זמן חרותנו - פסח

לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרים

המשנה הראשונה במסכת פסחים הדנה בהלכות ליל הסדר, עוסקת בשתיית ארבע כוסות והסבה בליל הסדר[א]. הרמב"ם פוסק שאנו מצווים על שניהם משום שיש בהם דרך חירות[ב]. היציאה מבית עבדים לחירות עולם היא עיקר סיפור יציאת מצרים שבו אנו עוסקים בליל הסדר. לכן בלילה הזה אנו מצווים שהכול ייעשה בדרך חירות. הלילה הזה אנו בני חורין. ויש להבין: מהי החירות שאנו צריכים לחוש בליל הסדר?

ראשית יש להסביר, שהחירות של פסח מצרים שונה באופן מהותי מהחירות שאנו נוהגים בליל הסדר. החירות של פסח מצרים היא האפשרות ללכת בלא מעצור מן השעבוד. כפי שנאמר: "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". זוהי חירות של אדם שהיה כלוא בבית הכלא והשתחרר ממנו, וכעת הוא יכול ללכת לאן שלבו חפץ. הוא חוגר את מתניו והולך.

לכאורה אם היינו נוהגים כמו אז, היינו צריכים להגיד את כל ההגדה במתנים חגורים, נעלינו ברגלינו ומקלנו בידנו, מוכנים ליציאה לחירות. אולם בליל הסדר אנו מבטאים את החירות בדרכים שונות לחלוטין- בהסיבה ובשתיית יין. איננו בני חורין כמי שהיה משועבד ויצא לחופשי, אלא כמי שהוא עשיר מופלג בעל רחבות גדולה.

פסח מצרים הוא יום ההולדת שלנו כעם, ואילו פסח דורות הוא חגיגת יום ההולדת בכל שנה ושנה. זהו ההבדל בין פסח מצרים לפסח דורות. כשתינוק נולד הוא בוכה וכואב מתוך המהפך העצום והטלטלה העזה שחווה. בשעה זו הוא עדיין נמצא בסכנת חיים. בשנים הבאות כשהוא חוגג את יום ההולדת, אין זכר לכל אלה, אלא שמחה גדולה, אם כי הוא עוסק באותו עניין- שמחת ביאתו לעולם.

בפסח מצרים עברנו בפועל את הטלטלה של היציאה לחירות. לכן סממני החירות הם הבעת החופש שקיבלנו מהמשעבד המצרי. אולם לדורות, אף על פי שאנו זוכרים את השעבוד, אנו זוכרים את מה שהיה בעבר מתוך נקודת המבט של ההרווחה והעשירות המופלגת שאנו נמצאים בה היום, כמו חוגגי יום הולדת. זו נקודת המבט שמתוכה אנו מביטים על החירות.

ההגדה קובעת ואומרת: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, יש חובה שאדם יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך לא ברור אם יש חובה שאדם יראה את עצמו כאילו הוא היה עבד במצרים. הרמב"ם פוסק שיש כאן שתי חובות, והוא לומדם משני פסוקים שונים. מהפסוק "ואותנו הוציא משם" לומד הרמב"ם שאנחנו בעצמנו יצאנו. מהפסוק "וזכרת כי עבד היית" לומד הרמב"ם, שאדם צריך לזכור שהוא היה עבד במצרים[ג].

בכל אופן, סממני החירות שאנו נוהגים בהם בליל הסדר נוגעים רק ליציאה ולהרווחה ולא לעבדות, ואפילו אינם נוגעים לשחרור מהשעבוד. אמנם המרור שאנו אוכלים בליל הסדר הוא לזכר השעבוד, אך הוא אינו נאכל לבדו אלא עם הפסח, כדרך חירות של אכילת בשר. היום אכילת המרור היא מדרבנן ואנו אף ממתיקים את המרירות הזו עם החרוסת. בעבר כשהייתה טפלה לפסח, החסה עם מרירותה הייתה נותנת טעם רענן וחי לבשר.

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם

מהי החירות שעלינו לחוש בליל הסדר? ניתן לאפיין ארבע בחינות שונות בחירות כנגד ארבע לשונות של גאולה.

החירות השייכת למדרגה הראשונה, היא החירות שיש לנו כאומה בין האומות. אמנם לכאורה כל עם ולשון על פני הגלובוס הוא בן חורין, אך החירות שיש לעם ישראל היא חירות שונה מחירותם של כל העמים ודומה להם רק באופן חיצוני. אם נתבונן בכל ההיסטוריה לא נמצא אומה שיצאה לגלות, שרדה ויצאה לחירות. למשל בריטניה, לא הייתה משועבדת מעולם, היו לה קולוניות והיא שלטה בעמים אחרים, אך את הכישרון לצאת משעבוד - אין לה. היכולת לצאת משעבוד לחירות, לצאת מגלות בקרב אומה אחרת, אין לאף אומה אלא רק לאומה הישראלית. על כך אומר הכתוב: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ... אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים"[ד].

