מולח כמבשל - שיעור כללי

דף מקורות לשיעור:

                                 מולח כמבשל

1.חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף עד עמוד ב

ואף על פי שריבה הכתוב אפי' עירוי גבי קדשים, התם משום בלוע הוא, שאפי' אתה עושה עירוי ככלי ראשון לבשל תבלין שניתנין לתוכו מ"מ מה שעירה מכלי ראשון לכלי שני לא נתבשל בשני כלל, אלא דרבי רחמנא בלוע בלא בישול כדאיתא בפ' דם חטאת, למדנו לדברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו,

תדע דהא איתמר התם בדידן (שבת מ"ב ב') מלח אינה כתבלין ובכלי ראשון נמי לא בשלא, וה"ה לבשרא כדאיתמר עלה צריכא מילחא בשולא כבשרא דתורא, אלמא אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו ואפי' לתבלין, ולדברים הקשים בבשול אפי' לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל, ונראה שלא הוזכרו אלא בדבר הנאכל כמות שהוא חי כגון תבלין ומלח וכיוצא בהן, אבל דבר שאין נאכל כמות שהוא חי אין בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו, ולא יהיה הכלי הזה של ברזל הקשה שנבלע מן האור מהלך תחתיו נוח לפלוט מן המלח והבשר.

2.הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף לח עמוד ב

והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה שאפילו כלי שני הוא בולע מחום שאינו מספיק לבשול דבפרק כל [הבשר] (דף קיא ב) אמרינן דקדרה שמלח בה אסור לאכול בו רותח משום דמליח הרי הוא כרותח ואף על פי שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו כדקא בעי ליה [לאורחא] כדאיתא בפ' כלל גדול (דף עה ב)

ולא הבינותי זה ששם בפ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בשול לא למדנו

3.שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אורח חיים סימן כג

מכתבו קבלתי וע"ד אשר מסתפקא ליה מה דקיי"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב דלענין שבת פשוט אצלו דמליח הוא כרותח רק מדרבנן וראייתו מדברי התוס' בחולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין חברייא שכתבו דמיירי שעבר ומלחו לשון שעבר משמע מזיד. ומעתה אי ס"ד שהוא כצלי מן התורה א"כ איך מותר בו ביום והרי המבשל במזיד עכ"פ בו ביום אסור. ושוב כתב והתוס' גופייהו מנ"ל דבר זה וכתב שלמדו זה מדברי רב חסדא בפסחים דף מ"א ע"א המבשל בחמי טבריא בשבת פטור דתולדת אש בעינן. ושוב כתב רב חסדא גופיה למד דבר זה מברייתא פ' הקומץ דף כ"א תמלח אפילו בשבת

4.צל"ח מסכת פסחים דף עד עמוד א

ועכ"פ יצא לנו קולא אחת, שגם בדבר שהוחם באור טבעו להוציא הדם, ואם כן אם הסיק התנור וגרף כל הגחלים ותלה באויר התנור בשר לצלות, באופן שהבשר למטה אינו נוגע בחרסו של תנור, שפיר מקרי צלי, ואין בו איסור מחמת דם כמו שמותר בשר על שפוד שעל האש.

ואמרתי אולי גם לזה אין ראיה להתיר, וצליית הפסח מיירי שכבר מלחו להוציא דמו ולכן אין באסכלא איסור מחמת דם רק מחמת שנצלה מחמת דבר אחר ואנן בעינן צלי אש, אבל אם לא מלחו תחלה בלאו הכי אסור משום דמא, וכמו"ש התוס' כאן בד"ה כבולעו כך פולטו וכו', לענין כבדא עלוי בישרא וכו', א"נ הוא יעמיד כגון שמלח בני מעיים מליחה גמורה. ואמנם מה דפשיטא להו לרבותינו בעלי התוס' שהיה יכול למלוח הפסח קודם צלייתו, אני מסתפק בזה, כיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי אם כן שייך בו צלי מחמת דבר אחר, ואף דלענין שבת ליכא במליחה איסור בישול, היינו משום דבשבת גמרינן ממלאכת המשכן ובעינן תולדות האור, ואפילו בחמה מותר בשבת רק בתולדות חמה גזרינן אטו תולדות האור כמבואר במסכת שבת דף ל"ט ע"א, וכן בבשר בחלב אין במליחה איסור בישול, היינו דדרך בישול אסרה תורה ומליחה אין דרך העולם לאכול בלי בישול, ומבושל בחמי טבריא יוכיח שלענין בשר בחלב הוא בעיא דלא איפשטא [בירושלמי נדרים פ"ז ה"ו], ולכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו' שאסור ואין לוקין עליו, ולענין פסח אמרו לעיל בדף מ"א [ע"א] שמבושל בחמי טבריה חייב עליו משום כי אם צלי אש. ולכן אי לאו דברי רבותינו חקרי לב בעלי התוס' שפשוט להו להתיר המליחה בגדי של פסח הייתי מסתפק מאד בזה.

5.רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה ה

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב, וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב, ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד היא ד ואין עיבוד באוכלין, וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב, ואיזה הוא מוחק זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור.

6.משנה למלך הלכות שבת פרק יא הלכה ה

[ה] ואחד המעבד ואחד המולח וכו'. דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע"כ:

7.שער המלך הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כד

ולדעתי יש להביא צד ראיה לדברי הר"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש"ל בפי"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע"ש אכן כפי דברי הר"ן ז"ל הנה נכון שמ"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י"ט

האמנם הא ק"ל טובא בדעת הר"ן ז"ל מדאמרינן פרק כ"ש דף מ' אמר ר"ח המבשל בחמי טבריה בשבת

פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אף על גב דבישול גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ"ש וק"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש.

