• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כאשר יענו אותו - בעקבות פרסום הקלטות הרב קלנר

מחשבות בעיצומה של מערכה, לכבודן של נשים, לכבודו של ת"ח
ולהבנת תפקידנו במלחמת האמונות והתרבות השוטפת ומטלטלת אותנו
כ"ו שבט תשע"ח

זהירות בכבודן של נשים

בנושא מעמד האישה הרב זצ"ל (על השלמות וההשתלמות) כותב דברים שקרובים למה שאפשר למצוא הרבה בתורת חב"ד, ש"אשת חיל עטרת בעלה" – כלומר שהאישה עולה במעלות למעלה מהאיש. כך אנחנו חושבים. לא זו בלבד, אלא שגם אותן מעלות שיש לאיש על פני האישה הן על פי רוב בחיצוניות, ואילו המעלות של האישה הן בפנימיות. הסגולה הגדולה ביותר של האישה, שאנו מרבים לחזור עליה, היא שהיא זו שקובעת את היהדות. האבא כידוע איננו קובע בזה. הוא לא צד בכלל, לא מעלה ולא מוריד כמלוא נימה. כולנו יהודים רק בגלל האמא. אנחנו סבורים שמעלתן של נשים היא עליונה ונשגבה, ותמיד הייתה כזו, אלא שהיא שייכת לצד הפנימי שבמציאות, והצד הזה היה חבוי ולאט לאט יוצא אל האור.

הגילוי הזה הוא גאולה, ואחד מסימניה הוא מה שהקב"ה הולך ומרפא את קללת "והוא ימשול בך". אמרנו את זה אין ספור פעמים בישיבה, ואמרנו גם שיחד עם הקליפות הרבות שהביא הפנימיזם לעולם, ובפרט הפמיניזם הרדיקלי, ודאי שיש לו תוך עליון ונשגב. על כל פנים, בוודאי שהבעייתיות שאנו רואים בפמיניזם איננה שהוא מהלל את האישה יתר על המידה. אדרבה, את הדמות הנשית צריך להלל בלי סוף. גם את הדמות הגברית, אגב. הדמות האנושית היא דמות עשירה, עליונה ונשגבה. היא פאר היצירה, צלם אלקים – גם האיש וגם האישה. אין קץ למה שנוכל להעמיק בשתי הדמויות המופלאות הללו, אין סוף למה שניתן לפאר, לרומם ולשבח אותן. יש לכל אחת מהן מעלות משלה, ומי שלא יכול למצוא מעלות שבהן האישה יתרה על האיש – יש לו בעיה קשה מאוד. גם ברוחניות וגם באינטליגנציה. חלילה שיישמע קול הפוגע במעלתן של נשים. אנחנו לא יכולים להיות שותפים לזה.

זהירות בכבוד ת"ח

הרב קלנר הוא תלמיד חכם גדול, אדם מדהים בעל ידיעות מיוחדות במינן בתורה, בעל מסירות יוצאת דופן להסברת עניינים אמוניים, ואין ספק אצלנו שהוא איש צדיק ותלמיד חכם. ממילא, החובה להיזהר בכבודו לא נעקרה ממקומה ולא נפגמה כהוא זה, גם אם בנושא שבו אנו עוסקים אנחנו חלוקים עליו. לא שמעתי את הדברים שפורסמו בשמו, אבל גם אם "כצעקתה" ואכן נצטרך לחלוק ואפילו בחריפות – עדיין כולנו חייבים בכבודו של הרב קלנר באמת ובתמים.גם כאשר יש לנו מחלוקת עם תלמידי חכמים שאינם מבית מדרשנו, אנו מצווים להפריד בין המחלוקת שלנו אתם לבין היחס למעלתם כתלמידי חכמים וכצדיקים. נכון שלפעמים המחלוקת מגיעה למחוזות כאלה שנאמר על פלוני שהוא רל"ש. יש היום מושג כזה, כמו דתל"ש יש גם רל"ש – רב לשעבר. זה כאשר מישהו שנקרא רב אומר פתאום דברים שלא ניתן לקבלם. דעות בלתי קבילות. למה אני קורא "בלתי קבילות"? בעיקר למה שעומד בסתירה לי"ג עיקרי אמונה, או למה שמהווה פתח ממשי לקלקול רוחני ציבורי עצום. מתי אומרים את זה, מתי לא אומרים את זה? אלו שאלות גדולות וכבדות משקל. אתם יודעים שעם כל המחלוקות אני מגיע לכמה וכמה בתי מדרשות... בדרך כלל, ברוב המוחלט של המקרים, אנו מכבדים גם תלמידי חכמים שיש לנו חילוקי דעות חריפים אתם, ואת חילוקי הדעות אנחנו אומרים בצורה עניינית. כבוד תלמיד חכם צריך להישאר במקומו.

