דיני השהייה

השהייה

לו ב

יח ב לא תמלא אישה

חידושי הרשב"א דף לו עמוד ב  האי תבשיל דמתניתין דוקא בשהגיע למאכל בן דרוסאי וכדתני בהדיא חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשיל ולא בשיל שלא הגיע בישולו למאכל בן דרוסאי לא, אלא אי שדא ביה גרמא חייא ואי נמי בקדירה חייתא כדאיתא שלהי פרק קמא (י"ח ב'), ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבה, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבה יהיב דעתיה ומחתה, וכענין שאמרו (לעיל י"ח ב' עיין שם) בעססיות ותורמוסין דכיון דצריכין בישול גדול יהיב דעתיה ומחתה ואפילו בקש ובגבבה שייך חיתוי בכי הא דהא גזרינן ביה בתנור,

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף יח עמוד ב ומהא דקאמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס דהגסה בכלי ראשון כבישול, וקשיא לי אם כן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס, וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא אבל בשאר הגסות לא דמראשונה ואילך ליכא בקדירה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמוסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דלמא מגיס, אבל ביורה של סמנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא, וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל.

 ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (מ' ב') בשמן למאן דאמר שמן אין בו משום בישול שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.

רבי עקיבא איגר מתני' עד שיגרוף. יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה כמ"ש הרע"ב פ"א מ"ו, ועיין בהרשב"א בחי' פ"ק אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א"ח משום מבשל ע"ש, לפ"ז בלא הגיע למאכל ב"ד אסור להשהות אף בגרופה, אולם הרשב"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד אי חיישי' לחיתוי, ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב"ד וצ"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס אם מ"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב"ד משום חששא דחיתוי. אח"כ ראיתי דבכ"מ רפ"ט מהלכות שבתבמ"ש בשם הרמ"ך ומבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור להשהות ולא מהני גו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל.

רמב"ם (פ"ג מהל' שבת הלכה ד') לפיכך אם גרף האש, או שכסה אש הכירה באפר, או בנעורת פשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות וכו'. הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש.

כס"מ כתב הרמ"ך. צ"ע, היאך הסיח דעתו, שהרי בדעתו לאכלה בלילה, ומי לא עסקינן שאין לו תבשיל אחר כי אם זה, והטעם נכון משום דעביד היכר כיון דגרף או קטם ולא אתי לחתויי, וכן פירשו רבותי.

בית יוסף סימן שיח אבל הרמב"ם כתב בפרק ט' (ה"ג) המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. עכ"ל וכתב הרב המגיד שכתב כן מדתנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת שאם היה בו משום בישול אפילו בחמי האור היה חייב אלא ודאי לית ביה משום בישול ומשום הכי שרי לשרותו בחמין ומיהו על האור ממש מיתסר מדרבנן וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו. ומשמע מדברי הרמב"ם דכשלא נתבשל כל צרכו אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי נמי מיחייב.

 והרב המגיד כתב שדעת הרשב"א וקצת מפרשים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה.

דרישה סימן שיח גם מה שכתב בית יוסף בסמוך (ד"ה אבל) אמה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' זה לשונו המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור דמשמע מדברי הרמב"ם דבשלא נתבשל כל צרכו אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי נמי מיחייב וכן כתב עוד בית יוסף אחר כך בסמוך בשם הרמב"ם קשה לי דאם כן דברי הרמב"ם קצת סתרי זה את זה

רמב"ם שבת (פרק כ"ב ה"ח)  דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת.

והביאו בית יוסף בסמוך וכתב עליו....

ואיך יהיו מחולקים כל כך הרבה. לענין בישלו על האש אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי סבירא ליה דיש בו משום בישול ולשרותו בחמין מתיר אפילו לא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי ומשמע דאיירי אפילו בשריית חמין דכלי ראשון ואפילו הכי מותר לשרותו בו. על כן נראה לעניות דעתי דגם הרמב"ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי נתבשל כל צרכו מיקרי לה וכדעת הרא"ש ורבינו. ואף שהמגיד משנה כתב על דברי הרמב"ם שדעת הרשב"א וקצת מפרשים שנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ליה משום בישול. ומשמע קצת דדעת הרמב"ם אינו כן. מכל מקום אינו מוכרע דיש לומר דדעת המגיד משנה מדגילו שאר המפרשים דעתם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום בישול יש לפרש גם כן דעת הרמב"ם בהכי ודוק. ובזה נסתלקה קושיית הרמ"ך שהביא שם בכסף משנה ריש פרק ט' (ה"ג) על הרמב"ם לפי שעלה על דעתו שהרמב"ם נתבשל כל צרכו דוקא קאמר.

ערוך השולחן סימן שיח סעיף כ ובפכ"ב דין ח' כתב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת וכו' עכ"ל ואין להקשות הא כתבנו דמדרבנן אסור דבאמת כן הוא ולכן דקדק לומר מותר לשרותו בחמין כלומר ולא לבשל ולשון המשנה כן הוא [קמ"ה:] כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ע"ש ולא קאמר מבשלין דבישול ודאי אסור וגם אין לשאול כיון דאמרו סתם שורין בחמין משמע אפילו כלי ראשון דאל"כ היה לו לבאר כדי שלא נכשל בהלכה וא"כ הא קיי"ל דכלי ראשון מבשל אך באמת המדקדק בדבריו שם ימצא דגם כלי ראשון אינו מבשל מן התורה ומן התורה אין בישול רק כשהקדירה עומדת על האש:

ודבר זה מבואר בירושלמי כירה [פ"ג הל' ה'] שאומר שם אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו ע"ש ומקודם זה [הל' ד'] אומר עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ע"ש כלומר דחכמים אסרו כלי ראשון משום הרחקה.

והרמב"ם ביאר זה שם בדין ו' במלות קצרות וז"ל וכן קדירה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה עכ"ל