שיעור כללי מסכת שבת - פסיק רישיה דלא ניחיה לה

פסיק רישיה דלא ניחא ליה

דף קג עמוד א תוספות ד"ה לא  צריכא

להלן דף קלג עמוד א  אמר מר: בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה...

שם קלב ב תינח נגעים טמאים...

ריטב"א קלג א הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר. וק"ל דהא לא איקרי דבר שאין מתכוין אלא אדרבה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, דדבר שאין מתכוין הוא כגון גורר אדם מטה וספסל (לעיל כ"ב א') דאיכא תרתי גרירה וחריץ ואפשר לגרירה בלא חריץ, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דליכא אלא חדא כי הכא [דעביד] קציצה אלא שאינו מתכוין לאיסור, כגון המכבה את הגחלת ברשות הרבים שלא יזוקו בה רבים (לעיל מ"ב א') שהכיבוי (כל) כך הוא כמו כיבוי דאיסור אלא שאינו מתכוין...

יש מפרשים שאין לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בשבת, אבל בשאר דברים אין חילוק ביניהם ושרי בתרוייהו, ומלאכה שאינה צריכה לגופה איקרי דבר שאינו מתכוין, וכדאמרינן במסכת סנהדרין (פ"ד ב') בן מהו שיקיז לאביו אמר ליה דבר שאין מתכוין הוא ומותר, והתם ליכא אלא חדא דהיינו חבורה אלא שאינו מתכוין לחבול וקרי ליה דבר שאין מתכוין.

ואחרים תירצו דהכא נמי איכא תרתי דומיא דגורר אדם מטה, שלא אסרה תורה לקוץ הבהרת אלא לקוץ בכוונה לטהר את הבהרת בקציצתו, וכיון דאיכא תרתי כוונות [כונת] קציצה בעלמא וכוונתה לטהר קרי ליה דבר שאינו מתכוין, ואף על גב דהוי פסיק רישיה ולא ימות דאי אפשר לקוץ בלא טהרה מ"מ תרתי כוונות [נינהו], וא"כ לפי זה אפילו בשאר דברים יש חילוק בין דבר שאינו מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה, ואותה דמסכת סנהדרין תרתי איכא, שהדם שמוציא בתחלה היא רפואה ובכאן ליכא חבלה אלא דאיכא למיחש שמא יוציא דם יותר מדאי, וכיון דאיכא תרי דמים ואפשר שלא יוציא דם יותר מדאי שפיר מיקרי דבר שאין מתכוין.

ורבינו נר"ו פירש דקושיא מעיקרא ליתא, דהכא נמי איכא תרתי דאיכא קציצת בשר ואיכא קציצת בהרת, דודאי הבהרת אינה בעובי כל הבשר אלא למעלה ודוק, ולא איקרי אלא פסיק רישיה ולא ימות, והיינו דאמר רבא אפילו תימא רבי שמעון וכו'.

תוספות רי"ד שם:  ונגעים טהורים פירש המורה כגון בוהק ופרחה בכולו. ואינו נ"ל דבוהק אינו נגע דכל שהוא מקרום ביצה ולמטה לא מקרי נגע והקוצצו אינו עובר...ונראה לי דנגעים טהורים הם נגע העומד שני שבועות ולא פשה ולא הביא סימן טומאה שהוא טהור כדתנן בפ"ק דנגעים וכל זמן שיולדו בו סימני טומאה הוא טמא...והילכך כיון שראוי להיות טמא אסור לקוצו וכל זמן שהנגע בו אע"פ שהוא טהור פסול לעבודה כדתנן בפרק מומין אלו בבכורות ובעלי נגעים טהורין פסולים באדם וכשרים בבהמה:

משנה למלך הלכות טומאת צרעת פרק י הלכה א דע שראיתי לתוספות בפ"ק דשבועות עלה ד' ד"ה בקוצץ שכתבו בשם ריצב"א דההיא דר"א דמילה לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורים לפי שאין מוחלט ע"כ. אך מדברי רש"י שכתב בהק נראה שחולק בזה.

לעיל צד עמוד ב תנן התם: התולש סימני טומאה והכוה המחיה –

שבת הארץ  מבוא פרק יב ונראה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דהמצניע (שבת צ"ד ב'):  רב נחמן אמר חייב, רב ששת אמר פטור...א"כ לרב ששת, דאזלינן בתר השתא ואין דנין לומר, שכיון שאם ילקח עוד אחת מהסימנים אזלא טומאה ויהיה חייב משום זה, ה"נ אין לומר שאם ימכור הגוי את שאר הקרקע תהיה חניתו-בקרקע ע"י זו הקרקע, דהשתא מיהא הא ליתא, ויש לו חניה בלאו הכי, ואינו מוסיף במכירתו שום חניה לגבי גוי זה.

רא"ש להלן פרק יד סימן ט