חז"ל אומרים שיציאת מצרים מקפלת בתוכה את כל הגלויות כולם. וכיוון שיצאנו ממצרים, אף אומה לא תוכל לשעבד אותנו לעולם. הכוח והיכולת לצאת מהגלויות כולן חרותים בנו מעצם היציאה ממצרים. ביציאת מצרים קיבלנו את הכישרון לפרוק עול השעבוד מעל צווארנו ולצאת לתקומה. החירות הזאת היא מעלה שיש לנו על כל אומות העולם. אנו בני חורין, ואין זה משנה מה קורה מסביב.

וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם

מלבד החירות שהבאנו לעיל, ישנן חירויות נוספות, פנימיות יותר. חירות אחת היא החירות בעבודת ה'. עבודת האלוהים של אומות העולם היא תמיד עבודה מיראה, כפי שמכונה אלוהותם - "יראתם". עבודה מיראה היא עבודת עבד של שעבוד, הכרח וכפייה. העובד מיראה אינו בן חורין לעשות את רצונו, אלא הוא כפוי לעשות את רצון אלוהיו.

לעומת אומות העולם, עבודת ה' של ישראל אינה רק עבודה מיראה אלא עבודה מאהבה, מתוך רצון עצמי וחופשי. על הפסוק "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" אומר הגר"א, שקיימת הבחנה בין 'מלכות' ל'ממשלה'. המלכות היא מרצון, ואילו ממשלה היא בכוח הזרוע. זהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם. אומות העולם משועבדים לאלוהיהם ועובדים עבודת עבד, ואילו ישראל מקבלים ברצון עול מלכות שמים, "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

השעבוד במצרים הטמיע בנו את היכולת להיות משועבדים. יש בנו מעלת עבד יותר מכל האומות, שהרי אין עוד אומה שנשתעבדה כמו ישראל. יחד עם זאת, היציאה ממצרים הטמיעה בנו את היציאה מתפיסה של שעבוד, אפילו כלפי שמיא. ממנה קיבלנו את החירות המיוחדת שיש לנו, שאנו מקבלים את עבודת ה' מרצון. ממילא גם העבדות שהייתה לנו היא ברצון, והיראה- גם היא באהבה.

וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה

למעלה מהחירות בעבודת ה', ישנם עוד סוגי חירות עליונים ונשגבים יותר. החירות שאליה יצאנו ממצרים אינה רק חירות ממצרים אלא היא חירות מכל מְצרי העולם הזה. התפיסה המצרית, אבי אבות הטומאה, גרסה שעולם הטבע, "התנין הרובץ בתוך יאורו", הוא שמנהל את המציאות בלי יכולת לזוז ימין או שמאל. חוקי הטבע קדמוניים, נצחיים, מקובעים וחיים מעצמם, ואי אפשר לשנותם לעולם. לכן הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים באמצעות כוח טבעי, אלא בשידוד מערכות הטבע במכות מצרים ובהפיכת ים ליבשה. אזיקי השעבוד במצרים הופקעו מאיתנו דרך ניפוץ השעבוד של חוקי העולם הזה. בדרך זו יצאנו לחירות מכל מצרי העולם הזה. זו הסיבה שאנו מזכירים בכל יום, ערב ובוקר, את הניסים, האותות והמופתים שנעשו במצרים. הניסים הם חלק בלתי נפרד מהיציאה מצרים משום שהחירות שיצאנו אליה אינה רק חירות במובן זה שהיינו עם של עבדים וכעת אנו בני חורין. החירות שיצאנו אליה היא חירות מכבליו של העולם הזה וגדריו בעצמו. בכל יום ויום אנו מזכירים את יציאת מצרים משום שמאז איננו משועבדים עוד לחוקי הטבע. כשאדם יושב בליל הסדר כבן חורין ומספר את הניסים הגדולים שנעשו בו, עליו לספר זאת כאחד שכל חוקי העולם הזה אינם פועלים עליו מאומה.

