ולא יהיו עוד לשני גויים – פרשת ויחי

פרשת ‘מקץ’
הסתיימה כשהיא מותירה את הקורא עם שאלה קשה בלתי פתורה: מה יוסף רוצה? מצד אחד,
הוא מבקש את קירבת האחים, אוהב אותם, מעניק להם מתנות, בוכה כאשר הם מעוררים בליבו
רגשות, שמח במפגש עמם. מצד שני, הוא מתעלל ומתעמר בהם, מתעלם מכאבם ואף מוסיף
עליו, דורש דרישות שמותחות את הכאב עד לקצה. בסיכומו של דבר, כשעורכים את מעשיו של
יוסף זה לעומת זה, אנו נותרים עם תהייה עצומה – מדוע הוא מתנהג כך? ננסה לענות על
השאלה על דרך הפשט ונשלב בה גם טעמים עליונים יותר, אך תחילה עלינו להקדים.

“הָעִנְיָן
הָאֱלהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבות אֲבותָם אֶל בְּנֵי בָנִים”

ספר בראשית לכל
אורכו שואל שאלה מרכזית אחת: מיהו יהודי? עולם שלם ורב לאומים ממלא אותו, ולא קל
לדעת מראשית הדרך מי עומד להיות יהודי ומי יוותר בחוץ. רבי יהודה הלוי אומר בספר
הכוזרי שכל מניין הדורות המופיע בסוף פרשת בראשית, הרווי בביטוי “ויולד בנים
ובנות”, וכן תיאור עשרת הדורות שבין נח ועד אברהם, הם למעשה בירור מי
מהצאצאים נושא את העניין האלוקי.[1] 

כך הם הדברים עד שמגיע
אברהם, אורו של עולם. אצלו זו כבר בחירה אלוקית בהירה ומוחלטת, שאין בה ספיקות
ואין בה תעלומות. אולם זו הפעם היחידה בה תהיה הבחירה ברורה כל כך, משום שכבר בדור
הבא מופיע ישמעאל. הוא נולד לאחר שנים ארוכות של ציפייה, ואברהם, למרות היכרותו עם
הבעייתיות שבו, רואה בו ממשיך דרכו. כאשר הקב”ה יבטיח לו זרע כחול אשר על שפת
הים, הוא יבקש לפחות “לו ישמעאל יחיה לפניך”.[2] אך אז נולד יצחק, ושרה
מיד מבינה שהוא הממשיך.[3] אברהם נאלץ לגרש את
ישמעאל בלב כבד, ומסמן את יצחק כיורשו.

גם בדור הבא קיים
קושי בבחירה. ליצחק ולרבקה נולדים זוג תאומים, עשיו ויעקב, ויצחק אוהב את עשיו כי
הוא מלא כוחות וחיוניות. אמנם, יש מה לתקן ולזכך בו, אבל ודאי שהוא רואה בו חלק
מהאומה האלוקית ואף יורש ראוי. רבקה, לעומת זאת מיד יודעת שהוא אינו הממשיך, על אף
שהוא בנה בכורה. לכן היא משכנעת את יעקב שיפעל לקבלת הברכה מיצחק, מהלך שאפילו
יצחק מודה לו כאשר הוא מברך בסופו של דבר את יעקב: “וְיִתֶּן לְךָ אֶת
בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ
אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם”.[4]

כעת מגיע תורו של
יעקב אבינו. בשום מקום לא נאמר שיעקב בחר בחירה חד-משמעית בממשיך דרכו, אך בולט
מאוד שהוא אוהב את יוסף.[5] בניגוד לאברהם ויצחק
שנשותיהם התערבו בבחירה, אצל יעקב הנשים אינן מתערבות – רחל כבר מתה, ולאה כנראה
מחוץ לתמונה.[6] אך שלא כמו בדורות
הקודמים, כאן מתערבים הבנים עצמם בהכוונת הבחירה. הם אמנם מזהים שיוסף הוא הבן
הנבחר בעיני אביהם, אך גם יודעים שכבר פעמיים טעו האבות בבחירה האינסטינקטיבית
שלהם – אברהם בישמעאל ויצחק בעשיו. ולא עוד, אלא שיש סימנים נוספים לכך שיוסף אינו
מתאים להיות היורש – הוא מסלסל בשערו, “נער את בני בלהה ואת בני זלפה”[7]
ובעל חלומות.