זהירות מאנשי רשע

לעומת זאת, מי שהוציא בזדון את דברי הרב קלנר החוצה, אני לא חושב שהוא תלמיד חכם. מדובר במעשה שיש לי חשד עמוק שמניעיו שפלים. גם אם תלמיד חכם אמר דברים שלא היו צריכים להיאמר, דברים שאסור לנו להסכים אתם, דברים שאולי אפילו נחלוק עליהם בחריפות גדולה – ללכת לחפש את זה בארכיונים ולעשות מזה מטעמים ובכך לגרום לחילול ה' ולביזיון הקודש זה ודאי מעשה שפל מאוד.

אינני יודע מי אחראי לזה, אבל אני חושב שצריך להתרחק מאנשים כאלה, ממניעיהם הלא טהורים ומהאג'נדה העיתונאית שלהם – חובת הציבור לדעת – שמשמשת עבורם כיסוי לכל דבר. אנחנו לא סבורים שחובת הציבור לדעת כל דבר. אצלנו כתוב: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה". ויש עוד לשון מרבותינו: "כסהו כלילה", צריך לכסות אותו. גם אם נעשה מעשה שלא ייעשה, גם אם נאמר דבר שלא היה ראוי שייאמר, אנחנו לא צריכים לפרסם את זה אלא אדרבה, אנחנו צריכים להיזהר שלא יצא מזה חילול ה'. מי שהוציא חילול ה' מהדבר הזה, אנחנו לא חייבים בכבודו.

בהרבה ספרי מתח הדמות שמתבררת בסוף הספר כאשמה המרכזית היא דווקא לא זו שנראתה ככה לכל אורך העלילה, ואם אתם שואלים אותי מיהו האשם המרכזי בסיפור הזה – אני חושב שזה מי שהוציא את הסיפור החוצה. האינטרסים שלו צריכים הכי הרבה בדיקה, ואני מציע להיזהר מאוד ממנו ומדומיו.

צורבא מרבנן: הצריבה שבתהליך

איך קרה לרב קלנר שאמר את מה שמייחסים לו? יש מושג שנקרא "צורבא מרבנן". צורבא פירושו גם צריבה, דבר שצורב וכואב. רבותינו דרשו על כך שתורה יש בה גם צריבה. בתהליך ההבשלה, כשהפרי עדיין בוסר, יש בו צריבה. מרירות. צורבא מרבנן זה אדם שעוד לא הבשיל להיות תלמיד חכם, אלא נמצא בתהליך ההבשלה. הרב קלנר הוא ודאי תלמיד חכם בשל מאוד, ואינו צריך את עדותי על כך, אבל יש גם בתורה תהליכי הבשלה, ויש בזה עומק לפנים מעומק, וגם גדול שבגדולים לא יימלט מהעובדה שיש בלימוד שלו תהליך. לעניות דעתי הרב קלנר אמר את דבריו מתוך צריבה, והצריבה הזו נובעת מסיטואציה שאנחנו צריכים להבין אותה היטב, וכשנבין אותה – תשתנה הפרספקטיבה שלנו על כל העניין.

