שכר שכיר

שכר שכיר

מח עמוד ב

נימא כהני תנאי דתניא:"עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר, וחכ"א - אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה", האי ממון היכי דמי? אילימא אותו ממון, מכלל דת"ק סבר אפילו אותו ממון נמי לא אלא במאי בו מקדשא? אלא לאו בממון אחר. ושמע מינה במקדש במלוה קמיפלגי וסברי דכ"עישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה מלוה, מאי לאו בהא קמיפלגי; דמר סבר המקדש במלוה מקודשת ומר סבר המקדש במלוה אינה מקודשת? לא! דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת, והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי: מר סבראינה לשכירות אלא בסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף

רש"י:

אינה לשכירות אלא לבסוף-כשמחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה:

המשך הגמרא

ואיבעית אימא דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומקדש במלוה אינה מקודשת והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מר סבר אומן קונה בשבח כלי ומר סבר^אאין אומן קונה בשבח כלי

הר"ן על הרי"ף דף כ עמוד א ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי

וגרסי' תו בגמ' [דף מח א] עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא דכולי עלמא סברי דמקדש במלוה אינה מקודשת וקא מיפלגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא דר"מ סבר דאינה לשכירות אלא בסוף כלומר שאינו זוכה בשכירות אלא לאחר שגמר מלאכתו והביא הכלים אליה הלכך אין כאן מלוה כלל אלא לשם קדושין הוא מוחל לה דמי שכירותו ורבנן סברי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירן לה הויא מלוה למפרע ואי בעית אימא דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מר סבר אומן קונה בשבח כלי ומר סבר אינו קונה כלומר דהכא בשלא התנה להיות שכיר לימים עסקינן אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך.

ואומן קבלן כשמשביח ועושה מן הזהב כלי אין בזו לומר ישנה לשכירות וכו' דכל מה שמשביחו אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמשביחו ומחזירו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי הלכך הרי הוא כשאר שכירות שהוא מלוה ומקדש במלוה אינה מקודשת.

וא"ת ואמאי לא והא איכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידה שיש לו עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כדאיתא בפ' קמא [דף יט א] ולפיכך יש שדחו אותה ואמרו שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה בהלכות ואינו כן שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות [סי' תקעה] בפ"ק ופרשתיה שם.

ומאי דמקשו לאו קושיא היא דשאני משכון דעלמא דקני ליה כדר' יצחק,

אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה תדע דתנן בפרק האומנין (דף פ ב) כל האומנין שומרי שכר ואמרי' עלה דסתמא כר"מ ולא כר' יהודה ואילו במלוה על המשכון מודה ר' יהודה בהלוהו פירות דשומר שכר הוי ואומן כהלוהו פירות הוי דניחא ליה דאוגרי ליה.

קצות החושן סימן עב ס"ק כג

דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תתקצ"ח וסי' אלף מ') דנאמן המלוה בשבועה, והא דאמרינן באומן פרק חזקת הבתים (ב"ב מו.) דאומן אינו נאמן כדי דמיו אלא במיגו, היינו משום דאומן אינו קונה משכון שלא בא לידו בתורת משכון אבל בע"ח קונה משכון מדר' יצחק (ב"מ פב.) והוי מוחזק.

ונראה דהרשב"א לשיטתו שכתב בחידושיו (קידושין מח. ד"ה אמרי) דאומן כיון דלא אתי לידיה בתורת משכון לא קנה, והביא ראיה מדתנן (ב"מ פ:) כל האומנין שומרי שכר ואוקמינן בההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה, ואילו קני משכון מדר' יצחק הוי שומר שכר בודאי, אלא על כרחך דאומן אינו קונה מדר' יצחק.

דוקא בע"ח קונה משכון מדר' יצחק דבא לידו בתורת משכון אבל אומן מעיקרא לאו בתורת משכון בא לידו, ולהכי ניחא דאומן אינו נאמן בלא מיגומשום דלא קני משכון מדר' יצחק ולא הוי מוחזק, אבל בע"ח דקנה משכון מדר' יצחק הרי הוא מוחזק בקנינו ונאמן בלא מיגו.

אמנם קשה לפי זה דהא דעת הרמ"א [באה"ע סימן כ"ח] סעיף ט"ו דגם באומן אם קידשה בשכרו לכולי עלמא מקודשת דהו"ל כמלוה שיש עליו משכון וע"ש, ואם כן, כיון דסבירא ליה דגם באומן שייך קונה משכון א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא אומן מבעל חוב?

ונראה לפי המתבאר מסוגיא דפרק האיש מקדש (מח.)מפירש"י (ד"ה אלא במקדש) והר"ן (כ. בדפי הרי"ף) אפילו למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והו"ל כל פרוטה ופרוטה מלוה למפרע אבל כל זמן שהכלי ביד האומן ולא החזיר לבעל הבית אין שם מלוה עליו אלא כשמחזיר הכלי ליד בעל הבית אז נעשית מלוה למפרע כל פרוטה ופרוטה, והיינו משום דאמרו שם אלא אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשא, והתם ס"ד דר' מאיר סבירא ליה המקדש במלוה מקודשת, וכתבו תוס' פרק הגוזל (ב"ק צט, א ד"ה אלא) דאפילו מלוה לא הוי כל זמן שאינו מחזיר הכלי ליד בעל הבית אלא כשמחזיר הכלי נעשה מלוה למפרע.

