שיעור כללי - בניין וסתירה בכלים

דף קב עמוד ב

תוספות ד"ה האי מאן

הרמב"ן רב אמר חייב משום בונה. קשיא להו לרבוותא ז"ל והא אמרי' במס' ביצה (כ"ב א') אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ויש לנו לתרץ דכי אמרי' אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אבל עושה כלי מיקרי, ואפשר לפי דעת זו שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה דהו"ל כעושה כלי מתחלתו שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי.

ומשמע לי נמי דכל היכי דתקע ביתידות וסיכין חייב משום בונה, והיינו דאמרי' בפ' כל הכלים (קכ"ב ב') גזירה שמא יתקע כלומר ומחייב משום בונה ולא כמו שפי' רש"י ז"ל משום מכה בפטיש, ואפשר דהא דאמר רשב"ג בפ' כירה (מ"ז ב') אם היה רפוי ה"ז מותר, משום דס"ל אין בנין בכלים בלא תקיעה הילכך הואיל וכשאינו רפוי לאו אב מלאכה הוא כשהוא רפוי מותר לכתחילה, ות"ק אף על פי דסבר אין בנין בכלים בלא תקיעה כדקאמר ואם תקע חייב, מ"מ גזר כל חזרה אפי' כשהוא רפוי לכתחלה שמא יתקע, ואלו הי' סובר רשב"ג שהמחזיר חייב חטאת ה"ל לאפלוגי בהא דאמר ת"ק אם תקע חייב, ועוד דלא הוי שרי ברפוי לכתחלה כדמקשינן בפ' המצניע (צ"ד ב') מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה, אלא ש"מ קסבר אין בנין בכלים, ולפי מה שכתבנו הא דאמרי' (ע"ד ב') דמאן דעביד חלתא חייב י"ג חטאות חד מינייהו משום בונה וכך אמרו בירושלמי. ועוד יש לי בירור טוב יותר מזה בס' המלחמות.

הרשב"א אבל אין נראה כן דעת הרב אלפסי ז"ל לפי שהשמיטה מן ההלכות לומר שאינה הלכה דאזלא כמאן דאמר יש בנין בכלים...ולפי הסברא הזאת הא דאמרינן במאן דעביד חלתא שהוא חייב שלש עשרה חטאות כדאיתא בפרק כלל גדול (ע"ד ב'), חד מינייהו משום בונה והכין איתא בירושלמי (פ"ז ה"ב), והא דפליג הכא שמואל ואמר משום מכה בפטיש משום דסבירא ליה דבדבר מועט כזה ליכא בנין אלא משום גמר מלאכה דהיינו מכה בפטיש.

ורבינו האיי גאון ז"ל כתב רב אמר משום בונה ואע"ג דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים, ולפי זה הא דתנן התם (ביצה כ"א ב' עיי"ש) בית הלל מתירין, כלומר לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים והא דשרו זקיפת המנורה היינו משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל, והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן (לעיל מ"ו א') במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה, אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים.

לעיל דף מז עמוד א רש"י ד"ה חייב חטאת –

שם ע"ב ד"ה תוקע

דף עד עמוד ב רש"י בד"ה ואי חייטיה לפומיה –

תוספות שם ד"ה חביתא ותנורא וחלתא -

[שפת אמת מסכת שבת דף עד עמוד ב בתוס' ד"ה חביתא כו' פרש"י כו' אבל כשעושה כל הכלי חייב משום בונה כו' וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית כו' בזה י"ל דבונה הוא דוקא כשמחבר איזה דברים ונעשה מזה בנין אבל המנפח בכלי זכוכית דמחתיכה אחת כשמנפחו נעשה הבנין לא מחייב דלא הוי דומיא דבונה שהי' במשכן שהעמיד הרבה קרשים יחד אבל עדיין צ"ע מהא דאמרינן התם בפ' הבונה במסתת ובעושה נקב בלול של תרנגולים דחייב משום בונה ע"ש [אכן לפי' היראים שהביא בהגהת מרדכי שם דהא דאמר רב משום בונה לא לחייב משום בונה אלא לפטור משום מכה בפטיש ע"ש לק"מ קושי' התוס' די"ל כנ"ל אבל בדברי התוס' כאן ולקמן מוכח שהי' להם גירסת הגמ' רב אמר חייב משום בונה ולפ"ז הקשו שפיר]:

רמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה יג העושה אהל קבוע הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת, המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בו, וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב.

