האחים לא רק נבהלים אלא גם
נרתעים לאחור, שהרי יוסף קורא להם “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא
אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי
מִצְרָיְמָה”, ורק אז הוא מוסיף את דברי ההרגעה “וְעַתָּה אַל
תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם”. יוסף מבין שהם נעצבו בגלל הדין
והתוכחה ומנחם אותם. זוהי בהלה לרגע אחד, שמתפוגגת מיד.

על
הדברים האלו אומר רבי אלעזר בן עזריה את הקל וחומר שלו. ‘כשהוכיח את אחיו לא יכלו
לעמוד בתוכחתו – הקב”ה שהוא דיין ובעל דין יושב על כיסא דין ודן כל אחד ואחד,
על אחת כמה וכמה’. מהו הנמשל? מבחינה מסוימת, כפי שהקב”ה דן בשמיים ובארץ, כך
יוסף הוא התובע והדיין של ארץ מצרים, והוא גם מכיר את חלקו של כל אחד במזימה. הוא יכול
לעשות כרצונו, והרי הם עצמם כבר ראו שברצונו הכניס אותם למשמר למשך שלושת ימים.

כדי
לעמוד על עומקו של ה’קל וחומר’ הזה, נבחן את ימיהם של האחים מרגע לידתם ועד יום
מותם ונשאל את עצמנו: מהו היום העצוב ביותר בחייהם? סביר מאוד להניח שזהו אותו
היום ממש. יהודה ניגש אל יוסף מפני שהאחים פתאום תופסים שכל החרדה שחרד אביהם על
בנימין הולכת להתגשם למעשה. המלך הזה משלח אותם לביתם ודורש להשאיר אצלו את
בנימין, ומממש את התרחיש הגרוע ביותר, שאיש לא האמין שיקרה במציאות. צר להם מאוד,
ויותר מכל צר ליהודה, שהוא מבחינה מסוימת גם האשם הכי גדול. הוא היה זה שהציע
למכור את יוסף, הוא זה שערב את בנימין. אלא שברגע אחד היום הכי עצוב הופך ליום הכי
שמח. מהמצוקה הקשה שכוללת את חרדת בנימין וחרדת יעקב, הכל משתנה – בשתי מילים יוסף
הופך את כל הקערה על פיה. הסכנה חלפה, בנימין נשאר, הצער המשוער לא יבוא, ויותר
מכך – הם מצאו את האח האבוד, והוא אפילו לא כועס. וכי יש יום שמח יותר מזה?

הדין כשיא הטוב

אם
אלה הם פני הדברים במשל, איזה מין יום דין הוא זה בנמשל? היום הנורא והקשה ביותר מתהפך
ליום השמח ביותר, שבו כל הצרות פגו וחלפו, 
כל ההאשמות נמחלו, ועוד מתברר שמעיקרא הכל היה לטובה. בעל הדין שהוא גם התובע
מוחל על כל התביעה, והכל נעלם כלא היה. בקריאה מעמיקה מתברר מבין החרכים, שזהו יום
הדין שחז”ל מתכננים לנו, והוא שונה מאוד מיום הדין שנשקף מפשט המדרש,
ומהצביון שעליו מדברים כל המגידים ובעלי המוסר. אלמלא חז”ל היו אומרים אותו,
איש לא היה מאמין שאפשר להגיד כך. אבל האמת היא שאם ה’ עושה דין, מוכרח להיות שזהו
חסד עליון ומופלג, כי לעשות דין או להרע למישהו זה ודאי דבר שלא שייך לשורש הטוב. ומוכרחים
לומר שאם הוא כבר עושה זאת, כנראה שזה טוב עליון, נשגב ופנימי יותר מכל דבר אחר.

ועדיין
יש לשאול, למה מתכוון רבי אליעזר בדבריו שהאחים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף?
אמרנו שיש תובע, יש דין, רק דבר אחד חסר – אין כתב תביעה. האחים נבהלים, יוסף קורא
להם לגשת אליו, אבל במקום האשמה הוא אומר להם דברי הרגעה. אך הם לא כל כך מאמינים
לו, ולאחר פטירת אביהם הם באים ליוסף ואומרים לו “אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי
מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ
וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי
אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו”[9], כלומר עוד יש ספק בליבם. אבל
ליוסף אין שום טרוניה, הוא מוחל להם באמת לאמיתה מעומק ליבו.