האחים, שרואים
כמה סבלנו ועדיין אנו סובלים מידם של ישמעאל ושל עשיו, שואלים את עצמם – האם נוכל
לעמוד בעוד אחד כזה? הם נוקטים פעולה שתקצר את חלקו בעולם לפני שיזיק, “לכו
ונהרגנו ונראה מה יהיו חלומותיו”[8]. הם משוכנעים בכוונה
פנימית שהם עושים בכך טובה לעולם כולו, אלא שברגע האחרון בכל זאת תוקף אותם הספק: ‘מנין
לנו בודאות גמורה שיוסף באמת אינו נושא את המטען האלוקי?’. הביטוי “ונראה מה
יהיו חלומותיו” נשמע כמו זלזול ועקיצה, אך יש בו גם שאלה; אכן, איננו יודעים
בודאות, ודי בספק זה כדי שלא ישפכו את דמו. במקום זה הם מוכרים אותו, ומשאירים את
השאלה באשר לעתידו בידיו הנאמנות של הקב”ה.

אלא שכאן קורה
דבר מפתיע. בזמן שאברהם השלים עם דחיית ישמעאל למרות הקושי הגדול שבדבר, ויצחק
הודה שיעקב הוא אכן הבן הראוי לברכות, יעקב אינו מוכן לקבל את הדין ואינו מתנחם,
“כי ארד אל בני אבל שאולה”.[9] הוא ממשיך להתעקש שיוסף
הוא חלק מעם ישראל. ההתעקשות חסרת הפשר שלו רק מעצימה את השאלה הלא-פתורה אצל
האחים האם יוסף נושא את העניין האלוקי או לא. השאלה ממשיכה להציק להם במלוא עוזה
במשך שנים, ולכן כשהמשנה למלך מצרים מתעמר בהם הם מיד רואים בכך רמז:
“וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ
אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַֽנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל
כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת”.[10]

הִנֵּה אֲנִי
לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף

עד כאן תמונת
המצב מצידם של האחים. כיצד רואה יוסף את כל האירועים הללו? מעניין מאוד שבמשך
השנים הארוכות שלו במצרים, הוא אינו מחפש את אביו אפילו פעם אחת. למרות שהגיע
לתפקיד בכיר כל כך במצרים שודאי איפשר לו לשלוח שליחים וליצור קשר עם משפחתו, יוסף
אינו נוקט אף פעולה כדי ליידע את אביו על מצבו. מדוע? אולי הוא סבור שנעשתה כאן
קנוניה נגדו – אביו והאחים רקמו יד אחת מאחורי גבו. יעקב אמנם חשב שהוא הבן הנבחר,
אבל האחים הצליחו לשכנע אותו שאין זה נכון. לכן יעקב שלח אותו ‘לחפש’ את האחים,
וכבר כשהם ראו אותו מרחוק הם הוציאו אל הפועל את התכנית שתוכננה זמן רב מראש. זו
אולי הסיבה שיוסף מתעלם מיעקב –הוא יודע בוודאות שיש רק ממשיך אחד, ואם כך הוא-הוא
ישראל האמיתי גם אם משפחתו, ואפילו אביו, מתנכרים אליו. בתור הממשיך הוא עומד למלא
את שליחותו ולהקים את בית ישראל החדש במצרים. את שמות בניו הוא קורא על שם היעוד
של בנית בית ישראל ללא מפריעים. “כי נשני.. מכל בית אבי”, “כי
הפרני.. בארץ עניי”.

כשהאחים יורדים
למצרים, יוסף מקבל חיזוק עצום לסברתו. מישהו חסר פה. איפה בנימין? האם הרגו אותו
האם מכרו גם אותו? נראה ששוב דוחים מעליהם האחים את בנה של רחל. אבל יוסף זקוק לו
כדי לכונן את בית ישראל החדש, ולכן הוא מסובב את העניינים כך שבנימין יגיע אליו
ויישאר אצלו. הוא ממש מתנה את חלוקת התבואה בהבאתו ואוסר את שמעון. ככל שחולף הזמן
והם לא מגיעים, מתחזקת אצל יוסף הסברה שאולי כבר אין את מי להביא, ואולי גם אותו
זרקו האחים לבור. כשהם שבים עם בנימין, האתגר הוא להשאיר אותו אצלו בלי האחים. הוא
מטמין את הגביע באמתחתו של בנימין במהלך מבוים היטב, מתוך תקוה שבנימין יישאר,
האחים ישובו ובני רחל יכוננו את משפחת ישראל שתמשיך את דרך האבות.[11]