קודם כל, צריך לזכור: אנחנו נמצאים בשעת מלחמה. כבר זמן ממושך אנחנו לוחמים בעניין שאלת השירות המשותף, שהגיעה למחוזות מאוד מאוד חריפים לכל הדעות. גם לדעת הרב דרוקמן, גם לדעת הרב אלי סדן, גם לדעת הכוחות הליברלים בציונות הדתית – כולם מסכימים שהעניין לגמרי עבר את הגבול הראוי. יש שסבורים שהתיקון שנעשה לזה עכשיו הוא מספק, אני לא סבור כך, אבל זה שהיו בעיות והייתה מלחמה – כולם מודים.

הבעיות שבהן מדובר הן תערובת בנים ובנות שמביאה לפריצות (כחלק מבעיה כללית של הידרדרות האטמוספרה התרבותית שלנו, שנעשית יותר ויותר פרוצה בעולם המערבי, בעולם הדתי, באזרחות וגם בצה"ל), ובעיית הטשטוש המגדרי.

מה פירוש טשטוש מגדרי? אידיאולוגיה שאומרת שאיש ואישה הם היינו הך. לא רק מבחינת הכישורים שלהם, שזו שאלה בפני עצמה, אלא גם מבחינת מבנה האישיות, הנטיות הנפשיות, התפקיד בחיים – הם היינו הך. מי שדוגל באידיאולוגיה הזו, עבורו לוחם ולוחמת הם באמת אותו הדבר. יכול להיות שבמקומות מסוימים תתגלה בעיה טכנית כלשהי שיוכיחו אותה באותות ומופתים, ואז גם הוא יודה שצריך להתחשב ולהבחין שם בין גברים לנשים. לכן כנראה עוד לא ראינו בג"ץ של בחורה שרוצה להיות בסיירת מטכ"ל. ואולי זו באמת קושיה על השמאל הישראלי, שנרדם בשמירה... אבל הבעיה היא עמוקה ומהותית הרבה יותר מזה, כי מדובר בתפיסה שאומרת שכל ההבדלים בין איש לאישה הם רק הבניה חברתית.

יש אמנם הבדלים ביולוגיים בין גברים לנשים, אבל כך גם בין שחורי שיער לג'ינג'ים. הטענה היא שיש עיוות היסטורי שהוביל להבניה חברתית שונה בשני המקרים: החברה מבינה שההבדל הביולוגי בין ג'ינג'י לשחור שיער איננו נוגע להבדל בכישרון, בתפקוד או באישיות, אך מצד שני היא מבינה שההבדל הביולוגי בין גבר לאישה כן נוגע להבדלים כאלה. אנשי האסכולה הזו טוענים שזה עיוות שדורש תיקון, והטענה הזו היא בעצם שורש הלהט"ביזם כולו, משום שאם אין הבדל אז באמת מה אכפת לי מי בן זוג של מי, וגם מי הוא מי. יכול להיות שמישהו ייוולד עם נתונים ביולוגיים גבריים, אבל בשלב מסוים בחייו הוא מחליט לבחור בזהות מגדרית אחרת, ואת הביולוגיה כבר יסדרו לו עם ניתוח כזה או אחר. סוף כל סוף, ביולוגיה היא רק עניין ביולוגי, לא יותר...

זו שאלת עומק שאנחנו מנהלים עליה מחלוקת חריפה ביותר, מלחמה ממש, ועל זה ראוי למסור את הנפש. אם יהיה יום שבו יכלאו בבית הסוהר את מי שישמיע את קולה של תורה בעניין הזה, ויאמר בקול צלול שהתורה ודאי מבדילה בין איש לאישה – אז נלך לכלא. ואם יתלו אדם כזה בכיכר העיר – אז אנחנו מוכנים להיתלות בכיכר העיר. "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". נכון אמנם שהדרך שבה התורה מיתרגמת בדורות שונים איננה מאובנת ואיננה מקובעת. יש תהליכים, ועצם צמיחת הפמיניזם מוכיחה שנשים של היום אינן כנשים של פעם. אבל לומר שמושגי המשפחה והנישואין של היום אינם זהים לאלו שהיו בעבר מבחינה מגדרית, על זה ודאי איננו מסכימים. בכלל, הסמכות לקבוע שמשהו השתנה ברמה כזו שדבר התורה לגביו משתנה נתונה לגדולי עולם, ולא לקטנים. זה לא תלוי בסברה של כל אחד ואחד, גם לא של רבנים צעירים.