ולכן נ"ל שודאי דעת הר"ן ז"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אף על גב דלאו תולדת אש הוא אפ"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ"ל:

8.תורה תמימה ויקרא פרק ב

תקריב מלח - תקריב מכל מקום, אפי' בשבת אפי' בטומאהעט) [שם כ"א א']:

9.תורה תמימה הערות ויקרא פרק ב הערה עט

עט) יתכן לומר בטעם הדרשה דמדייק הלשון תקריב מלח, דלא שייך לשון הקרבה על דבר שהוא בא אך ורק להטעים ולתבל הדבר הנקרב, והול"ל תשים או תתן מלח, ומדכתיב תקריב דריש שחובת המליחה היא חובת הקרבן גופיה, דכשם שהקרבן [של צבור] דוחה שבת וטומאה כך מליחתו, ולא אמרינן שבשבת ובטומאה יקריבו בלא מלח. ועי' עוד לעיל בסוף הדרשה דלא תשבית מלח מה ששייך להדרשה כאן. - וע' במל"מ פי"א משבת הקשה ל"ל רבוי להיתר מליחה בשבת, תיפק ליה כיון דאיסור מליחה בעלמא בשבת הוא משום עבוד כמבואר בפ"ז דשבת וכיון דקיי"ל אין עבוד ואוכלין ממילא ליכא איסור מליחה, יעו"ש. אבל י"ל פשוט דכיון דקיי"ל דבקדשים צריך למלוח גם החלב ומבואר בביצה י"א ב' דבחלב יש איסור מליחה משום עבוד כיון דלאו אוכל הוא, א"כ אצטריך הרבוי לענין היתר מליחת החלב, ויש עוד להאריך בזה:

10.רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה י

מערב אדם מים ומלח ז ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין ח והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה כעושה מוריס, ט ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, ומותר לטבל צנון י וכיוצא בו במלח ואוכל.

11.קרית מלך הלכות שבת פרק כב הלכה י

[י] והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, עי' תוספתא שבת פ"י הי"ג המכבש אבל גי' רבנו המכבס וכ"ה בירושלמי ועי' שבת י"ח ב' גיגית וברש"י ועי' מו"ק י"א א' וכל כבשין וחולין קי"א ב' כבוש הרי הוא כו' ועי' ירו' נדרים פ"ו ה"א בעיא במעושן.

12.פלתי סימן קה ס"ק ב

וכן בהלכות תרומות פט"ו הלכה ט' פסק בפירוש שכל ירקות תרומה הנכבשים עם ירקי חולין מותרים, חוץ עם שומים ובצלים וחסית, שהם חריפים כמו שכתב הכסף משנה, ש"מ דבעלמא לא אמרינן כבוש כמבושל. ואולם הוא בפכ"ב מהלכות שבת הלכה יו"ד כתב הכובש בשבת אסור שהוא כמבשל, ומשמע שם [דאסור] מהתורה. ולכן יש מקום לומר דס"ל לרמב"ם לחלק בין כבישה לכבישה, בין ציר למים. ועל הנך פוסקים דס"ל דכל אופן כבוש מהתורה,

13.ערוך השולחן יורה דעה סימן קה סעיף טו

עוד כתב דספק כבוש אסור מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש עכ"ל מבואר מדבריו דהא דאמרינן כבוש כמבושל הוא מן התורה וכן נראה מכל הפוסקים וראיה ממה שאמרו חז"ל על בשר בחלב דחידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ואם איסור כבוש הוא מדרבנן איזה חידוש יש בזה אלא ודאי שהוא מן התורה ואף על גב דמהרמב"ם פכ"ב משבת לא משמע כן דהנה חשב שם כל השבותים וכתב שם גם דין כבישה בשבת ואם היה מן התורה היה לו לכתוב זה בפ"ט שם בדיני בישול אמנם מהרמב"ם אין ראיה שהרי יש אצלו ספק בכל ענין זה מה ראוי לכבישה ומה אינו ראוי כמו שבארנו בתחלת סי' זה ועוד דגם בשם י"ל שהוא מן התורה ומה שכתבו בדיני שבותים משום דשם מיירי בענין אחר בדין מליחת צנון וכתב שזהו ככובש וכבוש כמבושל ומליחת צנון בשבת ודאי אינו אלא דרבנן אבל כבוש בעצמו י"ל שהוא מן התורה וראיתי מי שמסתפק בכבישה בחומץ וציר אם זהו מן התורה או דרבנן [עי' כרו"פ ופמ"ג] ולא ידעתי מקום הספק ובודאי הוא ג"כ מן התורה לפי מה שתפסו הפוסקים דבכל דבר שייך כבישה ורק י"ל דמן התורה צריך יותר שיעור עד שיעשה כבוש ויש מי שכתב דכבוש אינו אלא מפליט ומבליע ולא מבשל ממש [שם במשבצות זהב סק"א] וזה שאמרו כבוש כמבושל הוא לענין פליטה ובליעה ויש להתיישב בזה דלכאורה משמע כמבושל ממש:

14.שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף ג

אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור (טז) מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, (יז) ואוכלה. אבל (יח) ה ביצים, מותר למולחן.

15.ט"ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף ג

(ג) (פמ"ג) מפני שנראה ככובש כבשין כו'. - רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשים והוה תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם.

16.משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף ג

(טז) מפני שהוא וכו' - אף על גב דבודאי אין בו חיוב שאינו תולדת האור מ"מ אסור מדרבנן:

בצמ"א