זהו מהלך
העניינים עד לתחילת פרשת ויגש, אולם הנאום של יהודה טורף את הקלפים.  כעת מתגלה כי המציאות שונה לחלוטין מהאופן בה
צייר אותה יוסף. פתאום מתברר כי “עבדך ערב את הנער”[12];
שיעקב אוהב את בנימין יותר מכולם ובכלל לא שכח מיוסף אלא משוכנע שהוא מת; ואילו
האחים אף הם אוהבים את בנימין ומוכנים להתחלף איתו במאסר. הכל מתהפך. זה הרגע בו
יוסף מתגלה לאחים, כאומר “אם כך, כולנו בית ישראל”, ובעצם כל תכלית
הירידה למצרים היתה כדי לקיים את ברית בין הבתרים, “גר יהיה זרעך”,[13] וכלל ישראל
מתאחד מחדש.

לִקְרֹא כֻלָּם
בְּשֵׁם ה’

עד כאן הדברים
ברובד הפשט. אולם כעת עלינו להרחיב את המבט ולהתבונן בתהליכים מנקודה עליונה יותר.
צריך לדון בשאלה מדוע הקב”ה מעלים לאורך כל ספר בראשית את הידיעה מי נכלל
באומה הישראלית ומי לא? האם לא ניתן היה לברר זאת בדרך פשוטה יותר, ובאמת היה צורך
בערפל הכבד הזה פעם אחר פעם? ומה זה אומר על האבות, שיש להם בנים כאלו שנדחו החוצה?

נראה שההסתרה של
אברהם ויצחק שונה מאוד מההסתרה של האחים ויוסף. אברהם ויצחק חשבו שמי שבחוץ הוא
בפנים, ואילו האחים ויוסף חשבו שמי שבפנים הוא בחוץ. אלה שתי טעויות שונות, שכל
אחת מהן נובעת משורש אחר.

כאן אנו זקוקים
להקדמה כללית יותר שתענה על השאלה מדוע בכלל יש באומה הישראלית שלושה אבות. הלא
לאדם רגיל, או לאומה, יש תמיד רק אב מייסד אחד, ולא שמענו מעולם על אומה שיש לה
שלושה אבות.

הנפש העולמית של
האנושות בנויה בדומה לנפש האנושית – מדרגות מדרגות. לפני המבול היתה הבלטה של
הדרגה הנמוכה. וכשם שילד קטן עדיין לא אומר דרשות גדולות, אין לו דביקות אלוקית
והוא מחפש רק את צרכי גופו, כך גם האנושות. הילדות של העולם היא רק הנפש הבהמית
רוויית האגו, וזו ההתרחשות העיקרית עד נח. כל אחד עסוק בעצמו, חי מאות שנים, ואז
בא המבול. אחרי המבול האנושות מתבגרת קצת, משילה מעצמה את הילדותיות והולכת לכיוון
חדש. אבל הנפש הבהמית לא נעלמת לגמרי; זה אף פעם לא כך. וכמו שבאדם יש מדרגות של
נפש, רוח ונשמה, כך גם באנושות. מופיעה חלוקה לשלוש דרגות חדשות: הנפש הבהמית –חם
(אפריקה), הרוח –יפת (אירופה), והנשמה –שם (אסיה).

ישראל נמצאים
בדיוק בצומת בין שלושתם, מפני שהאומה הישראלית לא באה לעולם כדי להיות רק לעצמה. אמנם
“עם לבדד ישכון”,[14] אך הוא לבדו
בכדי להפוך את כל העמים “לקרוא שפה ברורה בשם ה’”[15],
והוא זקוקה לקשר עם העמים כדי לתקן אותם. לכן יש שלושה אבות – כל אחד מהם מתקן חלק
אחר של האנושות. אברהם מתקן את חם, יצחק – את יפת, ויעקב את שם.[16]

קל להבין איזה
תיקון צריכים חם ויפת, אבל יעקב הוא כבר ישראל וצאצאיו הם בני ישראל. מה הבירור
שצריך זרעו של שם? מסתבר שגם בתוך האומה יש בלבול, וגם אותו צריך לתקן.