האם
מבחינת האחים זה הופך את זה ליותר קל? להיפך. כשאתה מקבל מחילה על אשמה כל כך
כבדה, זו סערה נפשית עצומה. גם אם אומרים לך ‘אל תעצב ואל יחר בעיניך’, ודאי שהדבר
מטלטל את כל האישיות מיסודותיה. גם יוסף עצמו מבין שהכל סוער וגועש, ולכן הוא
משתדל להרגיע את רוחם. זה יום של בשורה שאין כדוגמתה, אבל כיוון שהבשורה הזאת
נוגעת לחטא הנורא שלהם, היא מטלטלת ומזעזעת. על התחושה הזו אומר רבי אלעזר בן
עזריה ‘אוי לכם מיום הדין אוי לכם מיום התוכחה’ – בציור הפשוט מדמיינים אותו כאילו
האדם עשה עבירות בעולם הזה, ועכשיו הגיע הזמן לשלם עליהן. ומה עם הציור שהעולם הבא
הוא ‘עולם שכולו טוב’? איננו מאמינים לכך. נדמה לנו שזה שייך למי שעשה דברים טובים,
אבל אני שחטאתי, כשאגיע לשם אתחיל לסבול. לפי המשל שמביא רבי אלעזר, כל הציור שגוי
מעיקרו. היום הטוב ביותר בחיים הוא היום שבו הם מסתיימים.[10] כל זמן שאדם חי, האשמה מכבידה
ומוחצת, אך כשהוא נפטר לבית עולמו ועומד מול דיין שאי אפשר בכלל לדמיין את מעלתו,
הכל נמחל ברגע אחד.

ודבר
נוסף שחשוב לשים אליו לב – הדיין דן כל אחד ואחד לפי מה שהוא, בודד לגמרי. כשכמה
פושעים מבצעים ביחד פשע, השותפות מפוגגת את הפחד, בבחינת “צרת רבים חצי
נחמה”. האדם כאילו אומר לעצמו “אני אמנם אהיה בגיהנום, אבל לפחות זה
יהיה עם כל החבר’ה”. אך כשכל אחד נידון לבד, על פי התנאים ו’הנסיבות
המחמירות’ שלו, אזי אף על פי שגם אחרים אולי עברו עבירות דומות, בכל זאת זה מבהיל
ביותר. כל זמן שלא נשמע הקול האלוקי של “אל תעצבו”, נקודת המבט של האדם
היא עדיין נקודת המבט המאשימה של העולם הזה. ואז הבשורה מהפכת הכל לטובה. והאמת
ניתנת להיאמר, שלולא חז”ל היו אומרים על הסיפור הזה ‘אוי לכם מיום הדין ואוי
לכם מיום התוכחה’, לא היינו מעלים על הדעת שמכאן זה נלמד. שהרי הכל נמחל להם והם
יצאו מצרה לרווחה, וכל אשמותינו מתגלות כצעדים ותחנות בדרך לגאולה.

“קטנם של
שבטים”

הדעה
הנוספת במדרש רבה, של רבי אבא כהן ברדלא, מספרת סיפור אחר לגמרי. מדבריו נראה
שאחיו של יוסף לא יכלו לענות מפני שהוא בכה, וברגע שהם הבינו שהוא יוסף הם משתתקים
ונאלמים דום. אבא כהן משליך אותנו לאתונו של בלעם, “וַתֹּאמֶר הָֽאָתוֹן אֶל
בִּלְעָם: הֲלוֹא אָֽנֹכִי אֲתֹֽנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעֽוֹדְךָ עַד
הַיּוֹם הַזֶּה, הַֽהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַֽעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר, לֹֽא”[11]. בלעם חווה נס – אתון מדברת
שמטיחה בו האשמות. הוא הבעלים, האדון, הצד החזק, והיא המשועבדת, המסכנה, הצד החלש.
אבל בלעם לא נבהל מכך שהיא פותחת את הפה, ולא מתאבן מאשמה. לכאורה אין כאן שום
קווי דמיון ליוסף, שהרי בלעם כופר באשמה והאחים מודים בה. אלא אם כן נסביר את הבכי
של יוסף בצורה אחרת.