פנ"י כבר כתבתי לעיל בפרק כלל גדול (דף ע"ד ע"ב) גבי האי מאן דעביד חביתא דלכאורה אין סברא לומר דשום תנא או אמורא יסבור דאין בנין אפילו בכלי גמור שהרי אין לנו מלאכה חשובה גדולה מזו של עשיית הכלים ובמשכן נמי אשכחן דהך מלאכה דעשיית ארון ושלחן ומנורה ומזבח חשיבי טובא אלא דבהך סברא גופא פליגי רב ושמואל היכא שתחלת המלאכה וגמר מלאכה באין כאחת אי מחייב בהו משום בונה לחוד או משום מכה בפטיש לחוד דאפשר דדוקא היכא דבתחלת מלאכה חזיין לעיקר מלתיה אלא שאח"כ חוזר ומייפהו או מרחיבו הוא דשייך ביה הנך תרי חיובי מעיקרא משום בונה ולבסוף משום מכה בפטיש וכה"ג אשכחן בכלי משכן משא"כ היכא שתחלתו וגמרו באין כאחד שפיר שייך הך פלוגתא דרב ושמואל דהכא, כן נראה לי ובזה נתיישב כמה דקדוקים בשמעתין:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיג סעיף ו מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע חייב חטאת; ואם דרכה להיות רפויה, מותר לכתחלה, (ובלבד שלא יהדק). כוס של פרקים, מותר לפרקו ולהחזירו בשבת. ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המטה. הגה: ואם דרכו להיות מהודק אע"ג דעכשיו רפוי, אסור (מיימוני פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן נראה דבר הטור).

מגן אברהם סימן שיג סעיף ו וכוס כו' מותר - שאין דרך להדקו כ"כ (טור) ונ"ל דכוסו' שלנו העשוי' בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ"ע אסור ול"ד לכיסוי הכלים שעשוים כך דהתם אין עשוים לקיום רק לפתחן ולסוגרן תמיד עסי' שי"ד ס"י

חיי אדם כלל מד ה (יט) זוג המקשקש לשעות על ידי משקולת שקורין זייגר (שעון) לפי מה שכתב רש"י בעירובין דף ק"ג דכשנפסק נימא ומגלגל היתד שלמעלה עד שמאריך ומגיע ליתד של מטה וכורכה בו הוי אב מלאכה דמתקן מנא, ע"כ לפ"ז אסור להעריך זייגר שקורין "אן דרייען" (לסובב את הבורג ע"מ למתוח את הקפיץ) שזה דומה ממש לזה, וא"כ אסור ג"כ לומר לנכרי להעריכו. אך בשעה שהוא ערוך, אפשר דלא שייך זה ויש להתיר ע"י א"י לצורך מצוה, ודוקא בשעה שהוא ערוך, כן נ"ל.

שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן קכג ולדעתי אין איסור אפילו בשבת למשוך ע"י האופן השלשלת הקטן ואח"כ הולך השלשלת לאט לאט וע"י תחבולה זו הולכים האופנים ומראים השעות לא ידעתי שום איסור מזה מידי דהוי אמטה רפוי' דמותר להדקה וכן כוס של פרקי' כיון שאין דרך להדקן מותר להחזירו ק"ו למשוך השלשלת זו שמתחילה עשוים לכך שלא תעמוד על מקומה אלא יורדת בהו בהדרגה מעט מעט וע"י תחבולה זו מגלגלים הגלגלים ומראים השעות אין איסור בזה.