צדיק ובעל תשובה

אחד הנמשלים שהשפת
אמת מרבה להשתמש בהם על סיפור יוסף ואחיו הוא ‘צדיק ובעל תשובה’. הדברים אכן
מעוגנים בפרשה – יהודה מכר אחד מבניה של רחל, ועכשיו הוא ערב לאחד מבניה של רחל
ואף מוכן להימכר תחתיו. זוהי ממש ‘תשובת המשקל’ באופן מדויק למדי, ולכן יהודה הוא
הבעל תשובה.

יוסף לעומתו הוא
הצדיק. אחרי כל מה שעוללו לו האחים, הוא אינו מזכיר זאת במילה ואף מפייס אותם מיד
לאחר שהוא מתגלה בפניהם, “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר
בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים
לִפְנֵיכֶם”[17],
“וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ
בַּדָּרֶךְ”[18]. לא לשמור בדיל של
טינה רק עין טובה מוחלטת – זו צדקות שאין כדוגמתה.

אבל עד לרגע זה
כל אחד מהצדדים היה משוכנע שהצד השני נמצא בחוץ, שהוא לא חלק מכלל ישראל. מדוע
הצדיק חושב כך על בעל התשובה – זה ברור. לפני התשובה הוא הרי חוטא, ואילו הצדיק
מושלם במעשיו ולכן נראה לו שהוא לא יכול לדור איתו בכפיפה אחת. אבל מדוע חושב בעל התשובה
שהצדיק אינו חלק מכלל ישראל? זה כבר פלא גדול.[19] אין זאת אלא שבעל התשובה
רואה בצדיק אדם תלוש מהמציאות, בריה מרוממת מדי שאינה יכולה לשמש מודל לאומה שרוצה
לשנות את העולם מבפנים, מתוך מעורבות איתו.[20] 

הצורך בבירור
בתוך האומה הישראלית, שהוא גם צורך בבירור בתוך כל אדם ואדם, הוא הכרחי. משום שגם
החלק של הצדיק מאיר את המציאות וגם החלק של הכישלון. נראה לנו שהם לא יכולים לדור
ביחד,  “מקום שבעלי תשובה עומדין
צדיקים גמורים אינם עומדין”[21], אך באמת לשניהם יש
מקום, שניהם נצרכים.[22] הצדיק והבעל תשובה
שייכים לאותה אומה, וכדי שיתגלה שלמרות שיש פה צדדים מנוגדים ביותר הם בכל זאת
אחד, הקב”ה מגלגל בחריפות כזו את כל המאורעות. זהו סימן לדורות עולם.[23]

פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים

למען האמת, צדיק
ובעל תשובה הם חיבור מופלא דוקא משום שהם מנוגדים זה לזה. באחד מופיעה האלוקיות
בטהרתה ובצדקתה, ואצל השני תפקידה לרומם את כל ההעלם, הנפילה והריחוק.  האומה הישראלית מופיעה כאומה בין האומות ויש לה
שני צדדים, אחד משמי שמים ואחד בארץ. זו תכונתה. כל אחד מהצדדים הללו משוכנע שהצד
השני הוא בחוץ, ורק הוא ממשיך את הנקודה האלוקית בעולם. ולאחר שמתגלה לו שהצד השני
שייך גם הוא לנקודה הזו, התגלית הזו מוציאה אותו לחלוטין מגדריו.

זו בדיוק הסיבה
מדוע הקב”ה מסתיר מעיני אברהם ויצחק את ממשיך דרכם האמיתי. אם הכל היה גלוי,
הצמיחה של האומה הישראלית היתה נעשית מתוך דרגה אנושית, מובנת ומקובלת בתוך גדרי
השכל ושיקול הדעת. אבל האומה הישראלית היא אלוקית, וגם גילויה בעולם מוכרח להיות
אלוקי, אפילו מעבר לנבואה. רק כשאברהם משוכנע בכל כוחו שישמעאל הוא באמת ממשיך
דרכו, הוא יכול להפוך אותו לשליח לתקן את כל זרע חם וצאצאי ישמעאל. רק כשיצחק רואה
את כל הכשרונות והכוחות הגנוזים בעשיו הוא יכול לרצות לתקן אותו ולהשיבו בתשובה
גמורה.

המפגש בין יוסף
לאחים מרגש כל כך קודם כל משום שיש כאן דרמה אנושית שבה כל צד מגלה את השני אחרי
שנים רבות. אבל יש בו הרבה יותר מזה – בעל התשובה שביהודה מגלה את הצדיק שביוסף
כחלק של אותה אומה, והצדיק רואה בבעל התשובה עולם מלא וגדוש, וברגע אחד כל הספיקות
נפלו. ההפתעה שבאה מתוך ההעלם פורצת את המאפיינים של כל צד ומגלה לו תגלית חדשה
לגמרי.

