מצווה הבאה בעבירה - שיעור כללי מסכת שבת - הרב יעקב אריאל

מצוה הבאה בעברה

קה עמוד ב

משנה. הקורע בחמתו, ועל מתו ...כל  הסוגיה

תוד"ה הא ר' יהודה

חידושי הרשב"א

אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה. כלומר אע"פ שעשה באיסור, קריעה היא ואינו צריך לחזור ולקרוע, ובירושלמי (ה"ג) מקשו עלה:

 בעון קומי רבי בא איתמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא חטאת אחרת ואימא אף הכא לא יצא ידי קריעה? אלא כרבי שמעון דרבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר.

אמר לון, תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא אתה גרמת לו.

אמר ר' יוסא, ואפילו תמן את גרמת לו שאילולא שאמרת לו היאך היה מתכפר לו? הוי סופך מימר דרבי שמעון הוי.

חבריא בעון קומי ר' יוסא, לא אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח?

 אמר לון, תמן גופיה עבירה הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. ויש מפרשים משום דצריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה וקרעו לפניו אף לרבי שמעון מיקריא מלאכה הצריכה לגופה,

וגם זה אינו מחוור בעיני דהא משמע הכא דאף אדם כשר אי נמי שאר בני אדם דלאו כשרין אי קאי בשעת יציאת נשמה הרי הן כמתו, והנהו אינן חייבין ללבוש בגד קרוע אלא מאחין הן מיד, ועוד דאפילו אחיו ואחותו אם החליפו אינן חייבין לקרוע אלא אותו בגד שנתקרע אסור באיחוי, וכן הוא כל זמן שלובשו צריך שיהא קרעו לפניו הא אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר.

שעה"מ לולב ח ואין ממעטין אותן ביום טוב וכו'. ק"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר, הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה, ואמרינן בריש פרק לולב הגזול [ל' ע"א] דלולב הגזול פסול מהאי טעמא, ואף לפי מש"כ התוספות שם בד"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה, ה"נ כה"ג הוא, דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה, דאל"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה,

והיה נראה לחלק ולומר, דעד כאן לא אמרינן דמשום מהב"ע פסול, אלא דוקא בגזול, וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא, דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה, שאוכל טבל או דמאי, וכן נמי בלולב הגזול, כל עוד שאינו מחזירו לבעליו הרי עבירה היא בידו, ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה, נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה, ומש"ה פסול, משא"כ הכא, דבשעת עשיית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל, אע"ג דמחמת עבירה באה המצוה, אפילו הכי כיון דבשעת עשיית המצוה אין כאן סרך עבירה, לא אמרינן מהב"ע, ומש"ה אם עבר ולקטן כשר:

וי"ל דשאני הכא, דכיון דאפשר למצוה שתיעשה בלתי עבירה, כגון אם לקטן לאכילה (ודאית) [ואית] ליה הושענה אחריתי, אע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מהב"ע, כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה, ודוחק:

מנ"ח מצ' א אות [ח] וגם אם הוליד ממזר קיים המצוה. ונראה אפילו נולד באיסור, כגון שבא על הממזרת או על חייבי כריתות והוליד, מ"מ קיים המצוה, כי בנו הוא לכל דבר כמבואר ביבמות פרק כיצד כ"ב ע"א, והובא גם כן בבית יוסף שם בשם הירושלמי, מי שיש לו בן ממזר בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה, וכתב הריטב"א פירוש דאפילו בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה.

אך הרי"ף והר"מ והרא"ש לא הזכירו מהירושלמי הזה דאפילו בנו ממזר קיים פריה ורביה. וזה זמן כביר הקשיתי, דלמה יצא ידי חובה והלא הוי מצוה הבאה בעבירה, ויישבתי על פי סברת האחרונים, ועיין שער המלך הל' לולב פ"ח ה"ה, דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג"כ עבירה, דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה, זהו מצוה הבאה בעבירה, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל, כגון בהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל, לא הוי מצוה הבאה בעבירה, א"כ הכי נמי הכא, נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור, מ"מ המצות עשה היינו הבנים, והבעילה היא רק הכשר מצוה.

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא סימן קעד

קתני בברייתא שבת (דף ק"ה) הקורע על מתו, ואף על פי שחלל שבת יצא ידי קריעה, ועי' ב"י יו"ד (סי' ש"מ) הביא הירושלמי... ופירש הב"י דהוא דרך הוכחה, דהא ודאי בהוציא המצה מרה"י לרה"ר דודאי יצא וע"כ הטעם דאין גופה עבירה.

והנה בדברי הירושלמי הנ"ל קשה לי לכאורה למ"ש תוס' סוכה וגיטין ובב"ק אם גזל בהמה ונתייאשו הבעלים והקדישו למ"ד יאוש כדי קונה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, דבעידן המצוה דהיינו ההקדש כלתה העבירה, א"כ מאי מייתי הירושלמי ראיה מהמוציא מצה מרה"י לרה"ר, הא התם דבעידן המצוה כבר פקעה העבירה דהוצאה ואין עתה עבירה, משא"כ בקורע בשבת דבעידן המצוה דהיינו הקריעה ישנו להעבירה, ואולי י"ל דראיית הירושלמי מהוצי' מצה בפיו מרה"י לרה"ר ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמרה העבירה דבליעתו זה הנחתו...אח"כ ראיתי בקרבן עדה על הירושלמי כתב בפ' האורג בד"ה תמן שהביא דברי תוס' סוכה וכתב דכדבריהם מפורש בירושלמי דהכא. ובמחכ"ת הא הירושלמי כתב כן דמה"ט יצא ידי קריעה דאין גופה עבירה, והרי בקריעה לא שייך סברת תוס' דהא המצוה על ידי העבירה.

אתוון דאורייתא  כלל י כל האיסורים הזמניים כאיסור עשיית מלאכה בשבתות וי"ט איסורי גברא הן והמעשה בעצמותה מותר. ודייקו לה מירושלמי שבת פרק האורג דמחלק בין מצה גזולה דאין יוצא בה ידי חובתו לקורע בשבת דיצא ידי קריעה וקאמר תמן (במצה גזולה) הוא גופה עבירה ברם הכא (בקורע בשבת) איהו הוא דקעבר.

ולענד"נ דהש"ס דידן חולק על הכלל הזה דבש"ס ברכות דנ"ג ע"א איתא דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת ממלאכת עבירה יעוי"ש והשתא אי נימא דהמעשה בעצמותה מותרת במלאכת שבת ורק שהאדם הוא העובר א"כ אם העכו"ם שאינו מצווה על השבת עשה מלאכה בשבת שוב הוי היתר לגמרי מכל צד הן מפאת המעשה בעצמותה והן מפאת העושה וא"כ מדוע חשיב מלאכת עבירה ועל כרחך דהמעשה בעצמותה הוי איסור במלאכת שבת וע"כ עכו"ם שהדליק נר בשבת נהי שאין העכו"ם עובר עכ"ז ההדלקה בעצמותה הוי מעשה אסורה ומתועבת ושפיר חשיבא מלאכת עבירה.

וע"ע בתוי"ט שבת פ"ז מ"ב ד"ה הזורע שכ' וז"ל קצת תימא דאלישנא דאבות מלאכות ה"ל למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותם עכ"ל