כל העניין הזה של הלהט"ביזם הוא טומאת ארץ מצרים. חז"ל לומדים את איסור איש ואישה מהפסוק "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", שאמרו על זה במדרש: "מה היו עושים? איש לוקח איש ואישה לוקחת אישה". יש לנו עכשיו תרבות שלמה שמבוססת על אידיאולוגיה של טומאת ארץ מצרים, ואנחנו במחלוקת חריפה אתה ואיננו מתכוונים לסגת מילימטר. זו מלחמה, וזה כואב! וככל שאדם יותר רגיש לקדושה, כך זה כואב לו יותר.

בנוסף לזה, יש עוד חזית למלחמה הזו: לא מעט נשים המכונות רבניות משתמשות במעמדן כשופר לעמדות שהן רפורמיות או קונסרבטיביות. הן מגדירות את עצמן כאורתודוכסיות, אבל המסקנות שהן מגיעות אליהן נמצאות הרחק מעבר לגבולות האורתודוכסיה. אחוז התופעה הזו בציבור הנשים יודעות התורה בפירוש גדול יותר מאשר בציבור הרבנים הגברי, וזה מדאיג ביותר.

מי שרואה את כל הנתונים הללו, ורגיש לזה, ועסוק ימים ולילות במלחמה אמיתית ומהותית על קדושת וטהרת המחנה, הוא אדם שמרגיש את הכאב הגדול שבכל זה. וכשכואב – אנשים עושים טעויות. למה? כי מרוב כאב מפספסים את המטרה. אדם רוצה לכאוב לכאן, והכאב מסיט אותו ויצא שהוא כאב לשם. אי אפשר להסכים עם התוצאה, וצריך הרבה מאוד זהירות כדי שלא יקרו מקרים כאלה, אבל זה קורה. בגלל זה מלמדים בצה"ל שלא יורים בצרורות, אלא רק בבודדת. כי הכאב והפחד והלהט כולם אומרים לך לרוקן על האויב את המחסנית, וזה לא מביא לתוצאות נכונות. יש ביטוי בהגדה של פסח: "אנוס על פי הדיבור". זה חלק מטבעו של דיבור, ובפרט כשהוא נובע מכאב, שאדם מתחיל להיכנס לעניין ומתוך איזו שאלה צדדית הנצרה עוברת מבודדת לצרור – ואז יורים ומפספסים. הראיה, שהרב קלנר עצמו, לפי מה ששמעתי, לא מסכים עם כל מה שהוא עצמו אמר. אז איך הוא אמר? מתוך כאב. ירה צרורות ופספס. כך אני מפרש את האירוע, ובאמת זו בעיה מובנית.

"כזה וכזה תאכל החרב": המלחמה נמשכת

דיברנו על כבודן של נשים. דיברנו על כבוד תלמיד חכם. דיברנו על המעשה השפל. דיברנו על הטעות. עכשיו אני רוצה לדבר על ההשגחה האלוקית בדור שלנו.

אנחנו נלחמים על משהו מאוד מאוד נכון וצודק, והקב"ה גלגל לנו בעיה. אין ספק שאחרי אירוע כזה הרבה יותר קשה להילחם. גם לבני ישיבת עלי – שהיא ישיבת דגל של הציונות הדתית, המלאה באנשים צדיקים ובתלמידי חכמים בעלי מסירות נפש עצומה לכלל ישראל, שמהווים את חוד החנית של העלאת המורל והמוטיבציה בצה"ל – וגם לכולנו. הקב"ה גלגל כאן פגיעה קשה בהם, פגיעה קשה בציונות הדתית ופגיעה קשה במאבק על הטהרה והקדושה, וכל זה בגלל שמישהו מתוך כאב עבר לצרורות.