וְהָיוּ
לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ

“מעשה אבות
– סימן לבנים”, ואם כן מה נוכל אנו לקחת מסיפור המעשה הזה? מאברהם ויצחק נלמד
שהבלבול בין ישראל לאומות  אכן נועד למטרה
עליונה והוא מלווה אותנו גם בימינו, כאילו הגויים הם גם חלק מהאומה, עד הטענה
המזעזעת ומחרבת את יסודותינו של ‘מדינת כל אזרחיה’. ולמרות שחס וחלילה להכריע ככה
למעשה – ואפילו בהרהור, שמבחינה מסוימת קשה יותר מן המעשה – אבל נוכל ללמד זכות
ולומר שהבלבול הזה מקורו בכך שיש בדורנו כבר קצת טעם של “אהפך כל העמים לקרוא
שפה ברורה בשם ה’”.

אך הטעות הדקה
יותר היא בתוך ישראל פנימה. נדמה שיש היום בישראל צד שהוא צדיק, והוא רחוק מאוד
מלראות את הצד השני כחלק ממנו. הוא נאלץ לסבול אותו. את חלקו, המתבולל והרחוק
מתורה ומצוות, הוא אפילו ‘לא סובל’. בצד השני יש מי שמשוכנע שהצדיקים הם שיירים
נכחדים של העבר, שהם כל כך לא שייכים לעולם הזה עד שהם ודאי לא מייצגים את האומה
ואין להם חלק בה. בין שני הצדדים האלה שורר מתח עצום.

המתח הזה יתאדה
בין רגע כשיבוא משיח. אז יתברר לכל הצדיקים עד כמה בעלי התשובה הם בעלי תשובה
בעמקות ויש מה לקחת מהם. ואותם בעלי תשובה יגלו שלצדיקים תמיד היה אכפת מהאחים
שלהם, שהם מעולם לא באמת התנכרו ולא היו זרים, הם רק לא הבינו אותם. אפשר רק
לדמיין את הבכיות שתהיינה אז, “בבכי יבאו ובתחנונים אובילם”[24].
ה’מעשה אבות’ של יוסף ואחיו, שכל צד לפתע מגלה כמה עומק של חיים יש בצד השני, מביא
לאיחוד גם אצל ‘סימן לבנים’ – על ידו הצדיק נעשה בעל תשובה, ובעל התשובה מגלה שגם
בו יש תשוקה להיות צדיק ובמעמקיו שוכן צדיק טהור וזך. באותה שעה שני הצדדים של
האומה הופכים שניהם יחד לעץ אחד, “וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך… ודוד עבדי
נשיא להם לעולם”[25]. שנזכה בקרוב ממש.  

[1]
“כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי… וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ
בֶּן-אֱלהִים, וְכָל הַדּומִים לו מִזַּרְעו – בְּנֵי אֱלהִים (בראשית ו, ב).
וְהולִיד בָּנִים רַבִּים וְלא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיות בִּמְקום אָדָם אֶלָּא
הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דומֶה לו. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגו קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי
קִנְאָתו בו עַל הַמַּעֲלָה הַזּאת, נָתַן לו תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דומֶה
לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתו כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנושׁ.
וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נחַ… וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלּא דָבַק
בּו הָעִנְיָן הָאֱלהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנו הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי
אָבִיו עֵבֶר, וְעוד – שֶׁהִשִּׂיג נחַ בְּעַצְמו. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי
דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבות אֲבותָם אֶל בְּנֵי בָנִים.

וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל
כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ…
וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו
מֵהָאָרֶץ הַזּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק,
וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקב
בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן
הָאֱלהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקום הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלהִי, וְזֶה
הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לא הָיָה
נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. (ריה”ל, ספר הכוזרי, מאמר ראשון)

[2]
בראשית יז, יח

[3]
לישמעאל אמנם היה אבא יהודי אך אמו, הגר, היתה גויה. למרות שהייתה שפחה, ועוד
נפגוש שפחות שבניהן יהודים, סוף כל סוף היא הייתה אישה מצרייה שאינה שייכת כלל
למערכת של בית אברהם, וסופו של דבר שבנה אכן נדחה.