ולפי זה כיון דכל זמן שאינו מחזיר ליד בעל הבית לא הוי מלוה כלל אלא כשמחזיר נעשה מלוה למפרע, ומשום הכי היכא דמחולקים בקציצה לא הוי האומן מוחזק אצל בעל הבית, דאימת קני לה לטלית למשכון כשמחזירו לבעל הבית ואחר שמחזיר לבעל הבית תו ליכא תפיסה וחזקה אל האומן, וכל כמה דלא מהדר לא קני משכון כיון דליכא מלוה כלל.

אמנם קשה מאד הסוגיא דפרק האיש מקדש (קידושין מח.) דאמרו שם למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת אפילו כשמחזיר לה השירים משום דהוי מלוה, וכיון דאומן קונה משכון וכשמחזיר לה נעשה למפרע מלוה ומשכון, וכבר הקשה בר"ן (קידושין כ, א בדפי הרי"ף) קושיא זו ע"ש.

והנראה ליישב, הנה ז"ל רבינו ירוחם נתיב כ"ב, מורי רבי כתב כי נראה לו לכולי עלמא אם כבר עשה לה שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודשת, דכיון שתופס אשכרו הוי כמקדש במלוה שיש עליו משכון, ולא דמי לעשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת דהתם לא תפיס להו אאגריה, וכן אמרו (קידושין מח:)בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש"י (ד"ה וכ"ש) וכבר החזיר לה השירים עכ"ל.

ולי נראה כוונתו דודאי כל אומן סתמו תופס אשכרו וכמ"ש בדרכי משה (באה"ע שם), וכל זמן שכוונתו לתפוס אשכרו הו"ל דין משכון וקונה מדר' יצחק, אבל בעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך תחלת עשיית השירים עבור הקידושין ואם כן אין דעתו אשכרו! וכיון דאין דעתו לתפוס אשכרו לא שייכא דר' יצחק ומשום הכי אינה מקודשת, אבל אם כבר עשה לה השירים שלא לשום קידושין אלא ליטול בהם שכרו הרי הוא כאומן דעלמא דסתמו תופס אשכרו וקונה משכון ומשום הכי כשמחזיר לה אח"כ מקודשת בתורת משכון.

תוס' לעיל דף ח, ב ד"ה משכון דאחרים וכדרבי יצחק –

אע"ג דרבי יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה, בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעותוכן צריך לפרש בפ' השולח (גיטין דף לז. ושם)בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה כרבי יצחק ורבי יצחק הוי שלא בשעת הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואתו כדמשמע סוף פרק האומנים (ב"מ פא: ושם) אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך ודרשינן בספרי (פ' ראה) את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך וכן יש לפרש פרק כל שעה (פסחים דף לא: ושם)בההיא דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר ומפרש התם משום דקנה ליה כר' יצחק וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה:

תוס' ב"ק דף ט עמוד א ד"ה רב הונא אמר או כסף או מיטב –

ור"ת אין סובר כן דמפרש שיש ג' דינין, בנזקין - או כסף או מיטב {שדה עידית} ואי לית ליה אפי' סובין. וב"ח - אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי [...] ופועל - אי לית ליה לבעל הבית זוזי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי! כדמוכח בהבית והעלייה (ב"מ קיח.)דאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך.

לעיון נוסף:

בבא מציעא דף קיא עמוד א

המחהו אצל חנוני או אצל שולחני - אינו עובר עליו.

המשך הקצות שם

ועיין בר"ן פרק האיש מקדש גבי עשה לי שירים דאמרו למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת דהו"ל מקדש במלוה וז"ל, ואמאי לא והא איכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת, ותירץ דשאני משכון דעלמא דקני מדר' יצחק אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתי לידיה לא קני ליה, תדע וכו', ועוד דבפרק המקבל (ב"מ קיב.)אמרינן שם למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין, ואילו היה קנוי לו בקנין משכון ודאי שלא היה עובר, אלמא לא חשיב משכון דידיה עד דליתבע מיניה ותפיס ליה אאגריה עכ"ל.

וראיה זו איני מכיר, דהא בהדיא תני (שם)כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר עליו משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין, וכיון דאינו עובר אלא כשנתנה לו תו ליכא משכון, ואדרבה לכאורה משמע דאומן קונה משכון מדתני כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר ומשמע דהוא מדין משכון.

ולכן נראה דראייתם הוא זה... כיון דיש לו קנין נגד שכרו תו ליכא בל תלין אפילו מחזיר לו הכלי אח"כ ותו לית ליה שום קנין בשבחא רק דמים מגיע לו אפילו הכי אינו עובר בל תלין כיון דכבר קני בכלי נגד שכרו א"כ אפילו מחזיר לו אח"כ הו"ל כמו שפרע לו שכרו כבר ואח"כ חוזר ונותן לו את השכר בהלואה דתו ליכא בל תלין, והכי נמי אי נימא דאומן קונה משכון וקנין דבע"ח הרי הוא כקנין דאומן קונה בשבח כלי ואפילו עדיפא מיניהוכמ"ש הר"ן א"כ אפילו נתנה לו כיון דכבר קנה בטלית שהיה משכון נגד שכרו הו"ל כמו פרעון ותו אינו עובר אם חזר ונתן לו המשכון, אלא מוכח דאומן אינו קונה.