מבחינת סוג האירוע, אם לדבר במושגי מלחמה, זה דומה לדו"צ – ירי של כוחותינו על כוחותינו. יש המון זהירות ונהלים שנועדו למנוע אירוע כזה, אבל בסופו של דבר, כדברי רבנו בחיי, "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר". אי אפשר לנהל מלחמה רק עם זהירות. חלק מהגאולה זה שיהיה פה-סח, פה שלא סותמים אותו. ואז קורות טעויות, אין מנוס מזה. ומי מגלגל את כל זה? מי גלגל את הבודדת לצרור? מי גלגל שזה יגיע לידיים שפלות ונבזיות? מי גלגל שחילול ה' כזה גדול יצא ושזה כל כך יקשה עלינו להילחם את המלחמה הנכונה והצודקת? יש בעל הבית, יש מנהיג לבירה, והוא רוצה שאנחנו נילחם בשדה קרב יותר קשה, יותר מסובך, יותר עמוק. הוא ודאי רוצה את זה. אנחנו צריכים הרבה תפילות, כי זה לא בידינו.

דעו לכם, זה יכול לקרות לכל רב. אם יחפשו בארכיונים מה אני אמרתי, בוודאי ימצאו מספיק מטעמים. גם כך כבר השם שלי עלה לכותרות בכמה וכמה הקשרים של שטות והבל, שלא היה בהם ממש. אבל אפשר ואפשר שימצאו גם משהו שיש בו ממש, דברים חריפים שאם יתפרסמו ברבים אני אוקע מול השמש ויתלו אותי בכיכר העיר. גם לי קורה שאני עובר מבודדת לצרורות. אני אומר לכם מראש: אם פעם יקרה המקרה שאיזה עיתונאי יוציא דברים שלי ויעשה לי כמעשה הרב קלנר, אז תדעו: א. אני עושה טעויות, ויכול להיות שאני לא מסכים עם מה שאמרתי, ושאתחרט על זה; ב. שכנראה זה נעשה מתוך כאב, כי אנחנו באמת במלחמה מאוד גדולה, ובמלחמה יש דו"צים. אי אפשר להבטיח שלא יהיו. ודו"צים באמת נובעים לפעמים מרשלנות של מפקדים, אבל גם המפקדים הכי טובים בעולם לא יכולים להימנע ב-100% מדו"צים. לכן בסופו של דבר מי שמגלגל דו"צים זה בוודאי הקב"ה. היום זה הרב קלנר, מחר זה יכול להיות אני.

למה הקב"ה מגלגל לנו דו"צים כאלה? הרי יש לנו גם כך הרבה מאוד צרות. יש לנו הרבה מעל 50% התבוללות בארה"ב, התבוללות עוד יותר חריפה בחלק ממדינות אירופה, אחוזי דתל"שים מבהילים – זה לא מספיק? המלחמה כל כך מסובכת, והקב"ה טמן את הזרע באדמה במעטפת לפנים ממעטפת, כל אחת מרקיבה בשעתה ובפנים הולכת ונולדת צמיחה חדשה, מופלאה, טהורה, אחרת לגמרי. זה לא קורה ברגע אחד. כבר מאתיים שנה שמעטפות מרקיבות. כי מה שנולד פה זו לא חיטה וגם לא מנגו, אלא גאולת עולמים של כל האנושות, של כל הבריות, של כל העולמות. זה לא דבר של מה בכך. יש דמיון בין המשל לנמשל, אבל אין זהות, בוודאי לא בקצב ובסדרי הגודל.