שערי תשובה סימן שלח זוג המקשקש - וכתב בפמ"א ח"ב סימן קכ"ב שלדעתו מותר למשוך השלשלת שבזייגרליך בשבת דעדיף מכוס של פרקים ע"ש. ועיין בשאלת יעב"ץ סימן מ"א דאסור ממנהגא וכן אנו נוהגין וכ"כ בפ"מ שאין להתיר רק ע"י עכו"ם ולחולה אם א"א בעכו"ם יש להתיר ע"י ישראל ע"ש, ונראה דבכה"ג יש לו להיות זריז להאריך ולמשוך חבל הכסף עד לא יפסוק הלוכו...ולא שייך בזה גמר מלאכה ומתקן מנא. אבל אחר שכלה השלשלת הכרוכה על הגלגל החוזר ונפסק הלוכו וע"י שהוא חוזר ומושך ומעריך הוא חוזר לילך ולקשקש נראה שיש לאסור משום דהוי כגמר כלי ומתקן מנא וכמ"ש בשו"ת מים רבים. ומכ"ש במקום שצריך לעשות נענוע בחוט הברזל המנענע בתמידות כשהולך הנקרא בל"א אימרוא (המטוטלת) בשו"ת הר הכרמל דעתו להתיר ביו"ט שני והמתיר בראשון אין להעריכו ביו"ט לחבירו וכתב דלא לסמוך עליו למעשה ונראה שגם מי שמקיל לעצמו ביו"ט שני מ"מ אין להעריכו רק לצורך היום אבל לא לצורך יום שאחריו בין בחול ובין בשבת ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף ע"י ישראל אם בקושי למצוא נכרי ואם עושה ע"י עכו"ם יש להתיר בכל גוונא וכן עמא דבר ועיין לעיל ס"ס ש"ח:

חזון איש שבת נ, ט כ' החי"א שהעורך את השעון חייב חטאת. ויליף לה מעירובין קג ב. והנה התם חשיב בונה משום שמניחו לעולם ואף שהכריכה חשיבא כרפוי מ"מ כיון דמבטל ליה חשיב בונה או מכב"פ, אבל בשעון עשוי להתפרק וגם אין חיבור פרקים כלל, אלא עכצ"ל שע"י עריכתו יוצר כוח חדש באופנים שינועו כולם והעמדתו על תכונתו זו היא מכב"פ או בונה

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט הן אמנם דאי הוי נקטינן ודאי שעריכת שעון בשבת הוא איסור תורה, היה אפשר לומר דכיון שגורם בעריכתו לתנועה של גלגלים דממילא והכלי נעשה בכך כחי נושא את עצמו הרי זה חמור יותר מהחזרת מטה וכיון שמכניס רוח חיים בכלי כאילו עושהו מחדש דמי, אבל כיון דחזינן שרבו הסוברים דליכא איסור בעריכת שעון נד"ד (מאוורר חשמלי) קיל טפי מהתם, דכמו שהוא עצמו רשאי לסבב בידיו את המאוורר כך מותר גם להפעילו ע"י כח זרמי ואינו חשיב כעושה כלי או מתקן כלי אלא "כמשתמש" עם הכלי. וגם נלענ"ד שאין לומר דאסור עכ"פ משום "מוליד" כמו אולידי ריחא דאסור...

י"ל דשאני התם שחדוש הליכת השעון לא נעשה כלל ע"י הוספת דבר חדש מן החוץ כי אם ע"י מתיחת קפיץ שנמצא כבר בתוך השעון ואיננה מעשה אומן וגם נעשית בלי שום טורח, ועיין בשבת ק"ב ע"ב ברמב"ן "שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה... "

ולפיכך ליכא איסור תורה בעריכת שעון כיון שהעריכה אינה מעשה אומן ולכן שרי, משא"כ הכנסת זרם לתוך מכונה, שהאלקטרונים שבתוך החוטים זורמים חיש מהר תוך המעגל ומשנים את החוטים וגם את סגולת המתכת שבתוך המכונה וממגנט אותה הגורמים לכח התנועה, לכן אפשר שהכנסת הזרם אינה חשובה רק כהשתמשות עם מכונה שהיא עשויה מכבר, אלא הרי זה דומה כאילו הזרם עושהו עכשיו לכלי.