יוסף,
אומר אבא כהן ברדלא, “קטנם של שבטים היה”. האחים היו החזקים והגדולים,
הוא הקטן והחלש, והוא כעת זה שמוכיח אותם ממש כמו שהאתון מוכיחה את בלעם. יוסף אומר,
אתם האחים הגדולים שלי, אני הייתי האח הקטן והחלש שזקוק לאהבתכם, ובכל זאת מעולם
לא אהבתם אותי אלא להיפך, רק שנאתם. מאז שהם התנכלו לו הוא התרחק מהם, התמודד
לבדו, ספג השפלות ובזיונות עד שנעשה משנה למלך, אבל דבר אחד הוא לא פתר: את העובדה
שהאחים לא אוהבים אותו. יוסף בוכה כקטן כי הוא עדיין קטנם של אחים, והוא מכניס
בבכיו את כל הכאב שהצטבר אצלו. האחים נבהלים כי הם מרגישים את הכאב העצום שבוקע
ממנו, והם נבהלים. הם באמת לא יכולים לענות אותו.

זוהי
תמונה אחרת לגמרי של תוכחה. מציגים לפני האחים תמונת ראי של כל מה שהם עשו, כשהם
היו חזקים וגיבורים, על מי? על ילד קטן. והילד הזה, שעכשיו הוא משנה למלך מצרים
ויכול ברגע אחד לזרוק אותם לבור או אפילו לצוות להרוג אותם ללא משפט, מתגלה לפניהם
כילד קטן שבוכה. גם בסיפור בלעם והאתון וגם בסיפור יוסף ואחיו, הדרמה האמיתית
מתרחשת בגלל עובדה אחת: שני הקטנים עלו לגדולה, האתון ראתה מלאכים ויוסף שליט על
מצרים. כשאדם מסכן בא לאדם חזק ואומר לו: ‘אני מסכן, למה אתה לא מתחשב בי’, זה אולי
לא יפה ולא מוסרי, אבל אין פה עוצמה. ואילו כשהמסכן הזה עולה לגדולה, קורה פה שינוי
עצום – קטן מקבל עוצמה ותיבת תהודה אדירה לצערו.

מהו
אפוא ה’קל וחומר’ של אבא ברדלא? יוסף הוא המשל והקב”ה ויום הדין הם הנמשל.
איזה דמיון קיים בין יוסף הבוכה מול אחיו לבין הרגע בו אדם עומד לפני מלך מלכי
המלכים וצריך לתת דין וחשבון על מעשיו? כמו במקרה הקודם, גם כאן, אילולא היה אומר
זאת אבא ברדלא לא היינו מעיזים לומר זאת בעצמנו, 
אבל על פי דבריו יוצא שכביכול הקב”ה הוא-הוא “קטנם של שבטים”,
הצד החלש והמסכן.

הדין כקרש הצלה

אם
נתעמק בכך, נראה שיש דברים בגו. כל זמן שאנחנו בעולם הזה, הקב”ה הוא אכן “מלך
קטן ומסכן” כביכול. נדמה לנו כאילו ניתנה לנו בחירה אם לעשות את רצונו אם
לאו, אם לחלל את שמו או לא. אך בזמן שאנחנו מתנהגים כבעלי הבית, האלוקות נתונה
למרמס תחת גחמות ליבנו. אנחנו כל כך עיוורים לצער השכינה, עד שנדמה לנו שאנו
החזקים והקב”ה החלש. אלא שכאשר מגיעים לעולם האמת מתבררת האמת והיא,
שהקב”ה הוא כמובן החזק, לאין ערוך מכל מה שיכולנו לדמיין, ואנחנו חלשים,
חלשים כפי שלעולם לא נוכל להבין.

