מלאכת צידה - שיעור כללי - הרב יעקב אריאל

קו ב משנה ישב אחד על הפתח -  קז א סוף הפרק

קו ב תוס' ד"ה למה

רש"ש דף קו ב ד"ה שם אע"פ שעמד

מגן אברהם סימן שטז יא והלך לו. כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש,

כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא.

חידושי הרשב"א תוספתא (שם) ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה, למה זה דומה לנועל את המגדל ונמצא צבי בתוכו למתכסה בטלית ונמצא צפורת לתוכה אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה, אין לך שהוא חייב אלא המתכוין לצוד אבל קדמה צידה למחשבה פטור,

ויש לומר דפטור ומותר קאמר לומר שאינו צריך לפתוח, דכיון שלא נתכוין לצידה ונמצא ניצוד בתוכו בלא מתכוין ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומאי דהוה הוה, דכיון דלא עביד איסורא דאורייתא בצידתו בתחלתו הרי הוא מותר בסופו,

ר"ן על הרי"ף ד"ה מתני' השני חייב (דף לח עמוד א)

שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן קצג  א) ראוי לבאר אם ההיתר שישב השני לאחר שעמד הראשון משום שאין עושה מעשה כלום רק יושב במקומו. או משום דלא הוי צידה שכבר ניצוד ופועל בישיבתו רק שלא יצא מצידתו:

ב) ונראה דלרב דאמר בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"ג ע"א] דיושב ומשמר כעושה מעשה. על כורחין ההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב צד רק עושה מעשה שמירה. לא מעשה צידה. אך למה דקיימא לן כשמואל שפיר יש לומר דמקיים הצידה במעשה הוי כצד. וההיתר משום שלא עשה מעשה. וכמו שכתב הרמב"ם [שכירות פי"ב ה"ט] בטעם המשמר דלא הוי כעושה מעשה שאין עושה מעשה באבריו. ובזה יובן דמיון מנועל ביתו דכמו בנועל ביתו אין עושה כלום והצבי נשמר מאליו. כמו כן ישיבת השני לא חשיב מעשיו. אבל לרב דאמר משמר כעושה מעשה. וההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב כצד. אם כן לא יתכן הדמיון מנועל ביתו. דמה שהוא פשוט בנועל ביתו להתיר הוא משום שאין עושה כלום. וטעם זה באמת לא שייך ביושב ומשמר. ואפשר שזה כוונת קושיית התוס' ודו"ק:

ג) ונראה דאפילו לשמואל יש להוכיח דמקיים הצידה לא חשיב כצד. דאם לא כן לבית שמאי דאית להו שביתת כלים אפילו לא עביד מעשה. הא דתנן [יז ע"ב] אין פורסין מצודת חי' ועוף אלא כדי שיצודו מבעוד יום. מה מהני אם החי' עומדת במצודתה בשבת. והרי מכח המצודה מתקיימת הצידה. ולדעת התוס' (דף י"ח ע"א) בדיבור המתחיל ולימא בטעינת קורה דמותר משום דאתי ממילא טפי מכל הני דמתניתין אין ראי':

ד) שוב ראיתי שדבר זה סוגיא ערוכה ריש במה טומנין [מח ע"א] זה תוארה. רבה ור' זירא אקלעו לדבי ריש גלותא. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא אפומא דקומקומא. נזהי' רבה. אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם. אמר לו התם אוקומי מוקים. הכא אולודי מוליד. הרי דמקיים החימום לא הוי כמחמם:

לעיל ג א תוס'  ד"ה הצד נחש

לעיל עג ב תוד"ה וצריך לעצים

רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ב המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה,

+/השגת הראב"ד/ א"א כמה מעורבבין דבריו, ואם הוא מכבה למה אינו חייב אף על פי שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר' יהודה ס"ל

מגיד משנה הלכות שבת פרק יב הלכה ב ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו:

שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן כו (ח) ועכ"פ אכתי לא איפרק מחולשא, מה שסיים עוד בחי' הרשב"א (ס"פ האורג), שכל שמתכוין לשמור ביתו אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי בתוכו מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ומוכח שאפי' מתכוין לשמור שניהם מותר, ובהא לא שייכא סברת ה"ה והפר"ח הנ"ל. ועוד דמסקינן בברייתא (ביצה לו) ובלבד שלא יתכוין לצוד, משמע שאפי' מכוין לצוד ולשמר ג"כ אסור. ע"ש. גם בשו"ת אבני נזר (סי' קצד אות ז) עמד בקו' זו. ותירץ דשאני התם דהכוורת והדבש טפלים אל הדבורים. ולא דמי לנועל את ביתו לשמרו. ע"ש. ולפ"ז עדיין יש מקום לקיים הסבר הדר"ג בשיטת הרשב"א דאזיל כסברת ה"ה הנ"ל.

שו"ת ראש הברזל עמ' ו. פס"ר הוא שני מעשים שונים.  כגון הגורר כיסא ועושה חריץ, עצם גרירת הכיסא היא מעשה מותר, אלא שבהכרח יעשה  מעשה אחר שהוא אסור. משא"כ שמירת בית היא  וצידת הצבי אינה שני מעשים שונים אלא  מעשה אחד שהא מותר בעצם דהיינו שמירת הבית ובאותו מעשה המותר כלולה גם שמירת  צבי. אין כאן מעשה אסור.