אז צריך לדעת שלמרות כל הזהירות, בסופו של דבר יכול להיות שהקב"ה רוצה עוד התפוררות – ואז זה בכלל לא תלוי בנו. כמו בזרע, אנחנו לא יודעים כמה שכבות עוד צריכות להרקיב עד שהצמיחה תחל. במידה לא מבוטלת היא החלה – האומה נבנתה, התורה נבנית, הקדושה מתגברת – אלו שני הצדדים שמתחוללים יחד – הריקבון והצמיחה. אנחנו לא יודעים את סודות ההנהגה האלוקית, אבל התפקיד שלנו הוא לדעת שיש פה מלחמה מאוד מסובכת, מאוד עמוקה, ולהישאר קשורים לתורה הקדושה באמונת אומן, מבלי להיבהל מכל הסערות שיש מסביב.

"כזה וכזה תאכל החרב". אנחנו בלב המערכה, הטעות קרתה ועכשיו צריך להמשיך להילחם. מי שחושב שהוא יצא לקרב ולא יעשה שום טעות הוא תלוש לחלוטין מהמציאות. אין קרב בלי טעויות, והרב קלנר הוא מפקד בכיר מכוחותינו, אהוב ויקר. אנחנו לא חייבים להסכים אתו, אבל אנחנו באותה חטיבה, עם אותו כאב ועם אותו אויב. מה עושה הגנרל כשהוא מגלה באמצע הקרב שהיה דו"צ? הוא לא נבהל, ידיו לא מתרפות, מה שחשוב לו זה לטפל בחזרה המידית לקרב. בפרט כשבעקבות הדו"צ הייתה בקיעה בקו ההגנה של כוחותינו, והאויב פלש לכמה וכמה עמדות. במלחמה קורים דברים מפתיעים, וגנרל טוב יודע להגיב ולאלתר מיד בשטח.

אני לא מתכוון לומר שעכשיו כולם צריכים מיד לצאת לקרב, לדבר בתקשורת, לכתוב מאמרים. בכלל, אני לא נוטה לתקשורת. מבקשים ממני כל הזמן לדבר, ואני מסרב הרבה. תקשורת זה מקצוע שצריך לדעת אותו. מי שהמעבר מבודדת לצרורות רגיש אצלו צריך לחשוב כמה פעמים אם לדבר או לא, ומי שרוצה לעסוק בחינוך צריך לחשוב הרבה יותר פעמים. מה שחשוב לי לומר הוא מה אנחנו צריכים להיות בתוכנו. אנחנו צריכים להיות גנרלים אמיצים. חטפנו דו"צ, האויב פלש, יש לנו עכשיו מערכה לא פשוטה, אבל גם אם נצא ממנה מצולקים – האמת האלוקית לא תזוז כמלוא נימה.

ואדרבה, ככל שהצלקות האלה יותר עמוקות כך הן יחדדו את האמת האלוקית. דווקא בגלל שסותמים לאמת האלוקית את הפה ולא נותנים לה בכלל לדבר, אין לנו ברירה אלא להגיד אותה יותר בחריפות ויותר בלהט. מתי? איך? מי? יש המון שאלות שאני לא יודע לענות עליהן, אבל דבר אחד אני יודע: האמת האלוקית לא תיסוג אחור בגלל הסערה הזו אפילו מילימטר אחד, ואדרבה – דווקא בגלל הסערה הזו כוחה יגבר. "וגם ראיתי את הלחץ... אשר לוחצים אותם". "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". הטלטלה שאנחנו עוברים עכשיו היא עינוי נפש עמוק, כאב נורא, ובע"ה בזכותה יתקיים בנו "כן ירבה וכן יפרוץ". האמת תורה דרכה, שהקב"ה לא התפטר ולא עזב את הארץ חלילה, והוא ימשיך לגדל בקרבנו את הקדושה והטהרה באופן עמוק יותר ומופלא יותר. אמן, כן יהי רצון.



לחצו לשיעורים נוספים של הרב יהושע שפירא

לחצו לשיעור של הרב יהושע על מעמד האשה 

עבור לתוכן העמוד