ויש
כאן אולי עוד בשורה נוספת. כשהגדול מוחק את הקטן, הוא מוחק גם אצל עצמו את הטוב,
האכפתיות והרגישות לכאב. השנאה של הגדול לקטן היא סוג של מנגנון הגנה. כשנולד אח חדש
במשפחה, התגובה הקלאסית של האחים הגדולים היא התנכלות, ואפילו ניסיון לפגוע בעולל
הרך שעוד לא יודע לדבר. יש לדבר כל מיני הסברים פסיכולוגיים, אבל הסיבה הראשית היא
קנאה. אך ברגע שהקטן אומר לגדול – “אני אחיך הקטן, איך לא ריחמת עלי ולא הבעת
כלפי אהבה? מדוע תמיד דיכאת ושנאת אותי?”, הוא גואל גם את האח הגדול. כשהקטן
שנעשה גדול משתף בפני הגדול את האשמה הזו, הוא פותר גם עבורו את התסבוכת. הבכי שלו
הוא בכי מטהר, מפני שכשהקטן אומר זאת הוא כבר לא זקוק לאהבת הגדול, אלא רק בוכה על
כך שברקע היה שם כאב. זוהי חוויה מתקנת, כי הגדול רואה את הקטן שנמס, וממילא ממיס
גם אצלו את כל התסבוכת שהיא שורש החטא. למה חטאתי? כי התגוננתי.

כל
זה במשל. ובנמשל, מדוע איננו שומעים בקול הקב”ה? משום שבחוויה שלנו, הוא ‘מאיים’
עלינו. נוח לנו להרגיש הגדולים, נוח לנו להתנשא ולהתלבט בבחירה אם לעשות או לא את
רצון הקב”ה. אך ביום הדין פתאום מסתבר שכל פעם שחטאנו, לא ראינו את צער
השכינה, לא ראינו את כל הטוב האלוקי וכמה כאב נגרם לגילוי האלוקות על ידי העבירה
שלנו. לפתע מתבהר שעיוורנו את עיני עצמנו, דיכאנו את הטוב והזוך שבקרבנו. זהו הרגע
הראשון, ויש בו בהלה עמוקה. מיד לאחר שאנו נבהלים מתברר שכביכול, רק כביכול,
הקב”ה בוכה.[12]
על מה הבכי? על כך שנתתי לך את הבחירה, אפשרתי לך להיות בעל הבית עלי, ואתה לא
ראית אותי בכלל. שנאת אותי. ואולי זו הסיבה לחטא, שידענו שיש כאן ‘אח’ קטן שעתיד
לעלות לגדולה. את ה’תסבוכת’ הזו נוכל לפתור רק ביום הדין וביום התוכחה, וזהו הקל
וחומר העמוק שרוצה ללמד אותנו אבא ברדלא.

בכי שאי אפשר
לעמוד בפניו

הפירוש
השלישי שראינו הוא של רבי יוחנן. רבי יוחנן מסביר שכאשר יוסף התגלה בפני האחים,
פרחה נשמתם. הרקע לסיפור הוא שיהודה מגלה גבורה עצומה, ויוסף לא מחשיב את הגבורה
שלו כהוא זה. הוא מטיח בו האשמות, מזלזל בכוחו, מאשים אותו ואת אחיו בשקרים. והנה
בסוף הוא חוזר בו, ‘מוטב שאתוודע להם ואל יחריבו את מצרים’. מה גרם למהפך המפתיע
הזה?

נראה
לומר שיוסף חושב – אם הם באמת החליטו להחריב את מצרים, הם יאלצו אותי לגלות את
כוחי האמיתי, ואז יתברר שאני הרבה יותר חזק מהם ואהיה חייב להכות בהם. כדי לעמוד
על כוחו, נתבונן בכך שלפני שהוא מתגלה בפניהם הוא מוציא כל איש מעליו, מרחיק את
כולם, ובכל זאת נאמר “וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם
וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹֽה”[13]. אף על פי שלכאורה לא היה שם
אדם, זהו בכי אדיר כח כל כך עד שהוא פורץ בכל מצרים, “וישמעו מצרים”. אין
זה הבכי של האח המסכן שתיאר אבא כהן ברדלא, כאילו יוסף הוא “קטנם של
שבטים”, אלא בכי שמי ששומע אותו, פורחת נשמתו. זה בכי של מישהו חזק כל כך עד
ששמעון, לוי ויהודה לא מאיימים עליו, הוא יכול לנצח את כולם, ומתוך הניצחון הזה
הוא בוכה.