[4]
בראשית כח, ד

[5]
יוסף היה בנה של רחל, האשה האהובה, ויש מקום גדול לומר שיעקב חשב שהעניין האלוקי
יחול בבניה של רחל ולא בבני לאה והשפחות. לכן ההקפדה היתרה שהוא מקפיד להשאיר אצלו
את בנימין, צעיר הבנים, והשריד האחרון לכאורה לענף המשפחתי של רחל.

[6]
האימהות בונות את הצד הישראלי, כמו שהאישה היא עקרת הבית.  לכן האימהות יודעות מה קורה בבית, מי שייך ומי
בחוץ.

[7]
שם לז, ב

[8]
שם פסוק כ

[9]
שם לה

[10]
בראשית מב, כא

[11]
כאן יש לברר נקודה אחת אודות בני בלהה ובני זלפה. מה ההבדל בין הגר שבנה נותר בחוץ,
ובין השפחות שבניהן נחשבים חלק מהאומה? חז”ל אומרים שבלהה וזלפה היו בנותיו
של בתואל מצד השפחות. מכאן עולה שכל האבות הקדושים וכל האימהות הקדושות, כולל בלהה
וזלפה, היו כולם צאצאיו של תרח. בסוף ספר יהושע נאמר “בעבר הנהר ישבו אבתיכם
מעלם תרח אבי אברהם ואבי נחור”, כלומר הכתוב קורא לתרח ‘אבותיכם’. ובאמת זכה תרח
שכל האבות והאימהות יהיו מתולדותיו. אולם בכל זאת מעמדן אינו שלם, ולכן לאחר מותה
של רחל ראובן לוקח את מיטת יעקב לאוהל לאה, משום שבלהה אינה נחשבת כאם לכל דבר
ועניין. ויש להאריך בזה אבל אין כאן מקומו.

[12]
שם מד, לב

[13]
שם טו, יג

[14]
במדבר כג, ט

[15]
צפניה ג, ט

[16]
שלושת האבות הם שלושה מעגלי רוחב של האומה הישראלית. האב שלנו לעניין זה הוא
אברהם, אך הוא זקוק לישמעאל, בנה של אשה מצרית מזרע חם, שיוכל להפוך מתוכו את כל
בני חם, הארירות העמוקה בעולם. יצחק זקוק לעשיו כדי לתקן את מעגל האינטליגנציה,
הרוח, הנמצאת באירופה (“רומא היא עשיו”). ואילו יעקב, שמקדיש שנים
ארוכות ללימוד אצל שם ועבר, הוא ממשיך דרכם היחידי וכל האומות של שם בטלות אליו.
ויש עוד להאריך בזה והדברים צריכים לימוד ובירור.

[17]
בראשית מה, ה

[18]
שם, פסוק כד

[19]
גם עשיו ניסה להראות את עצמו כצדיק, ושאל את אביו ‘איך מעשרים את המלח’. “כי
ציד בפיו” פירושו שהוא מתחיל לשאול שאלות של ‘אויבער’ צדיק, כאילו הוא כבר
מושלם, הוא כבר עישר את כל שיש לו והכל כשר, ועכשיו הוא רוצה לעשר גם את המלח.

[20]
יש דוגמתו צדיק דומה שלא נשאר בבית ישראל – חנוך. “וילך חנוך את האלקים
ואיננו כי לקח אותו אלקים”, למרות שהוא צדיק הוא בכלל לא מגלה אור אלוקי
בארץ.

[21]
ברכות לד ע”ב

[22]
הרב זצ”ל אומר באורות התשובה [יד לו] שמי שמנסה להיות צדיק אינו יכול להיות
בעל תשובה. כי כשהוא משקיע את כוחותיו רק להתרחק לגמרי מן החטא, הוא אינו מוכן לקבל
את זה שיש בו צד חטא שהוא יכול לתקן. ואם אדם משקיע להיות צדיק אבל לא יכול להיות
צדיק, הוא מונע מעצמו להיות מה שהוא כן, וזה בעל תשובה. אלו שני עולמות שונים
לגמרי, והאומה הישראלית בנויה מצדיק ובעל תשובה.

[23]
זו גם ההפטרה של הפרשה, שעד לגאולה השלמה אלו שני עצים שלכל אחד יש את התכונות
והאופי שלו והוא אינו מתאים לאופי של השני.

[24]
ירמיה לא, ח

[25]
יחזקאל לז, יז ו-כה