בדרך זו מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין מדוע עלינו לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. לדבריו, אפילו אם יהיה אדם בשפל המדרגה, משועבד לחוקים שאי אפשר לשנותם, והעולם הזה פועל עליו בצורה איומה, ואפילו אם הוא נתון במ"ט שערי טומאה בעולם הרוחני, הקב"ה יכול לשנות את כל החוקים הגשמיים והרוחניים ברגע אחד, באיתערותא דלעילא, ובלא כל איתערותא דלתתא. לפי רבי צדוק הכהן, זכירת יציאת מצרים שאנו מצווים עליה היא חירות מוחלטת. איננו משועבדים לאף חוק, לא גשמי ואפילו לא רוחני. זהו עניין איתערותא דלעילא שאינה תלויה בדבר. זוהי חירות אפילו מהצורך לצאת ממ"ט שערי טומאה ולשוב בתשובה. איננו צריכים לעשות דבר כאשר מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו מתגלה אלינו בפסח. כל החוקים הגשמיים והרוחניים מתמוססים ואנו בני חורין מהם. מפסח עד שבועות אנו עוברים תהליך אחר, תולדה טבעית ומתבקשת של הראשון: לאחר שהקב"ה מטהר אותנו אנו חשים שאנו רוצים לצאת מן הטומאה שאנו נמצאים בה ולשוב בתשובה, ואנו פועלים על מנת כן מרצוננו.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם

נראה לומר שמלבד החירויות שמנינו כאן, ישנה חירות נוספת ועליונה מכל אלה, כנגד לשון "ולקחתי אתכם לי לעם". לפי מדרגה זו, ביציאת מצרים התרחש מהלך שאינו רק בשבילנו אלא גם בשבילו יתברך, כביכול. לפי לשונות הגאולה, "וגאלתי אתכם, והוצאתי אתכם, וגאלתי אתכם", הכול נעשה בשבילנו. אולם לפי הלשון הרביעית, "ולקחתי אתכם לי", כביכול היציאה ממצרים היא בשביל הקב"ה. כלומר, לא רק אנחנו יצאנו לחירות ביציאת מצרים, אלא כביכול גם הקב"ה יצא לחירות. כך אנו אומרים בהושענות: "למענך אלוקינו", "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא". החירות הזו שגם הקב"ה יצא אליה, היא החירות העליונה ביותר שאדם צריך לחוש בליל הסדר ולהראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

עד שישראל לא יצאו ממצרים, הקב"ה היה כביכול עבד לעולמו ומשרת את עולמו. כפי שחז"ל אומרים, שעד שירת הים לא נאמרה שירה על כך שהקב"ה ברא ארץ ושמים:

"אז ישיר משה" הדא הוא דכתיב "נכון כסאך מאז". אמר רבי ברכיה, בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר: "נכון כסאך מאז"[ה].

פעמים רבות עקרות בית ואמהות מרגישות שבתוך עבודת הבית הן נעלמות. האישה אומרת לעצמה: "אני מכבסת, אופה ומבשלת, ואף אחד אינו רואה אותי בכלל". "אף אחד לא סופר אותי!". פעמים רבות היא מרגישה כמו שפחה, ושואלת את עצמה "מה עובר עלי? מי אני? למה אני עושה את כל זה? מה המטרות והיעדים שבשבילם אני טורחת?". כביכול קיומה משועבד בתוך ההעלם שבו היא נתונה.

באופן זה, מיום בריאת העולם ועד יציאת מצרים ניהל הקב"ה את עולמו, זן ומפרנס, מנהל ומנהיג, אך אף אחד לא התבונן בכך מבחוץ באופן מודע. לא היה כל ביטוי לרצונו של הקב"ה בעולמו על ידי בריותיו, ואף אחד לא הילל ושיבח אותו ואת מלכותו. כביכול האלוקות הייתה משועבדת וכלואה באיזה מסגר, ולא יכלה לבוא לידי ביטוי. החיצוניות של העולם הסתירה עליה.

רק ביציאת מצרים, כשנולד עם ישראל שיכול לבטא את מלכות ה' יתברך בעולם, אז גם האלוקות יצאה לחירות. כשיש לקב"ה עם בעולם, אז הוא יוצא לחירות עולם. עד יציאת מצרים הייתה האלוקות בשעבוד. אלפיים שנים של תוהו. האבות הקדושים, עם כל גדולתם, הם רק נבט של יחידים שאינו יכול להופיע על במת ההיסטוריה. רק כשנולדה האומה האלוקית, יצאה האלוקות מעבדות לחירות. "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים".

עד יציאת מצרים האור האלוקי שבעולם רק טרח להחיות את העולם ולהעמידו בגשמיות וברוחניות, ואילו ביציאה ממצרים התגלתה האלוקות עצמה כחופשית. כמקור החיים, היעד והטעם שכל העולם הזה עומד עליהם. החירות העליונה היא של האור האלוקי. הנשמה שמחייה כל אחד ואחד ואת העולמות כולן הייתה משועבדת וכלואה בתוך ענייני העולם הזה, ובפסח היא יצאה לחירות, מחושך לאור, מהעלם אל גילוי. זה האביב של העולם כולו.

יהי רצון שנזכה לצאת באמת מכל השעבודים, להיות בני חורין בחירות עולם, וכשם שפדה אותנו ממצרים והוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה, כן נזכה לגאולה שלימה. "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם", ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים. במהרה בימינו, אמן.