אם זהו
המשל, מה הנמשל? ממשיך רבי יוחנן: כשעומד הקב”ה לדין דכתיב ביה ‘ומי מכלכל את
יום בואו ומי העומד בהראותו’ כי כתוב ‘כי לא יראני האדם וחי’. כשהקב”ה מתגלה,
אי אפשר להכיל את זה. הגילוי הוא כל-כך אדיר עד שאדם נמס לגמרי. והביטוי ‘פרחה
נשמתם’ מזכיר לנו מקום אחר בו פורחת נשמתם של ישראל – מעמד הרב סיני.[14] רבי יוחנן מרמז למעמד הזה, ומקיש
כביכול בין תואר דומה שמתואר אצל יוסף ואצל הקב”ה. שניהם, להבדיל, נקראים
‘צדיק’ – ופירוש הדברים הוא שכשמופיע צדיק, הנשמה נמסה[15]. הקב”ה יורד על הר סיני והטוב
האלוקי שלמעלה מכל גדרי המציאות מופיע, הכלי מתבטל ונמס לתוך האור.

בכיו
של יוסף הוא בכיו של צדיק עליון, שכל עומק צדקותו מתפרצת באותה שעה. באותו רגע
נסגר המעגל, הוא מוחל וסולח על הכל, מסביר את ההנהגה האלוקית של ‘כי למחיה שלחני’,
עד שמעוצמת המעמד פורחת נשמתם של האחים כמו בסיני[16].

מה הנמשל
לעולם הבא? ביום הדין הקב”ה מתגלה בכל גודל אורו וחסדו בעוצמה שאי אפשר להכיל
אותה – “וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ?'[17]. ואז, כשהוא מתגלה – אין
עבירות, אין מצוות, אין אישיות. יש רק גילוי של הטוב האלוקי שאי אפשר להכיל אותו
בכלל. ומתוך כך ‘נבהלו מפניו’, כי כשיבוא הקב”ה לתבוע עלבון המצוות ופשעה של
תורה, לאור גודל צדקותו, החטאים מתחדדים הרבה יותר.[18]

מה
פירוש ‘עשה להם נס וחזרה נשמתם’? אפשר לומר שהנס הוא כשיוסף אומר להם ‘אל
תעצבו ואל יחר בעיניכם’. כשנגיע לעולם הבא, ‘אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום
התוכחה’ – לא משנה כמה נהיה גדולים או קטנים, עוצמת האור האלוקי תחדד את שפלותנו ותמיס
אותנו לחלוטין.[19]
ובכל זאת, למרות שאין לנו יכולת להכיל אותה ולדבר עליה בכלל – הנס הוא שכזו צדקות
מחזירה לנו בטובה את הנשמה, שהתוכן של הטוב האלוקי הוא ‘צדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד
בכל מעשיו’, ‘קרוב ה’ לכל קוראיו’, ‘טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו'[20]. המעשה של יוסף מלמד אותנו
שלעתיד לבוא תהיה טלטלה, אבל כל הטלטלה היא רק הסתעפות של הטוב האלוקי וההצלה מכל
הצרות., החסד העליון, והשמחה העצומה, שמתגלה דווקא באותו יום יחד עם המימד של יום
הדין ויום התוכחה. אבל הדין והתוכחה הם גם ההוכחה שיש לנו שייכות אמיתית לאותה
מדרגה מופלאה של ‘צדיק יסוד עולם’, ‘צדיק הוא ה”.

[1] בראשית מה, א-ה.

[2] בראשית רבה, צג, י-יא.

[3] הגמרא (חגיגה ד, ב) אומרת בשם רבי אלעזר – לא מפורש אם זהו רבי
אלעזר בן עזריה או לא, – שכשהיה מגיע למקרא זה היה בוכה ‘ולא יכלו אחיו לענות
אותו’.

[4] בראשית מה, ה.

[5] המשך המדרש:

א”ל
יוסף: אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צווארך. אמר ליה יהודה: אם אפתח את פי
אבלע אותך.

אמר
ליה יוסף: אם תפתח פיך אני סותמו באבן. אמר יהודה ליוסף: מה נאמר לאבא?

א”ל:
אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי. א”ל יהודה: דין שקר אתה דן אותנו.

א”ל
יוסף: אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. א”ל יהודה: נורא דשכם דליק בלבי [=אשה של
שכם דולקת בליבי].

א”ל
יוסף: נורא דתמר כלתך אנא מטפי [=אשה של תמר כלתך דולקת בי יותר]. א”ל יהודה:
רתח אנא ולית דמהימן לי [=אני רותח מבפנים ואיש אינו מאמין לי]. א”ל יוסף:
רתחא דידך אנא מתבר [=את רתיחתך אני שובר].