ונמצא דלפי"ז אפשר דשפיר חשיב בכה"ג כמכה בפטיש, ואין זה דומה לכלי שרגילים לפרקו ולהחזירו דמותר שפיר להחזיר בשבת, אפילו אם כל חלק בפני עצמו אינו ראוי כלל לכלום, דשאני התם דגם בשעה שהכלי מפורק לא נפקע כלל ממנו שם כלי כיון שחסר רק קירוב חלק אל חלק ולא שום שינוי יסודי בגוף הכלי ולפיכך אמרינן דמחוסר קריבה לאו כלום הוא, משא"כ הכא כיון שהזרם משנה את עיקר תכונת הכלי ונותן בו סגולה אחרת, לכן אפשר דבכל פעם שמכניס לתוך המכונה זרם הרי זה חשיב כאילו הוא גם גומר אותו בכך לעשותו כלי.

גם נראה בכלי שצריכים לתקוע יתדות ומסמרים בחוזק ע"י פטיש בכל פעם שרוצה להחזירו אף אם כך הוא דרך תשמישו אפי"ה חשיב ודאי בכל פעם כסותר ובונה או מכה בפטיש אף אם רגיל לעשות כן מאה פעמים בכל יום,צחשיב שפיר בכל פעם כמתקן כלי. וה"נ גם לענין מאוורר חשמלי בשבת חסר כאן מעשה רב כי בשעה שאין זרם במכונה הו"ל כגוף בלא נשמה, לכן אפשר דחשיב שפיר מעשה רב כתקיעת יתדות בחוזק, ובכל פעם שלוחץ ע"ג כפתור ומכניס בה זרם חשיב כעושה כלי מחדש.

אך אעפי"כ יותר נראה דמכה בפטיש היינו דוקא כשחסר עדיין תיקון שהאומנין רגילים לעשותו ונשאר כך בתיקון זה לעולם, ואף להפרמ"ג שמצדד לומר שעריכת שעון היינו מכה בפטיש, כבר נתברר דטעמו הוא מפני שעיקר תפקידו של שעון הוא להיות תמיד ערוך להורות את השעה אלא דחשיב בכל פעם שנפסק הלוכו כמתקלקל ולכן מי שעורך אותו חשיב כמתקנו, משא"כ הכא אדרבא עיקר גמר מלאכתם הוא שלא יהיו מחוברים תמיד עם הזרם כי אם דוקא בשעת השימוש.

ועיין גם בש"ע הרב סי' שי"ג ה"ב דמבואר דבכה"ג שאין עשויין לקיום כלל אף לאותה שבת עצמה שפיר מותר להחזיר ולהדוק כלי של פרקים אף באופן שצריך לזה גבורה ואומנות עיין שם, וא"כ אף אי חשבינן כאן את החבור עם הזרם כמעשה רב של תקיעת יתדות בחוזק ג"כ מותר כיון שאינו עשוי להתקיים.

וגם משמע מגמ' שבת ע"ה ב' ומכל דברי הפוסקים דמלאכת מכה בפטיש היינו דוקא בכה"ג שהוא ממש גמר מלאכה, וגם יותר נראה דהחשיבות של מעשה רב הוא לא בגלל התוצאות אם הן חשובות או לא כי אם מפני שהמעשה עצמו יש בו טורח גדול לעשותו או שהתיקון נשאר בו לעולם, וכאן בהכנסת זרם אף שהתוצאה מפעולה זו חשובה מאד, מ"מ כיון שהוא כבר ערוך ומתוקן לכך ומצד עיקר המעשה הו"ל רק מלתא זוטרתא וגם לא מתקיים, ורגילין לעשותו תדיר בכל עת ובכל שעה מסתבר שאין זה חשיב מכה בפטיש.