א”ל
יהודה: עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם. א”ל יוסף: צבעים הייתם
מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף.

[6] מדרש תנחומא על הפרשה.

[7] בראשית מב, כא.

[8] שם, מה, ב.

[9] בראשית נ, טז-יז.

[10] בית העלמין שבהר הכניסה לירושלים נקרא ‘הר המנוחות’, משום שיש
נייחא מכל הצרות. נוהגים לומר למתים ‘הלכת למנוחות, השארת אותנו לאנחות’. כלומר,
הלכת לעולם שכולו טוב, ואנחנו נשארנו כאן, כמו האחים שלפני התגלות יוסף.

[11] במדבר כב, ל.

[12] “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי
מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר
ה’”, ירמיה יג, יז. “מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן
של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים, ר’ שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של
מלכות שמים”. חגיגה ה, ב.

[13] בראשית מה, ב.

[14] “אמר רבי יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה
יצתה נשמתן של ישראל שנאמר ‘נפשי יצאה בדברו’”. שבת פח, ב. 

[15] מסופר שבזמן המנדט הגיע שר המשפטים הבריטי לביקור בארץ. לכבוד
הגעתו, הכריזו על חנינה כללית – אסירים רבים קיבלו חנינה באותו יום, ויצאו. שר
המשפטים הגיע לדבר עם כל האסירים שעומדים להשתחרר,  ושאל אחד מהם “על מה נכנסת לכלא?”.
האסיר אמר, “גנבתי”. שר המשפטים שאל, “ואתה תגנוב עוד פעם?”
האסיר נעמד רגע וחשב, ואז אמר: “לומר לך בכנות, יכול להיות שפעם אחת אני עוד
אגנוב”. שר המשפטים הבריטי הסתקרן ושאל למה? האסיר אמר: “תראה, היה
אצלנו צדיק אחד שבא לבקר אותנו – ר’ אריה לוין, ולא היה לו שעון. [הוא לא ידע שהוא
לא היה צריך שעון, הכל היה אצלו מסודר, מדויק, גם בלי שעון. ובאותם ימים שעון יד
היה דבר יקר מאוד]. כיוון שהוא כזה צדיק והוא כל-כך עמוס בדברים, התחייבתי לעצמי
שכשאצא מהכלא, אדאג שיהיה לו שעון. אני מתכוון ללכת לעבוד, ואפילו אעבוד קשה כדי
להשיג כסף כדי שיהיה לו שעון. אבל מה אם לא אצליח? כבר התחייבתי לעצמי שיהיה לו
שעון, ולכן אני לא יודע אם לא אגנוב שוב”. שר המשפטים הבריטי כל-כך התפעל
שהוא ביקש לפגוש את ר’ אריה. והוא אכן הגיע לר’ אריה הביתה, וסיפר את הסיפור הזה.

[16] כשהאחים רואים את גדולת צדקתו, הם בטלים אליו לגמרי, ממש כמו
בחלומות. גם כאשר יעקב מגיע, הוא מתבטל אל יוסף, “וישתחו על ראש המיטה”.
וגם פרעה התבטל ליוסף, שנאמר “אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו
בכל ארץ מצרים”.

[17] מלאכי ג, ב.

[18] באורות התשובה דורש הרב זצ”ל את הפסוק ‘שתה עוונותינו לנגדך,
עלומינו למאור פניך’ – ניחא שאתה, ה’, בא איתנו בחשבון עוונות, אבל כשאתה שם את
העוונות שלנו מול השלימות שלך, מי יכול לעמוד בזה? אבל אחרי כן הכל מתהפך, וכל
גודל הטוב שאי אפשר לעמוד בפניו מופיע, ולכן נאמר ‘עלומינו’, החטאים שלנו, ההעלמים
שלנו, ‘למאור פניך’. מאור פניך ממיס את כל ההעלמים – וזה הנס שהיה פה.

[19] כשנפטר רבי ישראל מרוז’ין, שכל בניו היו אדמו”רים אחריו, בכה
הבן הגדול בכי נוראי. שאלו אחיו, מדוע אתה בוכה כל כך? האח הגדול ענה, מפני שאבא
עומד לדין. -כן, אבל אבא הלא היה צדיק גדול? 
-נכון, אבל ה’ יתברך הרבה יותר גדול…

[20] תהלים קמה.